קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - מצור, חומה ומחסומים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

פעולה אחת ביום: ביקור בבית סוריק
מאת עודד לוונהיים
29.10.2010
<http://actionaday.co.il/2010/10/29/%d7%9c%d7%91%d7%a7%d7%a8-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a7-%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%93-%d7%9c%d7%95%d7%95%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%99%d7%9d/>

ביום שני, 25 באוקטובר 2010, הצטרפתי לסיור של `פעולה אחת ליום` ו`רבנים למען
זכויות אדם` אל בית סוריק. אני תושב מבשרת ציון,
ומהבית שלי, בשכונה ה`-ו` אפשר בקלות לראות, ולשמוע, את בית סוריק. למרות שאני
גר במבשרת מזה יותר מחמש שנים, ותמיד הייתי ער לנוכחות של הכפר הפלסטיני וגדר
ההפרדה ליד הבית שלי, העניין שלי בבית סוריק התעורר רק בחודשים האחרונים, וזו
הייתה הפעם הראשונה בה ביקרתי בכפר.

כחלק ממחקר אקדמי אותו אני עורך, התוודעתי לפרשה של בג`צ בית סוריק משנת
2004<http://www.btselem.org/Hebrew/Separation_Barrier/Beit_Surik_Ruling.asp>,
ולמעורבות של קבוצת תושבים ממבשרת ציון במאבק ההוא להזזת תוואי גדר ההפרדה. גדר
ההפרדה, הפוצעת את הנוף הנשקף מחלונות ביתי, ומהווה נוכחות ברורה מאד לכל מי
שמביט לכיוון הוואדי של נחל כסלון ולהר אדר ממבשרת, הייתה אמורה לעבור בתוואי
המקורי שלה רק עשרות מטרים ספורים ליד בתי הכפר בית סוריק. ב-2004, הודות
לקמפיין נחוש של קבוצת תושבים ממבשרת, שהצליחו לרתום לעזרתם כמה אלופים במילואים!
מארגון `המועצה לשלום ובטחון <http://www.peace-security.org.il/>`,
בג`צ בסופו של דבר לצבא לתכנן תוואי חלופי לגדר באזור, כזה שימעיט את הפגיעה
במרקם החיים של התושבים הפלסטינים. ההיבטים השונים של הפרשה הזו סוקרו בתקשורת
והן במחקרים אקדמיים.

המחקר שלי לא נוגע ישירות בהיבטים המשפטיים או הבטחוניים של פרשת בג`צ בית
סוריק. תחת זאת, העבודה שלי מנסה לבחון את הדרך בה אדם יוצר קשר רגשי עם המקום
בו הוא חי. מקרה הבוחן שלי הוא אני עצמי והקשר שלי למרחב הקרוב אלי ביותר –
מבשרת ציון והדרך ממנה אל מקום העבודה שלי באוניברסיטה העברית בקמפוס הר
הצופים. אני כותב בשיטת כתיבה המכונה באנגלית autoethnography.
באוטו-אתנוגרפיה, הכותב מציג וחושף את עולמו וחוויותיו שלו, מתוך הבנה כי התחום
הפרטי והאישי מעוצב כמעט תמיד על ידי מגמות ומבנים חברתיים ופוליטיים רחבים
הרבה יותר. כך, באמצעות הדיון בעצמי-הפרטי, האוטו-אתנוגרף מאיר גם את ההקשר
החברתי-פוליטי הגדול יותר ומראה כיצד מבנים חברתיים-פוליטיים עובדים בפועל,
וזאת מתוך נקודת המבט של האינדיבידואל. המחקר שלי מיישם גם תובנות ורעיונות של
`שוטטות`, על פי ואלטר בנימין, שנהג ללכת לאיבוד בכוונה בעיר וכך לגלות בה פנים
שהאדם מכוון-המטרה אינו תמיד מצליח לראות. את השיטוט שלי אני עושה תוך רכיבה על
אופניים, בעיקר בדרכי עפר ובשולי הדרכים הסלולות, מה שמאפשר גם הליכה לאיבוד
וגם לכסות מרחקים גדולים יותר מאשר בהליכה, אך תוך שימת לב לפרטים קטנים שאינם
ניתנים לגילוי בנהיגה ברכב.

כשעברתי לגור במבשרת ציון, המראה של גדר ההפרדה היה מקושר אצלי בעיקר לחשש
בטחוני. היה זה זמן קצר יחסית לאחר דעיכת/דיכוי האינתיפאדה השנייה, וראיתי בגדר
אמצעי ביטחון הכרחי להפרדה בין יהודים לערבים, והיא העניקה לי תחושת בטחון. לא
הכרתי את בית סוריק (אפילו לא ידעתי מה שם הכפר הנשקף מחלונות ביתי), ולא ידעתי
על יחסי השכנות הטובים שהיו בינו לבין מבשרת לפני הקמת הגדר. אך לצד תחושת
הביטחון שהגדר העניקה, היא גם נתפשה אצלי כאלמנט וכמרחב מאיים, כמרחב לימינאלי
(שעל הסף), שכדאי לא להתקרב אליו. כרוכב אופניים, תמיד תהיתי האם אפשר לרכב על
`כביש המערכת`,! שממבשרת נראה מאד נוח לרכיבה – כביש אספלט עם שני מסלולים,
סלול יפה, ללא תנועת מכוניות (למעט, מדי פעם בלבד, איזה ג`יפ מג`ב). המסלול גם
נראה מאתגר – מלא עליות וירידות תלולות, ממש מפתה לרכיבה. אבל, לצד המשיכה לגדר
כמסלול רכיבה, והרצון לחקור אותה כאלמנט בולט בנוף, הייתה בי רתיעה עמוקה
מהתקרבות אל אזור הגדר עצמו, רתיעה שאולי מצביעה על `הצלחתה` של מערכת הביטחון
בפרויקט ההפרדה: עצם בניית הגדר יוצרת בתודעה של הישראלים הרואים אותה תדמית של
סכנה ושל אזור שיש להתרחק ממנו. במובן זה, אם המקרה שלי מייצג, הרי שההפרדה היא
בעלת מובן עמוק יותר מאשר הפרדה פיסית בלבד. תודעת האיום נבנית ומתחזקת
יחד עם בניית המכשול הפיסי עצמו. המכשול מקבע את התודעה הזו ומעצים אותה.

בכל זאת, הגעתי בסופו של דבר בשיטוטי האופניים שלי אל הגדר. עליתי אל מגדל המים
של מבשרת ציון, הנמצא על חורבות מוצב ירדני בשם שייח` עבדול עזיז. במקום זה
התחולל קרב קשה בין צה`ל לבין הלגיון הירדני ב-1967, ורציתי לראות בעצמי את
המקום. ממגדל המים עד שער גדר ההפרדה יש לכל היותר 200 מטרים. כך, האופנים
הובילו אותי לשם. למרות שיש כמה שלטי אזהרה על `סכנת חיים`, הכביש, עד לשער
הגדר פתוח וריק מכל נפש חיה. כך, הגעתי עד לגדר עצמה. שקט שם מאד. בתוך השקט
הבחנתי בקולות של ילדים, מבית סוריק, כנראה מבית ספר. יש שם גם כרם עצי זיתים,
שבתוכו רועים כמה צבאים. רכבתי על האופניים בכרם, והבהלתי ממנוחתו צבי בוגר,
שקפץ והחל לברוח במהירות. הוא ברח במורד ההר, אך אפילו הצבי המהיר לא יכול היה
לחצות את גדר ההפרדה. הבנתי, שהגדר כלאה בצד הישראלי אוכלוסייה קטנה של צבאים.

היה מוזר לעמוד מול השער בגדר. ההרגשה הלימינאלית התחזקה אצלי בכל ביקור
וביקור. אך גם תחושות האיום החלו להתפוגג מפעם לפעם שהגעתי למקום. התחלתי לשים
לב לגסות בה הגדר פוצעת את הנוף וחותכת את החלקות החקלאיות. לפעמים עמדתי שם
זמן רב, מביט לצד השני, אך לא ראיתי איש. רק קולות ילדים מרוחקים, והמואזין
הקורא לתפילה. במקום תחושה של איום, התחלתי להרגיש עצב ובדידות בעומדי שם. אח`כ
התחלתי לרכב לאורך הגדר ממבשרת להר אדר. בחלק זה של האזור, החופף פחות או יותר
לקו שביתת הנשק של 1949 (`הקו הירוק`), נטעה קק`ל יערות אורנים (`יער הסתדרות
המורים`) ופרצה דרכי עפר בינות לעצים. הדרך מתפתלת לאורך קו שביתת הנשק
הישן, ועולה בתלילות אל הר אדר. מדי פעם, מרחב הגדר מבצבץ בין העצים. אפשר
לראות, מרחוק, את תושבי בית סוריק עובדים במטעי הזיתים על צלע ההר ממול. לפעמים
רציתי לצעוק להם – אין ספק שהיו שומעים, והואדי רק היה מעצים את הקול. נזכרתי
ב`גבעת הצעקות` ברמת הגולן, אליה מגיעים דרוזים משני עברי הגבול, שהופרדו על
ידי הגבול. התחלתי להרהר יותר לעומק במשמעויות האנושיות של המבנה הביטחוני
לכאורה. באזור הר אדר גם ראיתי שטחים חקלאיים נרחבים, שמצויים בצד הישראלי של
הגדר. אלפי דונמים, כך נראה לי, של כרמי זיתים ומטעי אפרסקים, שהגדר חוצה
אותם. חשבתי מה הייתי אני עושה לו היו מעבירים גדר בתוך השטח שלי. חשבתי
איך הייתי אני מרגיש לו היו חוסמים את מסלולי האופניים שלי בגדר בלתי עבירה.

כך הובילו אותי שיטוטי האופניים לאנשי מבשרת שהיו מעורבים במאבק מ-2004. דיברתי
עם כמה `דמויות מפתח` ביניהם, ולמדתי על מה קדם למאבק וכיצד ניהלו אותו. מה
שריגש אותי במיוחד היו הסיפורים על ידידויות ותחושה של שכנות טובה שנרקמה בין
האנשים האלה לבין תושבי בית סוריק. אחדים מהם אמרו לי שהם מאמינים שבסופו של
דבר הגדר תיפול, כי היא כל כך מלאכותית ולא מביאה בטחון. ואכן, מאז 1948, לא
מצאתי עדויות לפעולות טרור ש`יצאו` מבית סוריק לכיוון ישראל בכלל, ומבשרת בפרט.
נפגשתי גם עם אחד מתושבי בית סוריק, שהתחתן עם אזרחית ישראלית (לפני חקיקת `חוק
הנאמנות` ועבר לגור בישראל. `אתם, שיש לכם נשק גרעיני, דווקא את
האדמות של בית סוריק אתם צריכים?` הוא שאל. אותו תושב בית סוריק לשעבר גם סיפר
לי, בהתרגשות רבה, על המעורבות של אנשי מבשרת למען הזזת הגדר, ואמר כי עד היום
זוכרים אותם לטובה בכפרו.

כששמעתי על הסיור של `פעולה אחת ליום` בבית סוריק רציתי מאד להצטרף. הרגשתי
שאני חייב לראות את הבית שלי מ`הצד השני` של הגדר, לראות את הבתים של הכפר
מקרוב, ולהכיר את התושבים. באופן אבסורדי, במקום לרכב לבית סוריק באופנים, מהלך
כמה דקות בלבד, הייתי צריך לנסוע יחד עם חברי הקבוצה באוטובוס תיירים גדול דרך
מחסום קלנדיה, מהלך כמעט שעה נסיעה. הדרך עברה בפרברי רמאללה, על כבישים רעועים
וישנים, סדוקים ומלאי מהמורות. נסענו ברצף אורבני מכוער ומוזנח, מלא אשפה,
גרוטאות ושחוסר מדיניות תכנון כל כך בולט בו. טורים של מכוניות השתרכו במחסום
קלנדיה, וגדר ההפרדה – חומת בטון גבוהה ואח`כ גדר מערכת – ליוותה אותנו כל
הנסיעה כמעט, מתפתלת בפיתולים אינסופיים סביב `גושי התנחלויות`.
לבסוף, הגענו לבית סוריק. עליתי על גג בניין המועצה, ומשם ראיתי את מבשרת.
המראה היה עצוב, והזכיר לי תמונה שראיתי באתר Palestine
Remembered<http://www.palestineremembered.com/GeoPoints/Bayt_Surik_887/Picture_28416.html>
בה
רואים כמה מתושבי הכפר מביטים על עבודות בניית גדר ההפרדה לכיוון מבשרת. בהמשך
הביקור בכפר דיברתי עם חסין אל ג`מאל, מזכיר אגודת החקלאים של הכפר. הוא שמח
לשמוע שאני ממבשרת וכיבד אותי בכדורי פלאפל. שאל לשלומם של כמה מהפעילים מהמאבק
של 2004, והזכיר אותם בחום רב. דיברנו על הכפפת התושבים ל`משטר ההיתרים`,
וצעדנו לכיוון חלקת זיתים קרובה לגדר ההפרדה, מול מגדל המים של מבשרת.
המבקרים היהודים הוזמנו לנטוע שתילי זית, ואני צעדתי ברגל לכיוון הגדר. הגעתי
בתוך כמה דקות אל שער הגדר מצד בית סוריק, עומד בדיוק מול השער מכיוון מבשרת.
העמידה הזו שם הביאה אותי להבין עד כמה, מצד אחד, הגדר הזו מלאכותית ושסופה
ליפול , ומצד שני, עד כמה היא מגבילה ואמיתית. גם ראיתי כמה אומץ וכוח התמדה
צריך כדי להמשיך לקיים נורמאליות כשהגדר כולאת אותך כמעט מכל הכיוונים.

חזרתי אל הקבוצה, שבינתיים כמעט סיימה לנטוע את שתילי הזיתים. נזכרתי בטקסי
הנטיעות של קק`ל בט`ו בשבט בימי בית הספר היסודי, וחשבתי על דברים שאמר פעם
עמוס קינן: `השאלה היא אינה למי שייכת הארץ, אלא מי שייך לארץ …`. בנטיעות
האלה ראיתי אנשים ששייכים לארץ, שמצליחים לשמר את הקשר בינם לבין הארץ, ובינם
לבין עצמם, למרות הפוליטיקה ה`גבוהה` ולמרות הגדר. אם פעם באמת יהיה שלום בארץ
הזו (ולא רק `ביטחון`), הוא יתחיל מאנשים כאלה, פלסטינים ויהודים.

________

*ד`ר עודד לוונהיים* הוא מרצה בכיר במחלקה ליחסים בינ`ל באוניברסיטה העברית
בירושלים, ותושב מבשרת ציון.
קיבלתם דוא`ל זה כי אתם רשומים כמנויים לקבלת דוא`ל בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש
בבלוג זה.
במידה ואתם רוצה לשנות את הגדרות המנוי או לבטל את המנוי, בבקשה הקליקו על
הקישור המצורף:


יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פנייה דחופה לשר הביטחון ולמתפ"ש: אפשרו כניסת ציוד מחשבים ותקשורת לרצועת עזה‎
תרחיש הבלהות שיצרה ישראל: קורונה ברצועת עזה
מנכ`לית ארגון זכויות האדם הישראלי `גישה`, תניה הרי, תנאם היום בפני מועצת הביטחון של האו`ם,