1.11.10
לאחרונה הצליחה עמותת גישה למנוע את גירושם של שני אסירים פלסטינים לרצועת עזה עם שחרורם מבית הסוהר דמון, שם היו אסורים בגין עבירות פליליות. הטיפול בעניינם של האסירים המחיש (שוב) את הבעיות הקשות הנובעות ממדיניות הקפאת מרשם האוכלוסין הפלסטיני על ידי ישראל ואת הסכנות הממשיות שמדיניות בלתי חוקית זו מייצרת לפלסטינים אשר מתגוררים בגדה, אך כתובתם במרשם `עזה`. העיסוק בעניינם של האסירים חשף גם דפוסי התנהלות לא תקינים של שב`ס והציף שאלות מורכבות של סמכות מינהלית ושיפוטית ביחס לגירוש אסירים פלסטינים משטח ישראל. והנה עיקרי הסיפור. קצת ארוך ומפותל, אבל תחזיקו מעמד!
בין שני האסירים אין כל קשר, אבל הסיפורים שלהם דומים להפליא, והם מייצגים, כך נראה, את צרותיו של ציבור גדול של אסירים פלסטינים המרצים עונשים פליליים בבתי כלא בישראל. חסן וחמדי שניהם מתגוררים בגדה המערבית זה למעלה מעשר שנים – שם בתיהם ושם משפחותיהם, אבל במרשם האוכלוסין כתובותיהם עדיין `עזה`. כיוון שמאז שנת 2000 ישראל אינה מאפשרת לבצע כל שינוי או עדכון במרשם, ניסיונותיהם של השניים לעדכן את כתובותיהם לאורך השנים לא צלחו. אף על פי כן, בעבר שוחררו שני האסירים לבתיהם שבגדה בתום תקופות מאסר קודמות, מתוך הכרה בכך ששם ביתם. לעומת זאת, במאסריהם הנוכחיים נודע להם בעל פה מרשויות בית הסוהר כי בכוונת שב`ס לשחררם הפעם לרצועת עזה ולא לגדה, וזאת לכאורה בשל כניסתם לתוקף של צווים חדשים המאפשרים הרחקתם מהגדה של מי שכתובתם הרשומה `עזה` (על כך ראו עוד דיווחים והתייחסויות באתר המוקד להגנת הפרט).
בעקבות הגילוי המדאיג פנו חסן וחמדי – כל אחד בנפרד – לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה בעתירות אסירים בהן ביקשו לעצור את גירושם לעזה. בית המשפט המחוזי (השופט רון שפירא) קבע שאין באפשרותו לדון בעתירות, משום שלא הוצגה בפניו החלטה מינהלית על גירוש וכיוון שממילא לשב`ס אין סמכות להחליט על גירוש מישראל. על כן הורה על מחיקת העתירות. עם זאת, בכדי לוודא שעניינם לא ייפול בין הכיסאות, הורה השופט שפירא להעביר את תיקי האסירים לסנגוריה הציבורית, על מנת שזו תבדוק את בקשותיהם ותנחה אותם בהגשת עתירות מתאימות לבית המשפט המוסמך. מהסנגוריה התגלגלו התיקים לעמותת גישה.
בירורי גישה אל מול רשויות שב`ס העלו כי אכן בכוונתן לגרש את האסירים לעזה עם שחרורם. כמו כבוד השופט רון שפירא, גם גישה תהתה מנין לשב`ס הסמכות להחליט על גירוש מישראל, אולם נוכחה כי, תהא היא תקינה או פסולה, זו היא למעשה הפרקטיקה הנוהגת – שב`ס הוא הגורם המחליט בפועל לאן ישוחררו אסירים פלסטינים, לגדה או לעזה. לא לגמרי ברור מי בשב`ס מקבל את ההחלטה על מקום השחרור ועל בסיס אילו קריטריונים. ההחלטה אינה מוצאת ביטוי בצו גירוש או בהודעה מנומקת בכתב לאסיר בטרם שחרורו. לאסיר, שממילא לא מיודע על ההחלטה לגרשו, אף לא ניתנת הזדמנות לטעון טענותיו ביחס למקום שחרורו, וזאת למרות שלדבר השלכות מרחיקות לכת על חייו, כולל עקירתו מביתו, הרחקתו ממשפחתו, נטילת מקור פרנסתו וכיו`ב. הפרקטיקה גם מלמדת כי גירושים מסוג זה נמנעו בעבר באמצעות הליך של קדם בג`ץ או בזכות עתירה לבג`ץ נגד שב`ס, לרוב מבלי שהגיע העניין לדיון. במקרים בהם כן דן ופסק בית המשפט לא עסק בשאלת סמכות הגירוש של שב`ס.
אף שלא עסק בג`ץ בשאלות של סמכות מינהלית, לאחרונה החל לעסוק בשאלת הסמכות השיפוטית. בכמה החלטות מהחודשים האחרונים הפנה בג`ץ אסירים פלסטינים, שפנו אליו בבקשה למנוע גירושם לעזה, לסמכות חלופית - הוועדה לבחינת צווי גירוש, אשר הוקמה על ידי אותו התיקון לצו הוראות בטחון המוזכר לעיל שהמאפשר הרחקה מהגדה של כל מי שכתובתו הרשומה `עזה` (ראו התייחסות בפניית המוקד להגנת הפרט ו-9 ארגונים נוספים, ביניהם גישה, לשר הבטחון ביחס לצווים).
אלא שההפניה לוועדה לבחינת צווי גירוש כסמכות חלופית נראית מפתיעה ומאד משונה. שהרי צו הוראות הבטחון מלכתחילה חל אך ורק על שטחי הגדה ולכן לוועדה סמכות אך ורק על גירושים משטחי הגדה המערבית ולא משטחי ישראל. בנוסף, כזכור, מעולם לא הוצאו צווי גירוש לחסן או לחמדי או לשאר האסירים שגורשו או שכמעט גירשו לעזה – לא על-ידי המפקד הצבאי, לא על ידי משרד הפנים ולא על ידי שב`ס. יתר על כן, גם אם היינו מקבלים את תחולתו של צו הוראות בטחון על האסירים, הרי שאפילו יועציו המשפטיים של המפקד הצבאי טענו, כי סמכות הביקורת השיפוטית על צווי גירוש והרחקה מהגדה נתונה בידי בג`ץ.
המדינה מדברת בקולות שונים וסותרים ומותירה שאלות רבות פתוחות: למי הסמכות להורות על גירוש אסירים פלסטינים מישראל? מהי הפרוצדורה הנדרשת לצורך כך? ולאיזו ערכאה הסמכות לקיים ביקורת שיפוטית על החלטה שכזאת? בהעדר תשובות, פנתה גישה, ראשית, בהליך של קדם בג`ץ, ומשזה לא הועיל עתרה בשם האסירים לבג`ץ כנגד כל הגורמים הרלוונטיים: שב`ס, המפקד הצבאי לגדה המערבית, שר הפנים ומשטרת ישראל. בעתירות (והנה אחת מהן) טענה גישה גם לעניין הסמכות המינהלית וגם לעניין הסמכות השיפוטית, אבל הטענות לא נדונו לגופן, כיוון שלבסוף הסכימה המדינה לאפשר את שחרורם של חסן וחמדי לביתם שבגדה, בכפוף לחתימתם על התחייבות, לפיה לא ייכנסו עוד לישראל באופן בלתי חוקי, יימנעו מביצוע עבירות פליליות ומפעילות טרור ויפקידו ערבות של כמה אלפי שקלים. במקרה הראשון הסכימו המשיבים שהאסיר יפקיד את הערבות לאחר השחרור, אך במקרה השני עמדו על כך שיפקיד לפני השחרור. לאחר מו`מ, הסכימו להפקדת חלק מהסכום לפני ואת השארית אחרי.
אסירים רבים נוספים נמצאים במצבם של חסן וחמדי, כעת יותר מבעבר. נראה שהשב`ס הקשיח את מדיניותו וכי הוא מבסס כעת את החלטותיו לגבי מקום שחרורם של אסירים פלסטינים על כתובתם הרשומה בלבד, מבלי שהוא מתייחס כלל למבחנים מהותיים של מרכז חיים. יש לקוות שפניות נוספות בשם אסירים ידליקו נורה אדומה במערכת, או שלפחות יביאו למיאוס בפרקליטות...
O
N |
