בחורף 4\2003, לקראת סוף הצבא שלי, הדרכתי את אחד מקורסי העלית של חיל המודיעין, במסגרת מה שכונה פעם חמ`ן תלפיות. כחלק מההכשרה לתפקיד עברנו `קורס מדריכים`, שבראשו עמד לא אחר מאשר עובד יחזקאל, איש אמונו של שר התמ`ס דאז, אהוד אולמרט, ולימים המזכיר של ממשלה מושחתת במיוחד. אני זוכר שיחזקאל, שעשה את התפקיד מדי שנה במילואים, אהב מאוד את הספר `הפילוסופים הגדולים` ואת תאומו `הפילוסופים הגדולים שלנו`. מדי שבוע נאלץ משתתף בקורס לבחור את אחד מענקי הרוח ולהציג את משנתו בעשר דקות.
לעתים היה מגיע לקורס, שהתקיים אי שם במרכז הארץ – על חורבות הכפר אג`ליל – האחראי על ההכשרה מטעם יחידה צבאית גדולה ומובחרת. קראו לו אייל זיסר. משום מה, הגעתו של זיסר היתה מלווה תמיד בהתרגשות יתר אצל אחד המשתתפים בקורס, קצין מתוסכל משהו בדרגת רב סרן. הוא נהג לקרקר סביב זיסר כל הביקור, למרות שאותו משתתף (כמוני) לא הדריך בקורס הכפוף לזיסר אלא בקורס אחר, קטן יותר, הקשור לחטיבת המחקר של אמ`ן. היות שעדיין לא הייתי בקיא בהוויית העולם, לקח זמן עד שירד לי האסימון: הקצין עשה דוקטורט בחוג למזרח תיכון באוניברסיטת תל אביב ואילו זיסר היה פרופסור בחוג. במלים אחרות, הכפיפות שלו לזיסר לא היתה צבאית אלא אקדמית (אם כי נראה שהוא התקשה להפריד, וקשה להאשים אותו).
כבר כשהייתי בעצמי חניך בחמ`ן תלפיות, ארבע שנים קודם לכן, נשא זיסר בתפקידו הצבאי הבכיר – מקביל לדרגת סגן אלוף, סמוך על אוזנו של מפקד היחידה. במסגרת זו הוא נהג להרצות בקורסים על עניינים הקשורים לתחום מומחיותו, סוריה ולבנון, ואף הבטיח לחניכים (ועמד בהבטחה) שהקורס יזכה אותם בנקודות זכות אקדמיות.
במבט לאחור, אני מתקשה להבין כיצד האורגיה הזו בין צבא לאקדמיה לא נראתה לי מוזרה, שלא לומר דוחה. בינתיים התפכחתי, ואתם מוזמנים לראות את הפוסט הזה כפרק נוסף בסיקור של ארץ האמורי את תרכובת ההון-שלטון-ביטחון הישראלית. אמרו מעתה: הון-שלטון-ביטחון-אקדמון.
לפני שנתיים פורסמה כתבה קצרה ב`הארץ`, מאת עידן רינג, אודות כפל התפקידים של פרופ` זיסר, שבאותו שלב כבר מונה לראש החוג למזרח תיכון. בתגובה, זיסר שיקר. הוא אמר שהוא בסך הכל `מדריך בקורסים של צה`ל` והשווה בין התרומה שלו לצבא לתרומה של מרצה אחר לארגון תעאיוש.
הסיבה שנזכרתי פתאום בכתבה הזו, ובחוויותיי עם זיסר, היא אימייל שקיבלתי לפני שבועיים ובו הזמנה לכנס באוניברסיטת תל אביב. פרופ` זיסר, כך התברר מההזמנה, עלה בדרגה והפך בקיץ האחרון לראש הפקולטה למדעי הרוח. אני כותב את הפוסט הזה, אם כן, כדי להזכיר לקוראים במי מדובר, עכשיו כשהוא עומד בחזית ההשכלה ההומאניסטית באוניברסיטה הגדולה בישראל. מבירורים שערכתי לא הצלחתי לוודא שהוא עדיין נושא בתפקידיו הצבאיים באופן רשמי, אבל הוא בכל מקרה מעורב עמוקות ביחידה. בכך מבטא זיסר תפיסה מעוותת עד מאוד באשר לתחום אחריותו האקדמי – מדעי הרוח.
הנה, בקצרה, ארבע סיבות מדוע פעילותו הצבאית של זיסר אינה מתיישבת עם עקרונות אקדמיים בסיסיים. אני מייחס את מירב החשיבות לסיבה הרביעית, אבל הייתי רוצה שגם אנשים שאינם מזדהים עם עמדתי הפוליטית יבינו את הבעיה:
ראשית, הצבא, ובמיוחד חיל המודיעין, אמונים על סודיות מוחלטת, על היעדר שקיפות. הידע באקדמיה, לעומת זאת, דורש תנועה חופשית ושואף לתפוצה מקסימלית. מדיניותו של זיסר להעניק נקודות זכות על קורס צבאי סודי ביותר מנוגדת לעיקרון הזה. התכנים של הקורס – שאני יכול להעיד שהם שטחיים ומפוקפקים למדי – אינם נתונים, ואינם יכולים להיות נתונים, לבקרה ולביקורת אקדמיות.
שנית, צה`ל הוא ארגון הירארכי ורב עוצמה ולכן ההשוואה בינו לבין ארגוני חברה אזרחית כמו תעאיוש היא מופרכת במקרה הטוב, ומיתממת במקרה הרע. מעורבות אינטימית של פרופסורים בצבא משעתקת את המבנה ודרך המחשבה ההירארכיים גם באקדמיה. חשוב מכך: כסביבה המחויבת לחופש מחשבה ומחקר, האקדמיה צריכה לשמש אלטרנטיבה לצבא, שמעצם טבעו נוטה לריכוזיות ושליטה — במיוחד בישראל שבה הצבא חובק-כל. בעוד שמעורבות אקדמאים בחברה האזרחית משרתת את המטרה הזו, אינטימיות יתר עם הצבא בוגדת בה. לפיכך, לא דין פעילותו של פרופסור בתעאיוש או, לצורך העניין, ב`חוג הפרופסורים לחוסן מדיני`, כדין זה שפרופסור יחזיק בתפקיד צבאי בכיר (קל וחומר אם הפרופסור הוא דיקאן פקולטה).
שלישית, מאמצי האיסוף והפרשנות של חיל המודיעין ממוקדים בטווח המיידי והקרוב והם מונחי אינטרסים שלטוניים. החוג למזרח תיכון, לעומת זאת, אמור למקם אירועים מידיים – אם הוא בכלל נדרש אליהם – בהקשר תרבותי והיסטורי רחב. הוא אמור להציע נקודות מבט אחרות על אותו מידע, המשוחררות מהאינטרס של המדינה או של ממשלה מכהנת. לא אחת, כאשר ראיתי את פרופ` זיסר מפרשן בטלויזיה או בעיתון, תהיתי אם הוא הגיע לאולפן היישר מאג`ליל, שם הוא נחשף למידע אינטימי על מושאי הפרשנות שלו. אני יודע מניסיוני עד כמה המידע הסקסי הזה הוא לעתים קרובות בבחינת העצים שמסתירים את היער. אפשר להניח שהמעורבות העמוקה של זיסר בצבא, כמו גם של כמה מרצים אחרים (לא כולם), מרדדת את המחקר בחוג למזרח תיכון בתל אביב, ומקשה עליו להעמיד אלטרנטיבה חיונית לעמדת הממסד.
רביעית, חופש מחקר ומחשבה דורש תנאים פוליטיים מסוימים. האקדמיה הישראלית לא יכולה ליהנות מהתנאים הללו מבלי לדרוש באותה נשימה תנאים דומים לכלל נתיניו של השלטון הישראלי. אלא ש-40% מהם נתונים ב-43 השנים האחרונות תחת משטר צבאי, משוללי זכויות אזרחיות ופוליטיות (ולעתים גם את הזכות לחיים). העובדה שראש הפקולטה למדעי הרוח לא רק שאינו רואה את הבעיה פה, אלא לוקח חלק שיטתי בחוד החנית של הדיכוי הזה, מטרידה למדי. עשרות החניכים המסיימים מדי שנה את הקורס של זיסר הם הלב המקצועי של מערך האיסוף המודיעיני. הם אלה שמספקים מידע למבצעים של רצח ללא משפט, כמו גם לכרוניקה היומיומית של השלטון הצבאי. בקורס הזה מלמדים, בין השאר, שבחיל המודיעין אין `פקודה בלתי חוקית בעליל`, היות שאנשי החיל אינם אלה שלוחצים על ההדק. זו הדרך שלהם להתמודד עם האומץ של אחד מבוגרי הקורס שסירב להעביר מידע לפעולה שיכלה להרוג אזרחים (הקצין, שכונה בתקשורת סגן א`, שוחרר משירות צבאי).
הבעיה כמובן אינה רק זיסר אלא מה שאפשר לכנות הזיסריזם, כלומר הקשר ההדוק בין האקדמיה לצבא, ובפרט בין האקדמיה למודיעין. זיסר הוא רק סימפטום, גם אם בוטה, של תופעה שבישראל היא רחבה במיוחד, למרות – וכנראה בגלל – עשרות שנים של דיכוי צבאי.
אסיים בכמה מלים אישיות. אני עדיין תופש את הפקולטה למדעי הרוח בתל אביב, `גילמן` בקיצור, כבית שלי. להגיד ש`שם עמדתי על דעתי הפוליטית` יפחית בחשיבותה; גילמן היא המקום בו התחלתי להבין מי אני. גם אם אפשר למצוא שם לעתים מנרייה ופוזה, גילמן היא אחד המרחבים היחידים בישראל למחשבה אלטרנטיבית אמיתית, לביקורת עצמית וחברתית, לחופש להיות אחרת. כיום, כשאני לומד במקום עשיר ו`יוקרתי` יותר, אני מתגעגע לא אחת לחיוניות הגועשת של גילמן, לתחושה שהמלים והמעשים משנים, שהם מזיזים עולמות, או לפחות את עולמם הפנימי של אנשים רגישים ופתוחים דיים.
בגילמן יש המון אנשים חכמים ויקרים – מורים ותלמידים כאחד – החיים את המתח הכרוך בביקורת עמוקה וכנה של החברה שלנו, מבלי לוותר על ההשתייכות אליה. אני מקווה שבעתיד אשוב להיות אחד מהם. דווקא בשל כך, בשל האהבה וההערכה שאני רוחש למקום הזה, הקישור שלו עם אייל זיסר מעורר אצלי דיסוננס חריף במיוחד.
הערה: לא יפורסמו תגובות שינקבו בשמה (או במספרה) של היחידה המדוברת. זה אמנם כמעט ברור מאליו אבל הנחתי שאם הנתון הזה נמחק מהכתבה ב`הארץ`, מוטב שהוא לא יופיע גם כאן.
ת.ק |
