קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

למה ליברמן ו"אם תרצו" מצליחים כל כך?
wordpress
Eyal Niv
10.10.10
http://eyalniv.wordpress.com/2010/10/10/mapai/




למה ליברמן ו`אם תרצו` מצליחים כל כך?



הידרדרות מהירה
הציבור הישראלי-יהודי היום ימני מתמיד. על כך אין ויכוח. לא מדובר רק בתוצאות הבחירות ובהתרסקות מפלגות השמאל-הציוני, אלא במגמות ובעוצמת הבוטות של אמירות גזעניות, אלימות, ומהותנות באשר לטבעו של הסכסוך וטבעם של הערבים (ועוזריהם השמאלנים). ואם משהו כבר נחשב בעייתי זה לכל היותר בגלל `איך זה יראה בעולם`, ולא מפני שזה באמת פסול. מפתיע עד כמה היה התהליך מהיר, איך בתוך שנים בודדות הותרו הרסנים ונפתחה השתוללות רבתי של מה מותר/צריך/אפשר לעשות ולומר.

זה התחיל בערך באמצע העשור המסתיים עתה. איפשהו סביב תכנית ההתנתקות. אבל כנראה שזה דווקא לא היה אותו פינוי כפוי שטרינספר אלפי יהודים מהקולוניות היהודיות ברצועת-עזה חזרה אל גבולות המדינה המוכרים, (למרות שהוא עורר חמלה ובצדק כלפי המפונים, אך לא כלפי תושבי רצועת עזה המבודדים). זאת גם לא הייתה עוצמת הציפיות מהעזתים, שנגוזו, וגם לא האכזבה רבתי (בקרב ישראלים ופלסטינים) מקריסת אוסלו וגרורותיו המאוחרות יותר (מה שדן מרגלית מכנה `התפכחות`). ואפילו מילת הקסם של השמאל הציוני, `האדישות` – לא מסבירה את ירידת כוחם, אלא מייצגת את תמימותם של כמה שחושבים שעוד יש להם סיכוי לחזור לשלטון בכול רגע, אם רק יצליחו לעורר את `הציבור שלהם`, כאילו לא חל שום שינוי אמיתי בחברה היהודית בישראל, בהרכבה ובחוויותיה.

אז מה בעצם קרה כאן? איך אבד השיח הציבורי ונגנבו מוסדות המדינה כולם ימינה?
הנה כמה הסברים אפשריים. ראשית, יכול להיות שיש להגירה יד בדבר: כלומר, בגלל שרק יהודים, וכול היהודים, יכולים להגר לארץ, סביר להניח שאולטרא-ציונים ומיליטנטיים נוטים להגר לישראל יותר מאחרים; שמהגרים (כמו בכל מקום) מנסים `להוכיח` את שייכותם על ידי לאומנות; ושמי שמהגרים החוצה מהארץ כנראה מאופיינים פחות אדיקות במדיניות ובמדינה.

האקדמיה לפי אם-תרצו (איילת רזיאל)
אפשרות נוספת, היא ההגירה לשטחים. ד`ר דני גוטוויין הצביע על כך שהחל משנות התשעים עברו, בעידוד ממשלתי, רבבות ומאות-אלפי אזרחים, בעיקר משכבות חלשות, אל ההתנחלויות. לדבריו, ההטבות בהתנחלויות היוו `מנגנון פיצוי` על הפערים העצומים שיצרו ההפרטות, ובכך הישראלים חשו פחות את משמעות ההפרטות, על גבם של הפלסטינים. בכול אופן, תוצר לוואי של התהליך הוא שזה גם גרם להם לקשור את גורלם בגורל המתנחלים האידיאולוגיים. עכשיו, כשיש הרבה יותר אנשים בשטחים, פינוי פירושו עבורם מחיר אישי בבתיהם ומשרותיהם, ולכן הם פחות מעוניינים בפתרון כזה. ובאמת, יש היימנה גם בקרב קבוצות שונות, שרבים מבניהן נשלחו להתנחלויות. לדוגמה, במקביל לבנייה המואצת לחרדים בשטחים, חלה גם היימנה בקרב רבים מהם, שעד לאחרונה היו, לפחות רשמית, בלתי ציונים. ואחרים גם טוענים – ובצדק – שיש הדתה של הדיון הציבורי כולו, ובכלל זה גם תפיסת עמדות מפתח של אנשי ימין-דתיים בצבא, במערכת-המשפט, בתקשורת, בחינוך ובאקדמיה, ושהם מקדמים אג`נדה אלימה יותר, לאומנית יותר ומשיחית יותר. אגב, זה סיפור שאמור להיות מוכר דווקא לכל מי שמקשיב לפרשני ערבים למיניהם – איך אנשי דת קיצוניים שמלמדים במדרסות (או במכינות) חותרים תחת המדינה, ומאיימים על השלטון, החירות והקידמה.

אפשר להוסיף לכול אלה טענה דומה על הקשר שבין מלחמה (התנהגות) ותמיכה באלימות (עמדה). זאת אומרת, שתכיפותן של המלחמות השפיעה על ההיימנה של הציבור, בגלל נטייתן של מלחמות `ללכד` (או במילים אחרות – לתמוך במלחמה). ככל שהמלחמות נעשו תכופות, כך גדלה התמיכה בימין ובפתרונות אלימים. לכן, העקשנות הצבאית לצאת למלחמת לבנון השנייה (המיותרת לגמרי כשחושבים על זה היום) נשאה פירות ארוכי טווח בימין. ראוי להזכיר שרק ימים לפני המלחמה עוד היה רוב בסקרים למתנגדים לפעולה, והנה, מש`פרצה`, היא הפכה בתוך ימים למסע לאומי שכול הציבור היהודי תומך בו, כולל מרצ. בבת אחת. ועם תחושת-השותפות במלחמה באה גם חרפת ההפסד, ואחריה הניסיון הכושל לכפר ולחזק מחדש את ה`הרתעה` ב`מלחמה` נוספת ושלוחת רסן על העזתים. (וכך גם כל עניין המצור שהתברר כבלתי נחוץ, וגולדסטון והמשטים השונים). בקיצור: יותר פתרונות אלימים שווה יותר תמיכה בימין, והסטה של הדיון מענייניי פנים.

החדשות הטובות

ועם זאת, נדמה שיש גם משהו שהשתנה בחלק מן המיינסטרים הישראלי שמאלה, וזאת דווקא ראשיתה שהמפעל הציוני כולו קשור בטיהור אתני מתמשך של ערביי הארץ. זה התחיל במחקרים ותמונות `מרשיעים` שיצאו מפתיחה של חלקיק קטן מן הארכיונים הישראלים (שבאחרונה הוחלט לא להמשיך ולפתוח, מחשש שהם יגלו פרטים על אי-כיבוד החוק הבינ`ל(!)). הדיבור הגובר על `הנכבה` ועל `ערביי-ישראל` כעל פלסטינים היו יריית-פתיחה של חלחול משמעותי יותר שפירק לגמרי את התפיסות של הליכוד-עבודה-מרצ, והביא מידע חדש לציבור. בהדרגה, מתחילה להתגבש הבנה עמוקה יותר של הסכסוך היהודי-פלסטיני בארץ לא כסכסוך על גבולות, עצמאות וטרור, שאמור להיפתר ע`י הסדרת עניין הגבולות באמצעות מדינות-לאום (עב`ס הקו הירוק) אלא כסכסוך פנימי ולא חיצוני.

ולכן גם מושג הציונות נפתח מחדש לדיון, וכוחות שונים מנסים לנכס אותו. וגם בלי להסכים על מהו, עצם הדיון בוחן את הציונות שוב, ומגלה שהיא לא ביקשה רק להקים `בית לאומי` בטוח ליהודים, אלא גם הניחה הרבה הנחות שצריך לבחון שוב. לדוגמה, ש`בית-לאומי` פירושו בהכרח ישות-פוליטית, בצורת מדינה, בעלת רוב אתני מוכרע מראש (הדורש תחזוקה תמידית), בלב אזור ערבי מיושב, ובהישענות-עד-תלות-גמורה בכוח צבאי אומניפטונטי ו`מרתיע`. ולכן גם מהלכי הצבא והרכבו נפתחים לדיון. והופ, הנה כיום הצבא כבר טורח להיכנס למגננה ו`להסביר` לאזרחים שלהכניס קצינים לבתי ספר כדי `לעודד` תלמידים להתגייס זה לא מיליטריסטי (מילה שאפילו לא הייתה בכלל בלקסיקון קודם). וביום הנכבה (עוד מושג שנכנס לתודעה היהודית-ישראלית באחרונה) מתחילים לשאול על ההבדל בין חברון ותל-אביב, כלומר – כבר לא חושבים ש`הקו הירוק` הוא ההסבר היחידי והמלא. להפך, מתברר יותר ויותר לישראלים ש`הקו-הירוק` היה עסקה מצוינת שהוחמצה, ושהם כבר לא יכולים לנקות עוד את מצפונם על ידי קריאה לסיום הכיבוש של 1967, אלא הם עומדים מול עצם ישראליותם כתוצר של מפעל של נישול-אתני-מתמשך בכול הארץ, שהוא אלים מאוד ומוכחש מאוד.

הבעייה הזאת לא משפיעה על הימין והשמאל האידיאולוגיים. כפי שאמרה אמונה אלון (סופרת ואשתו של בני-אלון, בית אל, ידיעות אחרונות) כבר ב-1998:
אם גאולת קרקעות מידי ערבים היא עושק, כי אז יש למדינת ישראל בעיה רצינית עם עצם קיומה. אם הגבלת החכרת קרקעות ליהודים בלבד היא מעשה גזעני, כי אז התנועה הציונית היא אכן תנועה גזענית. מדינת ישראל יושבת על אדמות שלפחות רבע מהן נלקח מערבים בכוח הזרוע או באמצעות חוקים גזעניים.

…Well, you said it, sister

בעוד שהימין, סטייל אמונה אלון, ידע כל הזמן שהוא כובש ואלים, והבין כל הזמן שמעשה המדינה הוא נישול מתמשך וגזעני, אך הצדיק אותו באמצעות אמונה דתית; ובעוד שבשמאל הלא-ציוני הבינו גם כן שזה מעשה המדינה וביקשו להפסיקו; הרי שבמרכז הפוליטי, כלומר בימין ובשמאל ה`חילוניים` התכחשו והעדיפו לעצום עיניים, ולקנות את האשליות שמכרו להם פוליטיקאים ומצביאים. אבל בהחלט נראה שבשנים האחרונות הדבר הזה השתנה, או לפחות נשחק קצת (וימשיך להישחק). האינדיקציות הרבות מלמדות שהמציאות הציונית המושתקת החלה לטפוח על פניו של המיינסטרים הציוני, ועכשיו עליו להגיב לה לשינוי בתובנותיו.

החדשות הרעות

למרות חוסר הרצון לדעת, הידיעה המחלחלת לאיטה לגבי המעשים האלימים העמידה את המרכז-שמאל הישראלי בפני נקודת משבר, שכן עד לאחרונה הוא ראה את עצמו דמוקרטי ונאור (עם בעיית כיבוש אחת, שאוטוטו תיפתר), והנה עתה הוא פוגש את עצם מהותו בלב המעשים הפסולים. עכשיו הוא וביתו וזכויות-היתר שלו הם התוצר של כיבוש מושתק, (וגם הכיבוש-הצבאי נראה כבר כמשהו שלא עתיד להיפסק בקרוב). וכך הישראלי-החילוני הממוצע מוצא את עצמו בדיסוננס קוגניטיבי, זאת אומרת במצב של פער בין ההתנהגות הימנית והאלימה, לבין העמדות המרכזיות ואף הליברליות שלו. כדי לפתור את הדיסוננס של השמאל-הציוני מציע לו הימין ליישר את העמדות לפי ההתנהגות (דהיינו – אם אתה כבר כובש, לפחות תהייה כובש גאה שלא מתנצל, ועזוב את יפי הנפש שמדברים על מוסר), ואילו השמאל הלא-ציוני מציע לו ליישר את ההתנהגות לפי העמדות המוצהרות (דהיינו – לוותר על זכויות היתר ולהפוך לדמוקרטיה אמיתית).

רק מה, כמו שמאששים אינסוף מחקרים בפסיכולוגיה חברתית, במצב של דיסוננס קוגניטיבי, נוטים רוב הפרטים ליישבו על ידי שינוי העמדה ולא ההתנהגות. לדוגמה, מעשנים שיודעים שהעישון מזיק להם מעדיפים להוריד מחשיבות המידע או העישון, או לתלות אותו במשהו אחר, אך רובם לא מפסיקים לעשן. שוב ושוב נמצא שאנו נוטים לשנות את עמדותינו יותר מאשר את ההתנהגות, וזה כנראה גם מה שקרה כאן, ככל שהישראלים הבינו את הפער ואת הדיסוננס. במהירות רבה העדיפו המפא`יניקים של אתמול להוריד את המסכה מעל פניהם הליברמניות, והפכו מכובש-בהכחשה לכובש-צודק-בעיניי-עצמו, תחת הסיסמה `לא הייתה לנו ואין לנו אף פעם שום ברירה אחרת`.

ניצחונה של הציונות

ואכן, הרבה ישראלים בורחים אל האמירה שאין ברירה, שאם לא נהיה צודקים בלבנון, בשטחים, בעזה או בירושלים, או אם נוותר על הרוב היהודי, אז המשמעות היא שמפרקים הכול וחוזרים להיאבק על קיומנו. אבל האמת היא שונה. בניגוד לתחושה הרווחת שהציונות נמצאת בסכנה, למעשה היא כבר ניצחה ניצחון רב עוצמה ובלתי הפיך. דורות של ישראלים נולדו כאן והם לא אזרחים של שום מקום אחר. הם אינם דוברים שפות אחרות, הם תוצר של תרבות ספציפית, עם הווי ספציפי, ואפילו הומור ספציפי, וילדיהם הם ילידים לכל דבר ועניין. ולכן, אף אחד, אפילו לא השמאלן הרדיקאלי ביותר, לא תומכים בתכנית לגירושם מהארץ! להפך, השמאל הלא-ציוני (או יותר נכון, לא-ציוני-לכאורה) מציע חזון של הכלה, ולא הדרה, ביטחון ולא פחד, שייקבע את זכויות היהודים בארץ, לא יסלק אותם. גם כמעט כל הפלסטינים מקבלים את זה. ההיסטוריה פשוט איננה מתגלגלת לאחור, ועוול חדש של פליטות של דוברי-העברית לא יתקן את העוול הישן שנעשה לפלסטינים. וזה בדיוק – ההכרה המובנת מאליה בהישארותם של הישראלים כאן כפרטים וכקולקטיב – זהו ניצחונה ההיסטורי והבלתי הפיך של הציונות, כמו שניצחו כבר תנועות אחרות, שלא כולן היו צודקות ונאורות.

העבודה ומרצ סיימו את תפקידן ההיסטורי

שיקום השמאל דורש הכרה בכל התהליכים האלו גם יחד. הוא דורש לקבל שכל ההפרדה בין השמאל הציוני וה`לא-ציוני` היא מלאכותית. שניהם ציוניים בצורה שונה, אחד בעל-כורחו נולד אל המצב ומחפש פתרון מודע המוותר על העליונות (כן, גם האנרכיסטים), והאחר ממשיך לחשוב במושגים של מדינות-לאום, שליטה, הרתעה, רוב ו`מיעוטים`, ובעיית כיבוש קטנה שאוטוטו תיפתר באמצעות שינויי גבול. שניהם מחפשים דרך להישאר בקולוניה. שנית, אין לשגות באשליות שמדובר בבעייה נקודתית של `אדישות`, שתיפתר אם נצליח לחזר אחרי המרכז/הימין ולהוכיח שאנחנו לאומיים לפחות כמוהם, או לחילופין שמדובר בטעות טכנית של התארגנות מפלגתית וחילופי-גברי. מה שבמרצ ובמפלגת העבודה לא מבינים הוא שזוהי המפלצת שהם בעצמם בנו, בהצבעה עדתית, בהפרטות, בעידוד העלייה (גם מברה`מ) בגיוס התקשורת לדגל ובמשחקי הנוחות עם שיטת הממשל (ששונתה לפחות פעמיים). במילים אחרות, חייבים לומר זאת, העבודה ומרצ סיימו את תפקידם ההיסטורי, משום שהיום האזרחים מבינים את מה שהן כבר לא מעיזות לומר עוד – שהמערכת עצמה היא גזענית בהגדרתה, שרוב יהודי ושליטה פירושם המשך המלחמה, ושמי שרוצה דמוקרטיה לא יכול להתעלם מכך.

ושלישית, הסוד הוא בהכלת ההתנהגות והמצב של מי שכבר כאן ושותף להיסטוריה, מרצון או לא מרצון. זאת מפני שעכשיו מגיע אל הציבור מידע `חדש` על הנכבה, על הפקעת הקרקעות, על הריסות הבתים, על הכיבוש והמצור, על הדיכוי התכנוני, ועל המשמעות הבלתי-דמוקרטית המשוקעת במדינה. המידע החדש רק מרחיב את הפער בין ההתנהגות והעמדה, ובמקום לשנות את ההתנהגות ולפעול לשלום ודמוקרטיה, אנחנו משנים את העמדות והופכים לאומנים-יותר ומצדיקים את האפלייה. השמאל, אם ירצה אי פעם להכריע את האתנוקרטיה היהודית יצטרך למצוא דרך לגבור על כך ולהציע דמוקרטיה מכילה שמזמינה את הישראלים להשתתף ולא רק מוצאת בהם פגמים. ויותר מכך, עלינו לפעול לשינוי כללי המשחק, ולא להמשיך לשחק במסגרתם (מפלגות, עמותות וכד`). אי אפשר להפוך את ישראל לדמוקרטית במשחק שכלליו רק מנציחים את חולשתך (אין הפרדה מהדת, יש מקום מרכזי מאוד לצבא, הגירה לארץ ליהודים בלבד, עצמת משאבי ההתנחלויות, קק`ל, הסוכנות ואייפ`ק, וכו`). בניגוד לארה`ב, בישראל אין חוקה-דמוקרטית, ואין אפילו מפלגה-דמוקרטית, ולכן האפשרות לשינוי בתוך המערכת הקיימת קטן, ועוד ימשיך וייקטן. מה שאפשר לקוות לו הוא אולי פעולה למען שינוי חוקתי כולל, שתעגן את הדמוקרטיה, תפסיק את שעת-החירום, תמחוק את העליונות היהודית, ו/או תארגן מחדש את כול המרחב.




ד נ

קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב