הקטור פטרסון היה בן 13 כשיצא מבית הספר שלו ב16 ביוני 1976. יחד עם עשרת אלפים תלמידים שחורים אחרים הוא צעד באותו יום ברחובות סוואטו, עיירת השחורים הענקית בפרבר של יוהנסבורג. באותו יום לא התקיימו לימודים-כל התלמידים יצאו לרחובות. הסיבה ה`רשמית` הייתה תוכנית הלימודים בבתי הספר. מתחת לפני השטח היו אלו האפליה, העדר כל עתיד, אבטלה, השפלה בלתי נגמרת של ההורים והעדר תקווה שהוציאו את הילדים לרחובות. הם צעדו לכיוון איצטדיון אורלנדו, מגרש הספורט הראשי של העיר, שם עתידה הייתה להתקיים ההפגנה המרכזית. על השלטים שנשאו בלטה הסיסמא `תחי אזניה` (שמה האפריקני של דרום אפריקה). בעודם צועדים החלו הילדים לשיר את `נקוסי סיקללי אפריקה` ההמנון של הקונגרס הלאומי האפריקאי, שמנהיגו נלסון מנדלה ישב בשלב הזה כבר 14 שנים בכלא.
אך צעדת התלמידים מעולם לא הגיעה לאצטדיון. שורות שורות של שוטרים התייצבו בדרכה ומנעו את כניסת המפגינים לאצטדיון. המפגינים התמהמהו, החלו לסגת חזרה-אבל אז החלו השוטרים לירות גז מדמיע אל תוך שורות הילדים. הילדים החלו לידות אבנים אל עבר השוטרים ואלו הגיבו בירי חי לתוך ההמון. אחד הילדים נפל פצוע ושותת דם. אחד העיתונאים המועטים שהיו במקום מיהר אליו, הרים אותו ודהר איתו לבית החולים הקרוב. אבל הקטור פטרסון הגיע אליו מת.
הוא הפך להרוג הראשון מבין ה23 באותו יום ומבין 566 שנהרגו בשנה שבאה לאחר מכן. רובם היו ילדים. שחורים כמובן.
מותו של הקטור, ומותם של ילדים נוספים באותו יום, גרם להתפרצות אלימה. הילדים רגמו את כוחות הבטחון שנשלחו לתוך עיירות השחורים באבנים, שרפו מכוניות, הקימו מתרסים. הם הבעירו בניינים ציבוריים, תחנות משטרה, ואת תחנות הרכבת שהובילו מידי יום את הוריהם לעבודה ביוהנסבורג הלבנה. ההתפרצות הזאת, של זעם שנאגר זמן רב, נתקלה בטקטיקה הקרה והאכזרית של יחידות משטרה מובחרות, המאומנות בפיזור הפגנות. הטאונשייפ הוקף מכל עבריו, מסוקים חגו באוויר, גז מדמיע נורה על המפגינים. ירי חי כוון לעבר הילדים בשורות הראשונות. `אין כל תועלת בירי מעל הראשים` אמר קצין המשטרה הבכיר במקום. גימי קרוגר, שר המשפטים של ממשלת האפרטהייד, הצהיר יום למחרת במסיבת עיתונאים: `על המתקוממים לדעת, שכששוטר שולף את נשקו, לא נותר להם אלא לעשות דבר אחד: לברוח מהר ככל האפשר`.
אבל הילדים לא ברחו. הם נשארו ברחובות רוב אותו יום, ויצאו אליהם שוב למחרת. הם ניסו להגיע לבתי החולים מהם נחטפו חבריהם הפצועים והועברו לחקירות משטרה. הם הקימו מחדש את המתרסים שנהרסו אמש. כל דבר שסימל את השילטון הלבן ואת האפרטהייד הפך למטרה. תחנות משטרה, אוטובוסים ללבנים בלבד, רכבות, בתים של משתפי פעולה שחורים שהעבירו דיווחים למשטרה. בבוקרו של ה-18 ביוני דמתה העיר כולה לשדה קרב, מכוסה עשן, טרטור של מקלעים ומטולי גז מדמיע מפרים מידי פעם את הדממה.
אלו היו הימים הראשונים של התקוממות שהתפשטה במהרה בכל רחבי דרום אפריקה. בשיאה, בספטמבר 1976, פירסמה מועצת התלמידים כרוז שקרא לשביתה כללית של העובדים השחורים.
`...הורים עובדים, אתם חייבים להבין, שאם תצאו לעבודה, תזמינו בכך את פורסטר (ראש ממשלת האפרטהייד) לטבוח בנו, בילדכם. הוא כבר עשה זאת פעם. פורסטר וכנופייתו טוענים שבצעו את מרחץ הדמים האחרון על מנת להגן על הסדר, להגן עליכם, ההורים שלנו, מפנינו, הילדים שלכם. אנו רוצים ללמוד, אבל איננו אנוכיים עד כדי כך שנרצה לעשות זאת בזמן שאחינו נרצחים. הורים, אליכם להתגאות בכך שילדתם ילדים כאלה, המעדיפים מלחמה במדכא על שקיעה שפלות ואלימות. ילדים המעדיפים להרצח ולא לקבל חינוך מורעל, הדוחק אותם ואת הוריהם לעמדת נחיתות מתמדת. האם אינכם גאים בלוחמי החופש שהבאתם לעולם?`----רוב העובדים נשארו בימים לאחר מכן בבית.
משטר האפרטהייד לא התאושש מעולם מארועי סוואטו 1976 ו14 שנים לאחר מכן קרס ונעלם, כמעט ללא אלימות בניגוד לחששות הלבנים. אחת מההחלטות הראשונות של הממשלה שנבחרה בבחירות חופשיות בראשות נלסון מנדלה, הייתה הכרזתו של ה16 ביוני כיום הנוער הלאומי, לזכרם של ילדים שהעזו לפעול, בזמן שהמבוגרים נשארו בבית.
בלוח השנה שלנו, עוד יש מקום פנוי. גם לילדי סילואן.
O
N
|
