קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

ככה מנהלים גטו יהודי
מאת שלום בוגוסלבסקי
תניח את המספריים ובוא נדבר על זה
6.11.10
http://www.hahem.co.il/scissors/?p=345

בית המשפט הכריח את המדינה, לדרישת דרור אטקס, לחשוף איזה טפח ממערך הקומבינות, הקריצות, המכרזים התפורים, הפטורים, היד רוחצת יד והסגירות מתחת לשולחן שבאמצעותן המדינה משתמשת בעמותות ימין קיצוני כדי לייהד את מזרח ירושלים בעוד זו רוחצת בניקיון כפיה ומנסה, נואשות, להציג ל`עולם` מצג שווא של מדיניות שוויונית ותקינה. על זה, אין לי הרבה מה להוסיף, אבל על הצורך במצג השווא, יש ויש.

את ההתפארות שמתוארת בכתבה על עיקום החוק והצלחת הקומבינה, ראיתי בעצמי לא פעם. יש תסריט קבוע: הפונקציונר המקומי מעביר סיור ומתפאר בכך שהשתמש בבניית גדר ביטחון ליישוב כדי `לגנוב` כמה מטרים משטחים שמעבר לקו הירוק או קומבינה אחרת שהעבירה איזה נכס קטן מידיים של ערבים לידיים של יהודים בדרכים עקלקלות מתחת לאפו של הפריץ, המשתתפים צוחקים בהנאה והפונקציונר זורח מנחת.

איכשהו, אותם יהודים גאים, שצועקים מעל כל גג על הזכויות המיוחדות של העם המיוחד עם הקשר המיוחד שאין דומה לו לארצו ושיזדיין `העולם`, אותם אלו ש`קוממיות` העם היהודי על ראש שמחתם ובה הם הוגים יומם ולילה, דווקא הם מסרבים לעשות את מה שהם מאמינים בו בגלוי ובמוצהר. דווקא הם יעשו שמיניות באוויר כדי להמציא מניפולציות משפטיות פתלתלות שמאפשרות ליהודים לעשות את מה שאוסרים על כל אחד אחר, בלי להודות בזה. רק בקרב אנשי שלומנו, הם יתגאו בהישגיהם ויעלו על נס את הנכלוליות של עצמם ואת הצלחתם לרמות את `העולם`.

המילה הזאת, `העולם`, היא אכן המפתח להבנת גאוות הקושרים המשונה הזאת. `העולם` זה, בעצם, כל תושבי כדור הארץ חוץ מהיהודים, תחליף מודרני מכובס למילה `גויים`. ההתנהגות הזאת אצל מי שקוראים לעצמם `ציונים` ומתעסקים בהתגוללות והשתקה של כל מי שאיננו ציוני, על באמת או לדעתם האישית, אומר דרשני.

הציונות תמיד הייתה רעיון מורכב ומלא בסתירות. מצד אחד, תמיד היה בה גרעין משיחי, שמרני ופונדמנטליסטי. בהתחלה, הוא היה על תקן פוטנציאל שכמה מהאנשים החכמים יותר ידעו לזהות. זכורים לי במיוחד דבריו של חוקר המיסטיקה היהודית גרשום שלום על החייאת השפה העברית, שנתפסה בזמנו כתופעה של מודרניזציה והצטרפת מחודשת של היהודים למשפחת העמים: `כל מילה בעברית טעונה עד גדותיה בחומר נפץ, אלוהים לא יישאר דומם בשפה שבה השבענו אותו לחזור אל חיינו`.

גרשום שלום צדק, מה שהיה פוטנציאל הרים מאז את ראשו והפך למיינסטרים, ולאחרונה, הוא הדבר שמגדיר את הציונות. הציונות הדתית, זרם שבהתחלה היווה מיעוט הן בקרב הדתיים והן בקרב הציונים, נתפס יותר ויותר כציונות ה`אמיתית` וציונות חילונית נתפסת יותר ויותר כציונות נכה אלא אם כן היא מקבלת על עצמה, במונחים מכובסים, את הנחות היסוד המשיחיות. וכך, נדחק אל השוליים, מודר ומוכפש האלמנט האחר בתנועה הציונית, אותו אלמנט שהיווה פעם את הכוח המניע שלה.

הציונות אינה, במהותה, תנועה של חזרה לארץ (את זה עשו גם לפניה) אלא תנועה, לפני הכול, של יציאה מהגטאות. לא במקרה, מנהיגי הציונות המוקדמת היו אנשים שבעצמם עזבו את הגטו היהודי בשאט נפש. הבעיה שלהם הייתה, שלא היה להם לאן לעזוב. הם הבינו שזהות לא נבנית רק מבחירות והעדפות אישיות אלא גם מנסיבות ולחצים חיצוניים. לכן, גם אם במהלך היציאה מהגטו וההשתלבות בעולם הסובב אותו היהודי ירצה להשיל מעליו את זהותו היהודית, הסביבה תמשיך לייחס לו את הזהות הזאת שוב ושוב, ותכריח אותו להתמודד איתה כך או אחרת.

הפיתרון שמצאו אנשים כמו תיאודור הרצל, שהבין שגם אובדן הזהות היהודית לא יביא לקבלתו בעולם כשווה בין שווים, היה הגדרה מחודשת של הזהות היהודית במונחים לאומיים. במקום להתקבל כאינדיבידואל שווה בארץ מושבו, היהודים יהפכו לקולקטיב שווה במשפחת העמים. בשביל זה, לא מספיק להוציא את היהודי מהגטו, אלא צריך גם להוציא את הגטו מהיהודי ושם נמצא החידוש, והפוטנציאל המהפכני של הציונות.

זוהי, בעצם, `שלילת הגולה`. המונח הזה זכה, ובצדק, לקיתונות של ביקורת. הציונות מחקה באלימות ויהירות רבה קרוב לאלפיים שנים של היסטוריה ותרבות, מעניינות ועשירות הרבה יותר מכפי שרובינו מורגלים לחשוב, והחליפה אותן בגרסה מיוהדת ורדודה של לאומנות בוטה מהדגם המרכז אירופאי. כשאנחנו חושבים על `שלילת הגולה` אנחנו רואים, למשל, את הצברים ה`מעשיים` כגון רבין ושרון והזלזול שלהם במי שהם כינו `היהודים` או `הורהפטיגים האלה` (על שמו של השר זרח ורהפטיג), והתכוונו בכך גם לראש ממשלתו לוי אשכול ואחרים, שעוד דיברו ביידיש וכלכלו את מעשיהם בזהירות ומתוך הבנה למגבלות הכוח, דבר שהצברים תפסו כ`גלותי`.

אבל היה כאן בלבול. לוי אשכול, ראש הממשלה הטוב ביותר בישראל (וככזה, גם המושמץ ביותר) הבין גולה מהי, ולכן הבין גם ריבונות מהי. הגולה, לפני הכול, היא מצב של חוסר אונים. במצב כזה, החברה היהודית פיתחה שני סוגים של תגובות: האחת, זאת שמקובל גם בשיח של היום לתאר כ`גלותית` היא חנופה והתבטלות כלפי הפריץ, `בעלי הבית` הגויים שבתמיכתם וברצונם הטוב היה תלוי עצם הקיום של הקהילה.

התגובה השנייה, גלותית לא פחות אבל נתפסת בימינו כ`גאווה יהודית` היא פיתוח תפיסות של עליונות על הגויים, שנאה אליהם ופנטזיות של `נקמה בגויים` עם בוא הגאולה, אלא אם כן זה יתאפשר לפני כן.

שתי התגובות הנ`ל הן צדדים של אותה המטבע, והן מתכנסות להתנהלות שמכילה את שתיהן: כלפי חוץ, אומרים לגויים את מה שהם רוצים לשמוע. כלפי פנים, אומרים מה שהיהודים רוצים לשמוע, ומפתחים שיטות של רמאות כדי להכיל את הניגוד. כששלטונות פולין הורו, למשל, שאסור לבית כנסת להיות גבוה יותר מכנסייה, היהודים חפרו קומות מרתף מתחת לבתי הכנסת כדי שיהיו גבוהים יותר בלי שהדבר ייראה. זה מובן כשקהילה מדוכאת ומבודדת עושה זאת, אבל מדינה ריבונית הייתה פשוט בונה את בית הכנסת גבוה יותר, או שהייתה נמנעת מכך, ונושאת בתוצאות החלטתה כך או כך.

מהבחינה הזאת, אפשר להגיד שהציונות נכשלה. המדינה הזאת בגרסתה הנוכחית לא יכולה להתקיים ללא התמיכה של הפריץ האמריקאי. לא אומרים את זה מספיק, ו`היהודים הגאים` לא אומרים את זה בכלל, אבל המדינה הזאת לא יכולה לנהל שום מלחמה בלי רכבת אווירית של תחמושת אמריקאית. אפילו בלבנון2, כשמול צה`ל עמדו, בהערכה לארג`ית מאוד, אלפי לוחמים ספורים שרובם לא שייכים לגרעין הקשה המיומן והמצויד של החיזבאללה, היה צורך בחידוש המלאי. וזה עוד לפני שדיברנו על `בניין הכוח` עצמו.

אפילו את המטרה האינסטרומנטלית ביותר של הציונות, ביטחון פיזי, המדינה לא הצליחה להשיג. כיום, הסיכוי שיהודי ייהרג משום שהוא יהודי גדול יותר בישראל מאשר בכל מקום אחר. למרות שזה המצב, ולמרות שגם מעט הביטחון שיש לנו תלוי בחסדי הפריץ יותר מאשר בכוחם ובעוצם ידם של היהודים, `האגרוף היהודי` הוא התוכן הערכי המרכזי של הלאומיות היהודית בישראל, כמו שצפה לייבוביץ` ז`ל.

והעיקר, הגטו לא יצא מהיהודי. קו ישר מחבר בין אותו המרתף שנחפר מתחת לבית הכנסת בפולין לשר שעולץ על חפירת המרתף ההוא מתחת לבתי הפלסטינים בסילוואן מתחת לאפם של האמריקאים. וכמו שאפשר לזהות את התנהלות הגטו הנכלולית במדיניות ממשלות ישראל, כך אפשר לזהות בקלות את פנטזיות הגטו בדבר עליונות היהודי והנקמה בגויים מצד אחד, ואת הצורך האובססיבי לקבל מ`העולם` אישורים שאנחנו `בסדר` מצד שני כתבניות אב באידיאולוגיות הפוליטיות הנפוצות בארץ.

אם אנחנו רוצים להיות מדינה ריבונית ולא רק קריקטורה נלעגת של מדינה ריבונית שבמהלך הזמן תהפוך למדינה כושלת ותאבד את ריבונותה, אנחנו צריכים להחליט. או שמכריזים שלא תהיה פשרה בירושלים ושהמדינה היא מדינתם של היהודים לבדם, ולכן היא לא מתחשבת בגויים מבפנים ומבחוץ ומקיימת מערכות חוק נפרדות ליהודים וערבים. או שהיא מכריזה על שוויון לכל אזרחיה ומה שמותר יהיה ליהודים לעשות, יורשה גם לערבים. לשתי הדרכים יש השלכות מרחיקות לכת, אבל איך אמר לינקולן, `אפשר לעבוד על חלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן`. גם ללנהל מדינה כאילו הייתה גטו באוקראינה יש השלכות.

ת.ק
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות