קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - נושאים קשורים עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר אינתיפאדת אל-קודס ואל-אקצא, מסמכי החזון ומה שאחריהם: הצלע החסרה והמימד הנעדר מאת ד`ר אסעד ע`אנם הגדה השמאלית 8.11.2010 http://hagada.org.il/2010/11/08/%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%aa%d7%99%d7%a4%d7%90%d7%93%d7%aa-%d7%90%d7%9c-%d7%a7%d7%95%d7%93%d7%a1-%d7%95%d7%90%d7%9c-%d7%90%d7%a7%d7%a6%d7%90-%d7%9e%d7%a1%d7%9e%d7%9b%d7%99-%d7%94%d7%97%d7%96%d7%95%d7%9f/ במלאות עשור לאינתיפאדת אל-קודס ואל-אקצא מחובתנו לבחון את משמעות האירועים מנקודת מבט היסטורית ולהציב את המאורעות במסגרת ההתפתחות הכללית של החברה הפלסטינית בישראל. כמו כן שומה עלינו לפרש נכונה את השלכות האירועים דאז כדי להפיק מהן תועלת מרבית למען עתידנו. ההפגנות ההמוניות הספונטניות בסוף ספטמבר שנמשכו עד ראשית אוקטובר 2000 התאפיינו בסימני היכר המבחינים אותן אפילו מן האירועים ההיסטוריים ביום האדמה 1976. בתוך שעות יצאו ההמונים לרחובות ברוב הכפרים ושכונות הערים, בצעדי מחאה חסרי תקדים בהיקפם, בהביעם כעס בשני הקשרים משלימים: האחד, המתקפה על המקומות הקדושים בעלי הסמליות הלאומית והפוליטית בירושלים בעקבות עליית אריאל שרון לרחבת מסגד אל-אקצא; האחר, התחזקות המודעות הקולקטיבית למשמעויות המדינה היהודית ולמדיניות שהיא נוקטת כלפי קיומנו וזכויותינו כבני המולדת המקוריים. היציאה לרחובות שיקפה בשלות קולקטיבית שצמחה על רקע התפתחויות ותמורות רדיקליות בקרבנו, בישראל, וגם בחברה הפלסטינית בכל הקשור להבנה ההולכת וגוברת שישראל איננה נחושה באמת באשר למאמצי הפיוס ההיסטוריים. תהליכי בשלות אלה הושפעו גם מהתפתחויות כלל-עולמיות הקשורות בגלובליזציה ובהתחזקות שיח הזכויות של היחיד ושל הקולקטיב. המאורעות הללו הצביעו על כך שמרבית הפלסטינים בישראל שואפים לייצב את מעמדם ולהעמיד את הדיון בעתידם במרכז ההתרחשויות הפוליטיות. שאיפתם היא למצב את עצמם כקבוצה המובילה פרויקט לאומי, ולא כנספח חלש המודחק לקרן זווית לטובת סוגיות חשובות יותר. מכאן, ובהסתמך על ניסיונן של קבוצות לאומיות אחרות, התחזק הצורך לשרטט את קווי המתאר של מפעלם הלאומי של הפלסטינים בישראל כנבדלים מתהליכים אחרים באזור, ולא לצרף את הפלסטינים בישראל בתור שחקני משנה לפרויקטים שאינם כוללים אותם. בעת פעולות הסיכום שנעשו לאינתיפאדת אל-קודס ואל-אקצא נולד הצורך לגבש פרוגרמה קולקטיבית אשר תציב את תוכני המאבק ואת משמעויותיו במסגרת חיובית, ולא תסתפק בדיון שמטרתו היא סגירת פערים בלבד בין החברה הערבית ליהודית בישראל. `מסמכי חזון העתיד` נוצרו על ידי הפלסטינים בישראל בהקשר הזה ושימשו חוליה בשרשרת מתארכת של מאבקים ותהליכים פוליטיים. אפשר לטעון גם שמסמכים אלה היו גולת הכותרת הפוליטית הן של הפעילות החברתית והפוליטית בקרב אקדמאים ובקרב פעילי החברה האזרחית בעיקר והן של הדיון על אודות אינתיפאדת אל-קודס ואל-אקצא, לאחר שוך העימותים הישירים עם כוחות הביטחון. פעילות זו חשפה את התפקיד החלוצי של העלית המשכילה והמעורבת לנוכח הקיפאון בפעילות המפלגות, אשר הסתפקו בגינוי הרוצחים, המשטרה והשלטון. מנסחי מסמכי החזון הדגישו שאלה הם פרי של עשייה קולקטיבית והם מופנים הן לחברה הפלסטינית במטרה לגייסה להיחלצות מן המשבר מחד גיסא, והן לקבוצת הרוב היהודית ולמדינה בכוונה להסדיר את היחסים בין שני הצדדים מאידך גיסא. לפיכך השאלה העומדת על הפרק היא: האם קיימת פרוגרמה פוליטית להיחלצות מן המבוי הסתום הפנימי ולהפקת תועלת מן הסיטואציה הישראלית המשברית? היציאה הספונטנית לרחובות ופעילות המחאה הקולקטיבית יצרו בסיס עממי לנכונות הפלסטינים בישראל לעמוד מול התקפות המדינה וזרועותיה. מסמכי החזון יצקו למהלך זה משמעות ברורה, על ידי יציקת יסודות למפעל לאומי קולקטיבי אשר מביא בחשבון את דעותיהם של מרבית הפלסטינים. סקרי דעת קהל בקרב החברה הפלסטינית בישראל הראו שהרוב המכריע (מעל 90%) תומך ברעיונות ובדרישות אשר הוצגו במסמכי החזון. שתי ההתפתחויות האלה ומשמעויותיהן לוקות בחסר גדול בגלל אוזלת היד של המפלגות הערביות, שעשייתן הפוליטית לא התפתחה מהותית בשני העשורים האחרונים, אלא אם כן ההתפצלויות בתוכן נחשבות בעיני אחדים כסוג של צמיחה. חמורה מכך העובדה שהמנהיגות הדומיננטית זה שני עשורים נבהלה ברובה מן ההתרחשויות באוקטובר 2000 וכן קשה העובדה שלאחר ההכרזה על מסמכי החזון והמתקפה הציונית על תכניהם המתינה ההנהגה בצד עד יעבור זעם. לפיכך, וכדי להתמודד עם הישגי אוקטובר ועם מסמכי החזון העתידי כמפעל קולקטיבי, פוליטי ומעשי דרושה לפלסטינים בישראל מנהיגות קולקטיבית אשר יכולה לשאת בהשלכות עמדותיה ואיננה מדירה את רגליה מעימות בעת המבחן הראשון שעמו עליה להתמודד. בשנים האחרונות גברה הנסיגה בלגיטימיות של הבחירות לכנסת בקרב הפלסטינים בישראל והתערערה התמיכה החברתית שלה זוכה ועדת המעקב העליונה, התערערות המתבטאת בהיענות הדלה להשתתפות בפעילויותיה מחד גיסא ובתמיכה המוגבלת בה כגוף מוביל מאידך גיסא. עובדות אלה מחזקות את הצורך בייעול עבודת הוועדה. הדבר יתאפשר באמצעות השאיפה לפיתוחה ובאמצעות קידום שיטות עבודתה. יש צורך לחפש דרכים אשר יחזקו את הלגיטימיות שלה, בין השאר באמצעות בחינת האפשרות להנהיג את שיטת הבחירה הישירה לבחירת חבריה שבה ישתתפו כלל הפלסטינים בישראל. אציין כי רבים וטובים חזרו בהם מדרישה זו, ובכלל זה תנועות ומפלגות אשר תמכו בכך בעבר. האפשרות לבחירה הישירה מקבלת חיזוק מתוצאות של סקרי דעת קהל שנערכו בשנים האחרונות ואשר הראו ש-90% בקירוב מן הציבור הערבי תומכים בבחירת גוף לאומי כלשהו או ועדת המעקב בבחירות ישירות. תמיכה גורפת זו (בין שתעלה מעט ובין שתרד מעט מדגישה את העובדה שבחירת גוף לאומי היא דרישה לאומית ודמוקרטית, ועל כן חובתה של המנהיגות הנוכחית לכבדה ולעצור את הזלזול שהיא מפגינה כלפיה כיום בגלל התנצחויות פוליטיות והגדרת אינטרסים המתחלפים חדשות לבקרים. הממד שאינו זוכה לדיון מעמיק נוגע ביכולתה של חברתנו לגבור על המכשולים החברתיים המתבטאים מדי יום באלימות, בזלזול בסדר הציבורי בתוך הכפרים והערים שלנו ובחבלה ברכוש הציבור. החברה שלנו, אשר נקטה פעולה קולקטיבית באוקטובר 2000 וגיבשה את מסמכי החזון כפרויקט עתידי, מוסרי וחברתי, מסוגלת למגר תופעות מעין אלה. אנסח זאת בקצרה: מתפשט בקרבנו נגע של אנרכיה ושממה מוסרית. התנאי הבסיסי להצלחת המאבק במדינה וברוב היהודי הוא יכולתנו ליצור שינויים רדיקליים במבנה הפנימי של החברה הערבית. דרושה התמודדות אמיצה שאינה מוותרת על גבולות הסף, ושואפת ליצור שינויים פנימיים בתחומי החברה, מעמד האישה, הכלכלה, השלטון המקומי, התרבות ועוד. כוונתי כאן היא למהפכה אמתית ולא לשינויים משניים בחשיבותם. ההתקדמות בתחומים אשר הוזכרו לעיל ובתחומים אחרים איננה הולמת קבוצה לאומית אשר נכנסה למאה העשרים ואחת. שינויים אלה הם אפוא חלק מתהליך ההתארגנות של המיעוט הפלסטיני והם תנאי הכרחי להצלחת ההתמודדות עם הרוב היהודי ועם המדינה. קשה לדמיין למשל מצב שבו יצליחו הפלסטינים במאבקם לנוכח האופן שבו הם מנהלים את ענייני השלטון המקומי שלהם. שלטון זה, מעבר לאפליה הממסדית שהוא סובל ממנה, מתאפיין לעתים בהתנהלות קלוקלת ואף מושחתת. אופן תפקודם של הפלסטינים בישראל במסגרת השלטון המקומי ואיכותו תקפים גם לשאר תחומי החיים בלי יוצא מהכלל. אני מציע שנוסף על האפליה הממסדית קיימים גורמים פנימיים בתוך החברה הפלסטינית אשר מעכבים ומכשילים את השינויים וכך מונעים הגעה להישגים. מחובתנו, אם כן, להתבונן בתוכנו פנימה באומץ ובתעוזה כדי שנוכל להתמודד עם הגורמים הסובייקטיביים המעכבים את התפתחות חברתנו. * ד`ר אסעד ע`אנם, מרצה בכיר במדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. ** המאמר פורסם בגיליון השמיני של מגזין `ג`דל` – הפרסום האלקטרוני של מדה אלכרמל. יכ קישורים למאמרים האחרונים בנושא מחר (שישי) משמרת מחאה על הקטל הנמשך של עובדי הבניין‎ עצרו את האש – לא למתקפה על עזה! הפגנת חרום הערב (ד`) מול משרד הביטחון ‎‎ קפלן פינת השלום: הערב וובינר מהצד השמאלי של הפגנות השבת