קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

האם ביבי הוא ממשיך דרכו של רבין?
מאת חיים ברעם
הגדה השמאלית
29.10.2010
http://hagada.org.il/2010/10/29/%d7%a1%d7%a4%d7%99%d7%97%d7%99-%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9f/

יש להודות שעברתי חוויה רגשית ואינטלקטואלית מעניינת כאשר קראתי בסוף השבוע שעבר ב`ידיעות אחרונות` את מאמרו של העיתונאי גדעון עשת, `אגודת חובבי הליכוד`. לראשונה מאז 1995 קראתי בעיתון (שאיננו `העולם הזה` או `כל העיר`) דברי אמת כאלה, פרי עטו של פרשן כלכלי חשוב, על ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ועל מורשתו.

קוראים ותיקים מכירים היטב את המסר שאותו הדגיש עשת לפני שבוע: רבין היה ראש ממשלה גרוע (`מחורבן`, כלשונו של עשת); הוא לא הלך עד הסוף בנושא אוסלו, לא באמת הסכים לוותר על כל השטחים ויחד עם שמעון פרס ניצל את חולשת אש`ף לעומת ישראל כדי להנציח את אי-השוויון הכלכלי ולמנוע הסכם קבע סביר. עשת קבע, ובצדק, שרבין למד את מישנתו החברתית מהימין האמריקאי, העריץ את `היזמים` ואת העשירים, בחל בערבות חברתית הדדית, זנח אפילו את הרטוריקה של השמאל ולא רק את הפרקטיקה, דאג לחלוקה הכי לא צודקת של ההכנסה הלאומית. המורשת שלו היא ימנית, ורק העובדה שנרצח והשינוי שחל בו בשנה האחרונה לחייו הפכו אותו לקדוש של השמאל.

הרצח פגע בכל ישראלי שרוצה בקיומה של דמוקרטיה מתוקנת במדינה, שמרנית או ליברלית. אין לזה שום קשר ל`שמאל`. יום לפני שהמאמר של עשת פורסם אמרתי בדיוק את הדברים האלה לתלמידי כיתות י`א וי`ב בבית ספר תיכון בעירנו. אני משוכנע שעשת הגיע למסקנות האלה כבר לפי זמן רב, אבל עכשיו ניתן לפרסם אותן אפילו בעיתון של המדינה.

השינוי בתקשורת הוא מאלף, וטעון בחינה יסודית. נראה שהקיטוב בחברה הישראלית מאפשר היום את פרסומן של דעות שנחשבו בעבר לחריגות, ואפילו נחום ברנע מתנבא כיום בסגנון שמתאים יותר ל`הארץ`. עשת תמיד חשב בשמאל, גם בנושא הכלכלי, אבל עיתונאים אחרים מגלים את האמת על החברה הישראלית בהדרגה, טיפין-טיפין. מי זוכר היום שבימי הביניים של גולדה מאיר כראש ממשלה (1974–1989) אסור היה להזכיר את עצם קיומם של הפלסטינים? מי זוכר את סירוסו של הדיפלומט הבכיר ביותר של ישראל, שר החוץ אבא אבן, בידי גולדה ורבין גם יחד? מי יודע בשנת 2010 שהמזכיר הכללי של מפלגת העבודה ח`כ לובה אליאב ז`ל נוּפנף לשולי החיים הפוליטיים בהנהגת הקבוצה הנִצית במפלגה, שרבין היה חלק בלתי נפרד ממנה?

הח`כית החדשה ממפלגת העבודה, עינת וילף, הציעה לאחרונה לסלק את תמונתו של רבין ממקומה המכובד בחדר הסיעה, ולהציב תחתיה את דיוקנו של דוד בן-גוריון. וילף היא דווקא פוליטיקאית מהאגף הימני של המרכז הלאומני, כמו יו`ר המפלגה אהוד ברק, וההתבטאות שלה נבעה בעיקר מחוסר ניסיון פוליטי. עם זאת, היא קלטה שלא ניתן להפיק הון פוליטי נוסף מרצח רבין. הנושא מוצה, ולא בכדִי מייחס בנימין נתניהו לעצמו קרבה רעיונית ומדינית לראש הממשלה המנוח.

זהו בדיוק מיצויו של התהליך המוכר לנו כל כך: אריאל שרון היה תמיד בן-גוריוניסט, גם כאשר שיקר כהרגלו ותיאר את התנגדותו למסע הרדיפות נגד אנשי האצ`ל (`סֶזוֹן`) במחצית הראשונה של שנות הארבעים. אהוד אולמרט השתייך בשנות השִבעים לסיעת `לעם` בכנסת, שליכדה תחת קורת גג אחת את תלמידי זאב ז`בוטינסקי (אליעזר שוסטק, אולמרט) וחסידי בן-גוריון (יגאל הורביץ, זלמן שובל) בטענה, המוצדקת לחלוטין, שהמציאות הישראלית השלימה את הסינתזה העתיקה בין שני היריבים, המקופלת במסר הרעיוני שלהם: ממלכתיות, צבא עברי, אוריינטציה על מעצמה מערבית גדולה (בריטניה ומאוחר יותר ארצות הברית), וניסוח הצעות פשרה בלתי קבילות, כדי שהצד השני לא יוכל לקבלן. כך יוקעו הערבים כאויבי השלום, שכל העולם הנאור רוצה בהגשמתו.

רבין נרצח רק לפני 15 שנה, אבל התהליכים ההיסטוריים במאה ה-21 הם מוּאצים מאוד. הצעירים שבכו והדליקו נרות בנובמבר 1995 התבגרו, ורבים מהם השתלבו בחברה הקונפורמיסטית שאופפת אותם. מפלגת העבודה ומרצ `בזבזו את פירות הטרגדיה`, ומי שיקרא בקפידה את הראיונות בתקשורת עם בתו של הנרצח, הח`כית לשעבר דליה רבין, יבין מדוע. רבין מבינה היטב שאביה לא היה מעודו ב`שמאל`, בדיוק כפי שאנשי השמאל העקבי טענו כל השנים. אין שום הבדל בין המסר שלו לזה של `קדימה`, ועתה גם בנימין נתניהו מזדהה בגלוי כאיש המרכז הלאומני. הנאום שלו על רבין בכנסת סימל את פרידתו מהרטוריקה של הימין הרעיוני. לא עוד `זכות היסטורית`, `שלום תחת שלום`, `שטח משוחרר לא יוחזר`. עתה אימץ את המינוח המאפיין את ההסברה המפא`יניקית: `שיקולי ביטחון`, `משא ומתן`, `שאיפה כנה לשלום`. רק את `האמנה הפלסטינית` ז`ל, שכבר מוצתה עד תום על ידי התעמלנים של ממשלות ישראל, הוא המיר ב`הכרה במדינה יהודית-דמוקרטית`.

לכן צודקת הטענה, שגם עשת העלה, שמורשת רבין איננה אלא מורשת הרצח, הדרך שבה איש ימין מוסת כמו יגאל עמיר הצליח לסכל אפילו את הישגיו המוגבלים של רבין בנושא הפלסטיני באמצעות האקדח. נתניהו היה אחד המסיתים הגדולים נגד רבין, וניסה לצבור נקודות בדעת הקהל כאשר חבר לאנשי ציבור, בכללם רחבעם זאבי, שהכתירו ראש ממשלה מכהן בתואר `בוגד`. כיום, כאשר ביבי כבר הפנים את האילוצים הנובעים מהמצב הבינלאומי, הוא בעצם הפך ליורשו האמיתי של רבין לא רק בעיני ידידיו, אלא גם בעיני המתנחלים ובני בריתם. לכן נשקפת לו סכנה גדולה. אנחנו בשמאל בוחלים בטרור אישי, ונתייחס לכל פגיעה פיזית בנתניהו כאל אסון לאומי והתנקשות נוראה במה שנותר מהדמוקרטיה שלנו. רק הקטנוניים שבנו, ואלה שמסרבים להבין ששנת 1995 היא כבר העולם של אתמול, ימצאו אז נחמה באשמתו החמורה של ביבי ביצירת האווירה שקדמה לרצח רבין. אנחנו מבקשים להיות ישראלים חופשים, `בני חורין` כפי שקרא לזה מנחם בגין ז`ל. לכן אנשי הכנופיה שמהלכת עלינו אימים, בני הבליעל הגזענים שמשחיתים כלי קודש ומצבות של מוסלמים, הם אויבינו.

מישהו שאל אותי השבוע ברחוב מדוע אני רואה בפשיסטים שלנו בני עוולה ומחרים אותם בעצם, אבל מוכן לדבר עם קיצונים מן הצד השני. התשובה לשאלה החשובה הזו היא ברורה: הקיצונים בעם הפלסטיני שייכים לצד המדוּכּא; הקיצונים שלנו מבקשים להנציח את הדיכוי. עם האיום החיצוני נוכל להתמודד רק בהידברות ובפשרה, אבל המאיימים עלינו מבית מנסים לשלול את זכותנו לבחור כיצד נחיה כאן. תנועת חמאס היא אולי הבעיה של הפלסטינים; אבל תנועות הימין והמרכז הלאומני, שמנסות לסכל את התקווה לאושר ולשגשוג, הן הבעיה שלנו.

* התפרסם ב`כל העיר`.

יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות