קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

ויימאר בירושלים
מאת אורי אבנרי
גוש שלום
23.10.10
http://www.avnery-news.co.il/hebrew/index.html

בברלין מוצגת עכשיו תערוכה על הנושא `היטלר והגרמנים`. היא בוחנת את הסיבות שגרמו לעם הגרמני להעלות את אדולף היטלר לשלטון ולתמוך בו עד הסוף.

אני עסוק מדי בבעיות הדמוקרטיה בישראל מכדי לנסוע לברלין. חבל. כי מאז ילדותי, בדיוק הנושא הזה מעסיק אותי ללא הרף. איך זה קרה שאומה תרבותית, שמגדירה את עצמה כ`עם המשוררים והוגי-הדעות`, הלכה אחרי האיש הזה, כמו שהלכו ילדי העיר האמלין אחרי החלילן שהטביע אותם בנהר.

זה מטריד אותי לא רק כתופעה היסטורית, אלא כאזהרה לעתיד. אם זה קרה לגרמנים, האם זה יכול לקרות לכל עם? האם זה יכול לקרות לנו?

כילד בן 9 הייתי עד-ראייה לקריסת הדמוקרטיה הגרמנית ולעליית הנאצים לשלטון. התמונות חקוקות בזיכרוני – מערכות-הבחירות התכופות, לובשי-המדים ברחובות, הוויכוחים סביב השולחן, המורה שבירך אותנו בפעם הראשונה ב`הייל היטלר`. העליתי זיכרונות אלה בספר שכתבתי בימי משפט-אייכמן, ושהסתיים בפרק שנשא את הכותרת `האם זה יכול לקרות כאן?` אני חוזר אליהם בימים אלה, כשאני כותב את זיכרונותיי.

אינני יודע אם התערוכה בברלין מנסה לענות על השאלות. נראה לי שלא. גם היום, 77 שנה אחרי, אין תשובה סופית לשאלה: מדוע קרסה הרפובליקה הגרמנית?

זוהי שאלה חשובה מאין כמוה, מפני שעכשיו שואלים אצלנו, בדאגה גוברת: האם קורסת הרפובליקה הישראלית?

זו הפעם הראשונה, ששאלה זו נשאלת ברצינות. במשך כל השנים נזהרנו מלעלות את המילה פאשיזם בשיח הציבורי. היא מעוררת זיכרונות מפלצתיים מדי. עכשיו נשבר טאבו זה.

יצחק הרצוג, שר הרווחה בממשלת נתניהו, איש מפלגת-העבודה, נכדו של רב ראשי ובנו של נשיא, אמר לפני כמה ימים ש`הפאשיזם מלחך בשולי החברה שלנו`. הוא טעה: הפאשיזם אינו מלחך רק בשוליים, הוא מלחך בממשלה, שבה הוא מכהן כשר, ובכנסת, שהוא אחד מחבריה.

לא עובר יום – פשוטו כמשמעו – מבלי שחבורה של חברי-כנסת תניח על שולחן הכנסת הצעת-חוק גזענית חדשה. הארץ עדיין סוערת סביב הצעת התיקון לחוק-האזרחות, שיחייב את מבקשי-האזרחות להישבע אמונים ל`ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית`. עכשיו דנים בממשלה אם לדרוש זאת רק מלא-יהודים (שזה לא יפה) או גם מיהודים כשרים – כאילו זה משנה את התוכן הגזעני כהוא-זה.

השבוע הועלתה הצעת-חוק חדשה, שבאה לאסור על לא-אזרחים להדריך תיירים במזרח ירושלים. לא אזרחים: קרי ערבים. כי לרבע מיליון הערבים במזרח-ירושלים, שסופחו לישראל בכוח אחרי מלחמת ששת-הימים, לא הוענקה אזרחות. ניתן להם רק מעמד של `תושבי-קבע`, כאילו היו זרים שזה מקרוב באו, ולא בני משפחות החיות בעיר מאות שנים.

הצעת-החוק באה לשלול מערבים בני-העיר לשמש מדריכי-תיירים לגבי האתרים הקדושים לדתם בעירם. מזעזע? מדהים? לא בעיני מגישי-ההצעה, הכוללים גם ח`כים של `קדימה`. חבר מרצ, שחתם גם הוא, ביטל את חתימתו וטוען שהתבלבל.

הצעה זו באה בעקבות עשרות הצעות מסוג זה שהונחו באחרונה על שולחן הכנסת, ועשרות הנמצאות כבר בדרך. חברי-הכנסת דומים ללהקת כרישים שהריחו דם. נוצרה ביניהם תחרות פרועה, מי יגיש את הצעת-החוק הגזענית יותר.

זה כדאי. אחרי כל הצעת-חוק כזאת מוזמנים המגישים לטלוויזיה כדי `להסביר` את כוונתה. תמונותיהם מופיעות בעיתונים. בשביל ח`כים אלמונים, שלא שמענו עד כה את שמם, זהו פיתוי שאי-אפשר לעמוד בפניו. התקשורת משתפת פעולה.

אין זו תופעה המיוחדת לישראל. בכל רחבי אירופה ואמריקה מרימים פאשיסטים גלויים את ראשם. מטיפי השנאה, שהפיצו עד כה את רעלם בשולי המערכת, מגיעים עכשיו למרכז.

כמעט בכל ארץ פועלים דמגוגים, הבונים את הקריירה שלהם על ההסתה נגד החלשים חסרי-ההגנה ומטיפים לגירוש `זרים` ולדיכוי מיעוטים. בעבר הם היו מגוחכים, כמו היטלר עצמו בראשית דרכו. עכשיו מתייחסים אליהם ברצינות.

לפני כמה שנים בלבד הזדעזע העולם כאשר צורפה מפלגתו של יורג היידר לממשלת אוסטריה. היידר שיבח את הישגי היטלר. בזעם החזירה ממשלת-ישראל את שגרירה מווינה. עכשיו הוקמה בהולנד ממשלה התלויה בחסדיו של גזען מוצהר, ומפלגות ניאו-פאשיסטיות מגיעות להישגים מרשימים בארצות רבות. בתנועת `מסיבה התה`, העושה עכשיו חיל בארצות-הברית, יש יסודות פאשיסטיים ברורים. אחד ממועמדיה אוהב להתהלך במדי הוואפן-ס`ס הנאצי.

אז אנחנו נמצאים בחברה טובה. איננו גרועים מאחרים. אם להם מותר, למה לא לנו?

אבל יש הבדל גדול: ישראל נמצאת במצב שונה מזה של הולנד ושוודיה. בניגוד לארצות אלה, הפאשיזם מאיים על עצם קיומנו הלאומי. הוא עלול להביא את המדינה לאבדון.

לפני שנים סברתי שקרו לישראל שני נסים: השפה העברית והדמוקרטיה הישראלית.

החייאת שפה `מתה` לא הצליחה בשום מקום אחר בעולם. פעם שאל בנימין זאב הרצל בלגלוג: `האם יבקשו כרטיסי-רכבת בעברית?` (הרצל רצה שנדבר גרמנית.) היום משגשגת השפה העברית הרבה יותר מרכבת-ישראל.

אבל הדמוקרטיה הישראלית היא נס כפול ומכופל. היא לא צמחה מלמטה, כמו באירופה. בעם היהודי לא הייתה קיימת דמוקרטיה מעולם. הדת היהודית, כמו כמעט כל דת, היא טוטאליטרית. גם העולים שזרמו לארץ-ישראל לא ראו דמוקרטיה מעולם. הם באו מרוסיה הצארית או הבולשביקית, מפולין של יוזף פילסודסקי, ממרוקו ועיראק הרודניות. רק חלק זעיר, חלקיק של חלקיק, בא ממדינות דמוקרטיות. ואף על פי כן: מהרגע הראשון של קיומה הקימה התנועה הציונית בתוכה משטר דמוקרטי לדוגמה, ומדינת-ישראל המשיכה במסורת זו (בהבדל אחד: דמוקרטיה שלמה לאזרחים היהודים, דמוקרטיה מוגבלת לאזרחים הערביים.)

חששתי תמיד שנס זה תלוי על בלימה, שיש לעמוד על משמר הגנתו בכל שעה, בכל שנייה. עכשיו הוא עומד במבחן שלא היה כמותו.

הרפובליקה הגרמנית נקראה על שם העיר ויימאר, שבה התכנסה האסיפה המכוננת שקיבלה את חוקתה אחרי מלחמת-העולם הראשונה. ויימאר הייתה אחת העריסות של התרבות הגרמנית.

החוקה הייתה דמוקרטית למהדרין. בחסותה זכתה גרמניה לשגשוג חסר-תקדים של חיי רוח ותרבות. אז מדוע קרסה הרפובליקה?

בדרך כלל מאתרים שתי סיבות עיקריות: ההשפלה והאבטלה. כאשר הרפובליקה הייתה עוד בחיתוליה, היא נאנסה לחתום בוורסאי על חוזה-שלום עם המנצחים במלחמת-העולם, חוזה שלא היה אלא חוזה-כניעה משפיל. כאשר פיגרה הרפובליקה בתשלום הפיצויים העצומים שהוטלו עליה, פלש הצבא הצרפתי ללב אזור-התעשייה הגרמני וגרם לאינפלציה דוהרת - טראומה שגרמניה לא החלימה ממנה עד היום.

כאשר פרץ ב-1929 המשבר הכלכלי העולמי, הכלכלה הגרמנית קרסה. מיליוני מובטלים מיואשים שקעו בעוני ממאיר ושוועו לישועה. היטלר הבטיח לחסל את ביזיון המפלה במלחמה ואת האבטלה, וגם קיים: הוא העסיק את המובטלים בייצור נשק ובסלילת הכבישים המהירים (אוטו-באן) לקראת המלחמה.

והייתה סיבה שלישית לקריסת הרפובליקה: האדישות הגוברת של הציבור הדמוקרטי. המערכת הפוליטית של הרפובליקה פשוט נמאסה. בשעה שהציבור שקע במצוקה, עסקו הפוליטיקאים במשחקיהם. הציבור נכסף למנהיג חזק, שיעשה סדר. הנאצים לא הפילו את הרפובליקה. הרפובליקה קרסה מבפנים, והנאצים תפסו את מקומה בקלי-קלות.

בישראל אין משבר כלכלי. להיפך, הכלכלה משגשגת. ישראל גם לא חוותה השפלה כמו חתימת חוזה-ורסאי. להיפך, היא מנצחת במלחמות. אמנם, הפאשיסטים שלנו מדברים על `פושעי אוסלו`, כפי שהנאצים דיברו על `פושעי נובמבר`, אך הסכם-אוסלו הייתה ההפך מחוזה-ורסאי, שנחתם בנובמבר 1919.

אם כן, מניין המשבר העמוק הפוקד את החברה הישראלית? מה גורם למיליוני אזרחים להתייחס באדישות מוחלטת למעשי מנהיגיו ולהסתפק בציקצוקי לשון מול הטלוויזיה? מה גורם להם להתעלם מהנעשה בשטחים הכבושים, במרחק של חצי שעת נסיעה מביתם? מדוע מכריזים רבים שאינם מקשיבים עוד לחדשות ואינם קוראים עיתונים? מה מקור הדכדוך והייאוש, המכשירים את הקרקע לפאשיזם?

המדינה עומדת לפני פרשת-דרכים: שלום או מלחמת-נצח. שלום פירושו הקמת מדינה פלסטינית וסילוק ההתנחלויות. ואילו הגנטיקה של התנועה הציונית דוחפת להשתלטות על כל הארץ, ובאופן ישיר או עקיף גם לסילוק האוכלוסייה הערבית. רוב הציבור מתחמק מההכרעה בטענה ש`אין לנו שותף לשלום`. נגזרה עלינו מלחמת-נצח.

הדמוקרטיה סובלת משיתוק גובר, מפני שמגזרים שונים חיים בעולמות שונים. חילוניים, דתיים-לאומיים וחרדים מקבלים חינוך שונה לחלוטין, והמשותף ביניהם הולך ונעלם. שסע נוסף קיים בין היישוב האשכנזי הוותיק, המזרחיים, העולים מברית-המועצות ומאתיופיה והציבור הערבי, המתרחק מכולם.

בפעם השנייה בחיי אני עלול לחוות קריסה של רפובליקה. אבל זה לא צריך לקרות. ישראל אינה גרמניה הממושמעת של אז, 2010 אינה 1933. הציבור הישראלי יכול להתאושש ולהתפכח בעוד מועד ולגייס את הכוחות הדמוקרטיים הגנוזים בו.

אבל לשם כך הוא צריך להקיץ מהתרדמת, להבין מה קורה במדינה ולאן זה מוביל, למחות ולהיאבק בכל דרך (כל עוד שזה אפשרי), כדי לעצור את הגל הפאשיסטי המאיים להציף אותנו.

ת.ק
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות