גם ביום שישי האחרון הגעתי להפגנה השבועית במעסרה, כמו כמעט כל שבוע מזה ארבע שנים. בשנים האלה למדתי להעריץ את מסירותם של תושבי הכפר למאבק בלתי מתפשר על אדמה ועל חירות, מאבק שכוחו בסיסמאות, שירים, תופים וריקודים. ראיתי איך המאבק נמשך למרות אלימות צבאית קשה ומעצרים ממושכים של הפעילים הבולטים בכפר. יותר מכל, זכיתי בחברים טובים, מסורים, שאחרי שעברנו דברים קשים ביחד כבר קוראים לי `אח` ו`בן`. נקשרתי למעסרה.
סיפורה של גדר
הכפר מעסרה נמצא כ-13 ק`מ דרומית לבית-לחם, והוא חלק מקבוצת כפרים שנפגעו קשות מהתרחבות התנחלויות גוש עציון (בין הכפרים: אום-סלמונה, ואדי רחל, ארטס, ואדי א-ניס וג`ורת א-שמעה). התעסוקה באזור הסתמכה ברובה בעבר על חקלאות ועבודה בתוך ישראל, אך מאז שנת 2000 ומגבלות התנועה שהוטלו על פלסטינים בגדה, הוכפל אחוז האבטלה. רבים מתושבי הכפרים חיים מתחת לקו העוני, תלויים בסיוע במזון של סוכנויות סעד אמריקאיות, ועובדים בעבודות מזדמנות בהתנחלויות.
ב-2006 התחילו עבודות ההכנה לבניית גדר ההפרדה הגזענית באזור דרום בית לחם, בתוואי שמספח דה-פקטו לישראל לא רק את גוש עציון אלא גם 3,500 דונם של אדמות חקלאיות של הכפרים, שמשמשים כאחד ממקורות ההכנסה האחרונים של התושבים. כזכור, מדובר בגדר שהוגדרה כבלתי חוקית על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג. על חלק מהשטח המסופח מתוכננת הקמת שכונות חדשות של התנחלות אפרת. נוסף על כך, הגדר תמנע מהתושבים גישה לכביש הראשי לבית לחם (כביש 60), עיר המחוז שלהם.
סיפורו של מאבק
מאז תחילת בניית הגדר התארגנו תושבי הכפרים הקרובים למאבק. בהפגנות הראשונות הצליחו בעיקר נשות הכפר לעצור דחפורים ולעכב את העבודות. עם הזמן שלח הצבא חיילים לתוך הכפרים, כדי למנוע מהמפגינים גישה לאזור העבודות. כיום ההפגנות ממשיכות להתקיים מדי שבוע בכפר מעסרה, כשהצבא מונע מהמפגינים לצאת מהכפר לכיוון לעבר האדמות. העבודות על הגדר, אגב, נפסקו בשל מחסור בתקציבים, אך המפגינים לא מוותרים על המאבק כל עוד שהתוכניות לבניית הגדר בתוקף.
ההפגנות במעסרה, יותר מכל מקום אחר, מתאפיינות בהתעקשות על פעולה לא אלימה. המפגינים מתקרבים לחיילים שמחכים להם בכניסה לכפר כשהם מודיעים בשלוש שפות שמדובר בהפגנה לא אלימה. גם במקרים שהחיילים תוקפים במכות, רימוני הלם וגז, בוועדה העממית מתעקשים שלא יהיו זריקות אבנים, ומעדיפים להתיישב על הכביש בידיים מורמות, לנאום נאומים, לשיר שירים, לתופף בתופים, ולא להכנע.
הפעילות הלא-אלימה לא מונעת מהצבא לנקוט בצעדי דיכוי כלפי ההפגנות: חוץ מהירי והמכות, הצבא שלל ממפגינים אישורי עבודה בישראל ובהתנחלויות, עצר פעמים רבות את פעילי הוועדה העממית בהאשמות מופרכות (וחלקם ישבו בכלא חודשים ארוכים), ומדי פעם חיילים פולשים לכפר בלילה, מאיימים על פעילים ושוברים רהיטים בבתים. אך המאבק נמשך.
הקצין ואום-חסן
גם ביום שישי הזה צעדו המפגינים לכיוון האדמות החקלאיות, ושוב נתקלו בחיילים שעמדו בשטח הבנוי של הכפר, והכריזו על שטח צבאי סגור, בכוונה למנוע את קיום ההפגנה. המפגינים עמדו במקום ושרו שירים, והחיילים תקפו עם רימוני הלם וגז מדמיע. בתוך ההמולה תפס אותי קצין אחד וגרר אותי הצידה. `תן לי סיבה אחת טובה לא לקפל אותך עכשיו לג`יפ ולפתוח לך את הצורה רחוק מכל התקשורת פה`, אמר לי בקול שקט ומאיים. לא הייתה לי סיבה לפקפק ברצינות דבריו. רק לפני שנה תפס אותי חייל מילואים בהפגנה במעסרה, גרר אותי הרחק מעין המצלמות, ופתח לי את הראש בדפיקות חוזרות ונשנות על הדלת האחורית של הג`יפ. אמרתי לקצין, בפעם המי יודע כמה, שזו הפגנה שקטה ולא אלימה, ושכל המפגינים – פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים – רק דורשים להגיע לקרקעות שבבעלות תושבי הכפר ואין להם כוונה לפגוע באף אחד. הקצין המשיך לקלל ולאיים. `אם אני רואה אותך פה עוד פעם אחת אני מרסק לך את שתי הברכיים`, אמר ושחרר אותי.
מאוחר יותר התארחתי אצל אחת ממובילות המאבק בכפר, אום-חסן ברג`יה. אום-חסן, שראתה שהרבה מפגינים חדשים התאספו בביתה, נשאה את אחד מנאומיה המשובחים. אני תרגמתי אותה לעברית ולאנגלית, ומישהי ממשלחת פריזאית שהייתה במקום תרגמה הלאה לצרפתית. אום-חסן דיברה על הכיבוש ועל השלכותיו על הכלכלה, על עוני ועל אבטלה. היא דיברה על שאיפתם של כל העמים לחירות ולשחרור מעול כובשים זרים. בסוף נאומה סיפרה שמבחינתה המאבק נגד הכיבוש הוא לא רק מאבק למען הפלסטינים. `השלום הוא לא רק אינטרס שלי – אני רוצה אותו גם בשביל הישראלים`, אמרה, `אני חושבת על הנכדים שלי, ועל הילדים שייוולדו לחגי, ואני רוצה שהם יהיו שכנים טובים זה לזה. גם לילדים של חגי בתל אביב מגיע לחיות בשכנות טובה ובשלום, לא כובשים ולא נכבשים, בלי פחד. איזה עתיד כבר יכול להיות לי ולמשפחתי אם הילדים של חגי יסבלו?`.
תרגמתי, וחייכתי במבוכה. יום אחד, ושני דוברים שונים כל כך שפונים אלי: האחד קצין בריון, שלא מתעניין לא בי ולא במחאתם של התושבים, שלא מהסס לירות על צעדה עם ילדים וקשישים ושיכול לשבור לי עצמות בלי לחשוב פעמיים. השנייה, איכרה מבוגרת ונבונה, פעילה פוליטית שמחויבת למאבק לא-אלים ולעתיד של שני העמים זה לצד זה.
ברור לי שגם השבוע, כשבמעסרה מציינים ארבע שנים של מאבק בהפגנה מיוחדת, אגיע ואצעד יד ביד עם השותפים הפלסטינים שלי. כי אם אום-חסן ומשפחתה חיים בסבל – איזה עתיד כבר יכול להיות לנו?
עוד מדבריה של אום חסן:
|
