מצב היחסים בין הרוב היהודי לאזרחים הפלסטינים בישראל מגיע לפעמים לכותרות אבל לא באמת נתפס כסוגיה פוליטית מרכזית. המצב משתנה לאחרונה, אבל השיח הציבורי היהודי-ישראלי הוא ספינה גדולה וכבדה, לוקח לה הרבה זמן להסתובב. לכן, בסופו של דבר, הנחת היסוד לפיה מדובר בנושא משני לנושא ה`מדיני` עדיין שולטת בשיח הציבורי הכללי.
ל`שמאל` יש חלק לא מבוטל בעיוורון הזה. רוב הארגונים והדוברים המרכזיים שלו התמקדו בעניין ההתנחלויות, וגם בנושא זה זנחו יותר ויותר את השאלות העקרוניות. במקום לדבר על התמונה הגדולה, ראינו התעסקות גדלה והולכת בפיקסלים בודדים – היעדר אישורי בנייה למאחזים, שוד אדמות פרטיות, התנכלות לפלסטינים בעת המסיק וכיו`ב.
אפשר להבין את כוח המשיכה של הדברים האלו. העיסוק בהם, שהפך עם הזמן לפחות ציבורי ויותר משפטי, מביא להישגים ממשיים. לפעמים מצליחים למנוע השלכה של משפחה לרחוב או גזל של מטע זיתים. כשההשפעה על הציבור נתפסת כלא מעשית ונזנחת, אפשר להתנחם בניצחונות קטנים.
בשדה השיח הציבורי, השמאל עוסק מאז שנות השמונים בשכנוע הציבור שהסיסמה `יש`ע זה כאן` היא לא נכונה. ההתנחלויות הן שם, מעבר לקו הירוק, מעבר להררי החושך. למרבה הצער, התפיסה הזאת הונחלה בהצלחה לא מבוטלת, לפחות באזור גוש דן. הבעיה היא שבזמן שההתנחלויות נתפסו יותר ויותר כ`שם`, במציאות, הן נהיו הרבה יותר `כאן`.
המתנחלים מהסוג האידיאליסטי אף פעם לא עשו עניין גדול מהקו הירוק. תפיסות של ריבונות ואזרחות זרות להם לחלוטין, וההבדל בין ישראל הריבונית בה הפלסטינים הם אזרחים לשטחים, בהם הם נתינים של משטר צבאי שקוף מבחינתם. אם כבר, המצב בשטחים נתפס אצלם כמודל הרצוי למדינה כולה.
לכן, בכל פעם שהמדינה הריבונית הראתה סימני התרחקות מהקולוניות שלה בשטחים, אחת מסוגי התגובות שצמחו אצלם הייתה הידוק הקשרים. תגובה זו נשארה, עד היום, שקופה. מירב תשומת הלב הציבורית הופנתה תמיד לתגובה מהסוג השני, זניחת המחויבות למדינה. התהליך התרחש בשלושה סבבים עיקריים: אחרי פינוי ימית, אחרי הסכמי אוסלו ואחרי ההתנתקות. כל אחד מהם הוביל לשני סוגי התגובה, ובכל פעם, שתי התגובות נעשו לקיצוניות יותר.
אחת התופעות הקשורות לאותו גל של חלוציות מיסיונרית בתוך הקו הירוק, שכונה בשנות התשעים `התנחלות בלבבות` היא תנועת הגרעינים התורניים. אלו מעין `התנחלויות` בתוך הקו הירוק, לרוב מסביב למוסד תורני, שמתפקידן `לחבר` את המקומיים ל`יהדות` בנוסח מפעל ההתנחלויות, על הפוליטיקה שכרוכה בה.
בסקירה מהירה של תולדות הגרעינים התורניים אפשר לראות התפתחות בולטת. בהתחלה, הם הוקמו בפריפריה, בעיקר בעיירות פיתוח. שם נמצא ציבור מסורתי בעיקרו, וזהו ממילא המקור הראשי להגירה אל מעבר לקו הירוק. בשנות התשעים הגיע הגל השני של הגרעינים התורניים, גדול וקיצוני הרבה יותר ובהנהגת לא אחר מאשר הרב מרדכי אליהו, אחד המנהיגים המרכזיים של מגמת ההקצנה בציבור הדתי לאומי, הקצנה דתית והקצנה לאומנית כאחד. המגמה המשיכה והתגברה עוד יותר במהלך שנות האלפיים ונכנסה למקומות חדשים. הערים הגדולות, ת`א, שנתפסת כמעוז הסמולנים, בעיקר, והטרנד הנוכחי – ערים מעורבות.
כשמחברים את הנקודות, נתקלים במגמה הולכת וגדלה. פעילי ימין קיצוני נוטשים את מחוזות הפעולה המסורתיים שלהם בהתנחלויות המבודדות ומגבירים את הנוכחות שלהם בתוך הקו הירוק. אנחנו פוגשים אותם מלבים את מהומות יום כיפור בעכו, רוכשים את אחד המגרשים הפנויים האחרונים לבנייה בשכונת עג`מי, בו התושבים המקומיים רצו להשתמש כדי להקל על מצוקת הדיור בשכונה. אנחנו רואים אותם מנצלים את הפשיעה החקלאית בצפון ובדרום (הפשיעה היא לאומנית כמו שהקיפוח שגורם לה הוא לאומני) ואת הפשיעה הנמוכה להפתיע (PDF), ביחס למיתוס הרווח, בדרום ת`א כדי לעשות נפשות למלחמה כוללת של יהודים נגד גויים ש`לא יודעים את מקומם`. אנחנו רואים אותם מארגנים ערסים בפרברי ירושלים כדי `לנקות את השכונה מערבים` ואנחנו רואים אותם בצפת, מנסים לזרוק מהעיר את הסטודנטים הערבים שבאים ללמוד במכללה. מנהיג המהלך האחרון, איך לא, הוא הרב שמואל אליהו. בנו המטורלל של הרב המטורלל מרדכי אליהו, ואת הקמפיין שלו לניקוי העיר מערבים הוא עושה כעובד מדינה ובמימון המדינה.
המרכז-שמאל החילוני-מסורתי, זה שהגיע לתמוך (באיחור אופנתי קל) בפיתרון שתי המדינות חי בסרט לפיו קץ מפעל ההתנחלות הוא קץ האידיאולוגיה המתנחלית. השבת המתנחלים `הביתה` תחזיר את המדינה לשפיות ותגמול אותה מהיהודיזם המשיחי. למעשה, ישראל שבתוך הקו הירוק בסך הכול ייצאה את גילוייה הקיצוניים, המפחידים והמסוכנים ביותר אל הקולוניות שלה. הייצוא הזה אמנם ניקה את ישראל הרשמית מהגילויים הבוטים ביותר של הלאומנות הגזענית, אבל עם טשטוש הקו הירוק, הם זוחלים בחזרה למרכז העניינים.
המיינסטרים הישראלי עדיין לא מודע לסכנה. מבחינתו, האיום הגדול מהצד הדתי הוא החרדים וזאת טעות קרדינאלית. כי ככל שהחרדים מעצבנים, ולמרות שתאבונם גובר, הם עדיין בבחינת קהילה שבראש מעייניה האינטרסים הפנימיים שלה. המדינה חשובה להם פחות מהקהילה כך שהחיכוך שלהם עם כל האחרים הוא ברובו באזורי הגבול שבין הקהילות.
הפונדמנטליסטים הדתיים הלאומניים, לעומת זאת, מתחרים עם המיינסטרים על אותו מרחב מחיה – המדינה כולה. כאן הויכוח הוא לא האם יצאו לעבוד או יתגייסו לצבא, אלא איזה סוג של מדינה תהיה פה, דמוקרטיה, או דרום אפריקה יהודית.
הבעיה היא שאין שום מחנה שעומד מולם. החלוקה האמיתית של המפה הפוליטית – דמוקרטים נגד אנטי-דמוקרטים לא באה לידי ביטוי בהתארגנות הפוליטית. יש בישראל דמוקרטים בשמאל החילוני, שם רובם מתרכזים, אבל יש גם דמוקרטים בשרידי הימין ממורשת ז`בוטינסקי (רובי ריבלין, מיכאל איתן ודן מרידור למשל), בקרב המשכילים אצל הפלסטינים אזרחי ישראל וגם בקרב המתנחלים עצמם, בעיקר בגוש עציון. אבל כל אלו לא מתחברים למחנה פוליטי אחד עקב המיאוס של הנ`ל זה מזה.
ובינתיים, המחנה האנטי-דמוקרטי מתארגן ופועל. הוא יוצר בריתות חוצות מגזרים ומעמדות ושובר את פוליטיקת הזהויות הישראלית באמצעות מחנה משותף נמוך של עליונות יהודים ושנאת זרים ו`חתרנים`. כל זה, בחסות העיוורון הקיבוצי של המיינסטרים החילוני לתופעות שמתרחשות לו מתחת לאף בזמן שהוא ממשיך לדקלם סיסמאות בנות עשרים שנה.
ת.ק |
