שמשון המסכן חטף בומבה
אחד הקורבנות הראשונים להתחזקות כוחו הפוליטי של אביגדור ליברמן היה שמשון המסכן; אותו `שמשון נעבעכדיקר`, ביטוי שהמציא לוי אשכול למדיניות פוליטית שעזרה במשך השנים לישראל ליהנות מכל העולמות - גם להיות אומה חזקה וגם יהודים נרדפים לצורך קבלת עזרה ואמפטיה מאומות העולם. ליברמן, בניגוד לכך וכמיטב המסורת של מנהיגי מולדתו, חושב שכוח צריך להפגין לעיני העולם בצורה בהירה וברורה: `צריך להגיד את האמת בלי למצמץ`, כדבריו.
הרבה מן המנהיגים הפוליטיים בישראל תופסים בייאוש את ראשם וחושבים שליברמן עושה בושות. כך סבורה גם מרבית הפקידות השלטונית וכן עיתון `הארץ` שלא מחמיץ שום הזדמנות לקרוא לפיטוריו של שר החוץ. בעיתונים הובעה חרדה שמא שרי החוץ האירופים, העומדים ליד ליברמן כשפרצופם מעונה מסלידה, לא יחזרו לכאן יותר. אבל ליברמן גילה את האמת: הם יחזרו ועוד איך יחזרו, כי ישראל היא מעצמה כלכלית וצבאית, אחת המרכזיות בעולם, הנמצאת בלב הקונצנזוס העולמי האמיתי ונתמכת ללא ערעור על ידי המדינות החזקות ביותר. זה שכל מיני ליברלים בארצות המערב חושבים שהיא לא מוסרית לא מאיים עליה כלל.
זה שנים שאנשי משרד החוץ משתמשים ברטוריקה הציונית המפותלת הזאת: אנחנו אמנם חזקים אך נרדפים בגלל היותנו יהודים, מאז ומתמיד שונאים אותנו ולכן אנחנו בסכנת השמדה ונתונים למתקפה בלתי פוסקת של ארגונים עולמיים אנטישמיים התומכים בפלסטינים. והנה פתאום בא האיש בעל החינוך הרוסי המושלם, מתנהג כאילו הוא אינו מבין את הקודים הישראלים וחושף לעיני כל את סוד חוזקה של המדינה.
ישראל טוענת בדרך כלל שהיא אינה חייבת להתחשב בסטנדרטים בינלאומיים בבואה לטפל בפלסטינים, שכן היא נתונה לסכנת השמדה ולכן יש לה כורח מוחלט להגן על עצמה בכל דרך שהיא, בבחינת `must has no law`. ליברמן, לעומת זאת, טוען שאנחנו לא צריכים להתחשב בשיקולים מוסריים בעימות עם הפלסטינים, כי אנחנו הכי חזקים. כך או כך, הדקויות האלה לא ממש נתפסות על ידי מדינות העולם, ולכן המבוכה שמעוררת בישראל מדיניות החוץ של ליברמן מיותרת. ממילא אמצעי התקשורת הבינלאומיים מתעקשים, משום מה, להיצמד לעובדות ולתאר את ישראל כאחת המדינות החזקות בעולם.
מי שמאמין מאוד לשמשון המסכן הם דווקא אזרחי ישראל, לאחר שממשלות לדורותיהן משתמשות בו להפצת הפרנויה וכדי ללכד את העם לתמיכה במדיניותן. עד כמה מנגנון ההצדקה העצמית נטוע היטב בלבבות האזרחים בישראל, אפשר לראות לפי התגובות המרוגזות לשני מאמרים שהתפרסמו בזמן האחרון והעידו על חוזקה הצבאי והכלכלי של המדינה. אחד מהם היה כתבת השער של מגזין `טיים` מתחילת ספטמבר, שיצא בכותרת `למה לישראל לא אכפת מהשלום`.
כל מיני ישראלים נפגעו מהכתבה (שתמציתה הופיעה ב`דה מרקר`) וכינו בטוקבקים את העיתון האמריקאי אנטישמי ושקרן ובכלל שימותו הקנאים. העיתונאי מתי גולן הזדרז להודיע ב`גלובס` שזה לא שהישראלים לא רודפים אחרי השלום - הם פשוט איבדו את התקווה, זאת מבלי לשים לב שהטיעון שלו דווקא מחזק את הכותרת של `טיים`. ליחס דומה זכה מאמרו ב`הארץ` של פרופ` אפרים ענבר מאוניברסיטת בר אילן, `האם ישראל מבודדת?`, בו הוא חוזר על העובדה כי מעמדה הבינלאומי של ישראל איתן. מעט מאוד אנשים הגיבו למאמר הזה, חלק קראו לענבר סהרורי. מצד אחד אנשים מעדיפים לא לשמוע את החדשות הטובות והמבוססות על חוזקה של האימפריה שלהם, מצד שני משגשגת תעשיית קונספירציות על גופים הפועלים נגד המדינה - ממסמכי `אם תרצו`, תחקירי בן כספית ומאמרי ימיני בן דרור ועד חוקי הנאמנות של ישראל ביתנו המעידים כי אזרחי המדינה, כמו כל אזרחים של מעצמה חזקה, מעוניינים לדעת מי הם הכוחות המנסים להחריב אותה מבפנים.
הפער בין העובדות למנטליות הדיבור הרווחת בישראל הופך גרוטסקי עם השנים, ככל שרמת הסיכון וההקרבה של הישראלים יורדת. הרי הפעם האחרונה בה נפגש הצבא הישראלי עם צבא אחר היתה ב-1973 ואפשר להחשיב עוד ספיח קטן של התנגשות מקומית במלחמת לבנון הראשונה עם הצבא הסורי. מאז מתעסק הצבא הישראלי אך ורק עם כוחות גרילה ועם אוכלוסייה אזרחית, כאשר מספר נמוך יחסית של חיילים קיפח את חייו.
למרבית האירוניה, הישראלים והנהגתם, בדיוק כמו ליברמן עכשיו, נהגו באופוריה גלויה ושחצנית בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, דווקא בתקופה שלישראל היה אינטרס ביטחוני לעשות שלום עם שכנותיה, אם אכן היה נחתם בתנאים סבירים. אינטרס חיוני זה היה קיים בעשרות השנים הראשונות לקיומה של ישראל עד 1980 לערך (אחרת היו נהרגים הרבה מאוד חיילים, עניין שהציבור הישראלי לא היה עובר עליו לסדר היום). חשיבות השלום נשארה בתודעה הישראלית אפילו עד שנות התשעים, אבל בעשרים שנה האחרונות הפכו אויביה הפוטנציאלים של ישראל חלשים; האיום עליה מצד הפלסטינים ומדינות ערב שואף לאפס והסכסוך לא מכביד במיוחד על הכלכלה אלא להיפך, תקציב הביטחון שהיה בזמנו נטל עוזר כעת לכלכלתה המשגשגת של המדינה. ישראל איבדה את האינטרס לעשות שלום, הכיבוש הפך סוגיה מוסרית בלבד.
מאחר וזה לא נראה טוב לשבת על שפת הים בתל אביב ולהגיד בריש גלי `אנחנו חזקים ושילכו הפלסטינים לעזאזל`, שלא לדבר על הדיסוננס ורגשות האשם, באה לעזרת עם ישראל תודעת היהודי הנרדף. ככל שרגשות האשם גדלים, כך הופכים ההסברים יותר מטאפיסיים (על פחות מהשמדה אין מה לדבר). אך הסתירה המנטלית שבנרדפות אינה רק פונקציה אידיאולוגית: הישראלים קוראים את מה שמתרחש במציאות העכשווית כהמשך של העבר היהודי באירופה. ולכן למרות העובדות המרגיעות על כוחה של ישראל יכולים תמיד מנהיגיה לדבר על השמדה ממשמשת ובאה ולא לצאת שקרנים.
לפני זמן מה, במשדר המסכם את מלחמת יום הכיפורים ברדיו, אמר אחד הפרשנים על משה דיין שהיה פסימיסט מטבעו, כי כך צריך להיות מנהיג צבאי- מוכן לרע ביותר. אין ספק שבמובן מסוים הפרשן צודק - הכל ייתכן בעולם, גם האפשרות התיאורטית של השמדת ישראל, ועל כך אי אפשר להתווכח מבחינה רציונלית. כך שיכול להיות שאיראן תפתח נשק השמדה וייתכן שתזרוק אותו על ישראל למרות שלישראל יש את נשק יום הדין, וייתכן כי אפילו רוסיה תכריז על מלחמת שמד על ישראל.
אבל בינתיים לא נותר אלא להודות לליברמן ולמצביעיו ילידי האימפריה הרוסית, המשוחררים מהנטל הנפשי הכבד של היהודים בישראל, על עזרתם לשאר אזרחי המדינה להיפטר מהדימוי העצמי של מסכנות ומרגשות האשם, ולפתח ללא חשש תודעה חדשה; כזאת שמעריצה מנהיג חזק עם ביצים ומאיימת בגאון על כל שכניה בבחינת בעל הבית השתגע.
ד נ |
