קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - מצור, חומה ומחסומים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

במקום בו אין גיאוגרפיה
מאת חגי מטר
MySay
13.11.2010

השבוע זה קרה שוב, הפעם בוואי-נט. כותרת הכתבה: `נפצע בבלעין, קטע את נאום נתניהו`. מושא הכתבה הוא מתן כהן, שלפני ארבע שנים נורה בעינו בכדור גומי על ידי שוטר מג`ב בזמן הפגנה בשטחים נגד בניית גדר ההפרדה, ושהשבוע היה אחד מהסטודנטים היהודים שקמו למחות בזמן נאומו של ראש הממשלה בכינוס הקהילות היהודיות בארה`ב.
אלא שכהן לא נפצע בהפגנה בבלעין. הוא נפצע בבית-סירא. אפשר היה לסלוח לכותרת השגויה ולשייך אותה לטעות תמימה של הכתב, יצחק בן חורין, או של העורך, יהיה אשר יהיה. אלא שכהן מצוטט בכתבה ומזכיר מפורשות איפה נפצע (למרות שהתעתיק בכתבה שגוי – `בית סירה`), ומי שיילחץ על הלינק על שמו אף יופנה לכתבה בוואי-נט שבה סוקרה פציעתו, לרבות ציון המקום המדויק (וכאן באיות נכון). אז מי כתב `בלעין` בכותרת, ומדוע?

`נו באמת, אל תהיה קטנוני`, יאמר מי שיאמר, `זו טעות זעירה. במערכת חדשות אינטרנטית שעובדת מעכשיו לעכשיו. דברים כאלה קורים`. נכון, דברים כאלה קורים. אף מערכת חדשות לא פטורה משגיאות, וכבר מצאתי טעויות גם בכתבות שלי, שנגרמו בשל מסגרת הזמן הלחוצה בה עבדתי, בגלל העורכים, מחלקות הגהה וגרפיקה, ועוד.
אבל הטעות הבלעינאית היא טעות חוזרת בתקשורת הכתובה בישראל (אני מודה שאני לא צרכן גדול של שאר הסוגים, ולכן לא אוכל להעיד עליהם). כמעט כל כתבה שנייה בעיתונות המודפסת ובאתרי האינטרנט, שעוסקת בהפגנות עממיות בכפר זה או אחר, מציגה תמונה מהכפר הלא נכון. חבריי הפעילים והצלמים כבר הפכו את איתור הטעויות למשחק קבוע בפייסבוק. כתבה על פגישה של שר החוץ הבריטי עם פעילים נגד הגדר מבלעין וממעסרה ב`הארץ` לאחרונה לוותה בתמונה מנבי סאלח, שבכיתוב נטען שצולמה בבלעין. תמונות שצולמו בנעלין מוצגות לעתים תכופות כאילוסטרציה שגויה לאירועים חריגים שקורים בבלעין, וכן הלאה. לעתים נדירות יותר נופלות טעויות חמורות משמעותיות גם בגוף הכתבה, מהסוג שצוין לעיל בכתבה על מתן כהן (אם כי נדיר שתופיע סתירה כל כך ברורה וחסרת אחריות בין הכותרת לתוכן). מכל מקום, ברור שלא מדובר במעידה חד-פעמית, אלא בבלבול מתמשך בכל הנוגע לגיאוגרפיה של הכפרים הפלסטינים.

מעבר להררי החושך

אם הסכמנו שיש בעיה, נותר רק להבין מאיפה היא נובעת. התשובה, לדעתי, היא שבאמת ובתמים אין למערכות החדשות בארץ מושג מה אלה כל הכפרים האלה: איפה הם, איך הם נראים, מה רוטינת ההפגנות של כל כפר וכפר, כמה אנשים נפצעו ונהרגו, נגד מה מוחים שם בכלל, מי הפעילים הבולטים, ממה מתפרנסים התושבים ואיך נראים חייהם, וכן הלאה. הכפרים, למרות קרבתם הרבה לא רק להתנחלויות המוכרות הרבה יותר אלא גם לתל אביב, ירושלים, באר שבע והכבישים המחברים ביניהן, נמצאים מבחינה תודעתית מעבר להררי החושך. (חשוב להסתייג: בהחלט סביר שכתבי שטחים מקצועיים בהחלט יודעים את הפרטים האלה, ולכן הביקורת שלי מופנית למערכות החדשות – לשאר הכתבים, שמדי פעם מטפלים בנושאים האלה במקרה, וליושבים במשרדי המערכת).

בניגוד לכפרים, ההתנחלויות הצמודות אליהם מופיעות על מפות שאנחנו מכירים ועל שלטי הדרכים, בעברית. לרבים יש חברים או קרובי משפחה שגרים בהן או שקלו לגור בהן בשלב זה או אחר, שלומדים במוסדות חינוכיים שם, או אולי הולכים להצגות שם (פחחח). בעת בחירות יספרו לנו איך התפלגו הקולות בכל אחת מהן. מוצרים שלהן נמצאים על המדפים בסופר ואצל הירקן השכונתי, ואפילו עיתון `הארץ` מגיע למנוייו עטוף בניילון תוצרת ההתנחלויות. בתי ספר יסיירו שם, מכינות קדם צבאיות מתוך ישראל יתארחו במכינות אחיות בגדה, וכמובן שחיילים יוצבו לשמור עליהן. בנוסף, המועצות האזוריות של המתנחלים מארגנות סיורים לעיתונאים בודדים ולמערכות שלמות, שמטרתן להתוודע מקרוב להתנחלויות, למתנחלים, לחייהם, ליינותיהם וגבינותיהם. בקיצור, ההתנחלויות קיימות באופן מוחשי ביותר בחיים שלנו. אנחנו יכולים לראות אותן בעיני רוחנו ולדמיין אותן, אם לשאול מונח של חוקר הלאומיות בנדיקט אנדרסון, כחלק מהמרחב בו אנחנו נמצאים.

קחו את כל אלה, תוסיפו `לא` לפני כל אחד מהם, וקבלו את אינותם המוחלטת של הכפרים הפלסטינים. לא מפות, לא שלטים, לא חברים ולא משפחה, לא מגורים ולא לימודים, לא בחירות ולא מוצרים, לא סיורים ולא אירוח. המרחב הפלסטיני הוא בלתי נראה מבחינתנו, הוא מעבר להררי החושך, למרות שהוא נמצא פיזית בדיוק באותו שטח כמו ההתנחלויות.

בלעיניזציה ומטאפיזיקה

אבל מה לעשות, הררי חושך או לא הררי חושך, בכפרים ובערים בגדה גרים שני מיליון בני אדם חיים ונושמים. לפעמים הם אפילו עושים משהו שנחשב ראוי לסיקור בתקשורת הישראלית, כמו הפגנות עממיות נגד הגדר. הפתרון הנוח לבלבול שנוצר מהצורך לסקר מקומות שהם כאן-ולא-כאן, קרובים אבל לא באמת חלק מהמרחב שלנו, הוא הבלעיניזציה של המרחב, התיוג האוטומטי של כל הפגנה וכל מחאה עם הכפר המפורסם ביותר במאבק. תאמר לעיתונאי או לסתם אדם ברחוב שאתה מפגין נגד הגדר, וסביר שיאמר `אה, בלעין וכל אלה?`. בודדים בלבד יכירו את נבי סאלח, וואלג`ה, מעסרה ואום סאלמונה, ארטאס, בודרוס, בית ליקיא, בידו, מסחה, בית סירא, ואדי רחל, ואדי א-רשא, ג`יוס, עזון, קפין, ועוד רבים אחרים. התמזל מזלו של נעלין שזכה לא רק לארח את הירי המצולם ברגלו של אשרף אבו-רחמה הכפות, אלא גם ששמו דומה לזה של בלעין. כך נוצר לאחרונה הצמד `בלעין-נעלין`, משל היו חדרה-גדרה. מדהים לראות כמה אזוטריים יכולים להיות הפרטים שמעצבים את התודעה שלנו.

הבלעיניזציה יכולה כמובן להחמיא לתושבי בלעין, שמאבקם המסור זה למעלה מחמש שנים משך אליו כבר רבבות בני אדם מהארץ ומהעולם, ביניהם זוכי פרס נובל, נשיאים לשעבר של מדינות שונות, ועוד. אלא שהמהות העמוקה של הבלעיניזציה היא ביטול המוחשות של הכפר: לא עוד ביתם של כחמשת אלפים בני אדם שאיבדו 1,950 דונם בגלל גדר בלתי חוקית שנפסלה גם על ידי בג`ץ לפני שנים אך עדיין עומדת, אלא מטאפורה רחבה, מטאפיזית, לכל ההפגנות של פלסטינים בגדה המערבית באשר הן.
כך הגדה המערבית נשארת בתודעה כמרחב בו יש התנחלויות ממשיות וכפרים מטאפיזיים, מקום בו ההתנגשות בין הקיים למדומיין מבטל את היכולת לקיים גיאוגרפיה ריאליסטית. ובמקום בו אין גיאוגרפיה, אין גם בני אדם.

----

ורק כדי לזכור שכן קיים המרחב, וכן בלעין, וכן בני אדם, הנה תראו את זה:

www.youtube.com/watch?v=pVlgvy3MWkI&feature=player_embedded

תיעוד מביתו של צלם `בצלם` בבלעין, היית`אם חטיב, אתמול (שלישי) בשלוש וחצי לפנות בוקר. חיילים, רובים, חיפושים חסרי משמעות באסלה, גסות רוח, אלימות, ילדים מפוחדים, צעקות וניסיונות למנוע צילום ותיעוד, ובסוף – נעילת הבית והחלונות. צלם אסיר בביתו. צלם אמיתי מאוד.

יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פנייה דחופה לשר הביטחון ולמתפ"ש: אפשרו כניסת ציוד מחשבים ותקשורת לרצועת עזה‎
תרחיש הבלהות שיצרה ישראל: קורונה ברצועת עזה
מנכ`לית ארגון זכויות האדם הישראלי `גישה`, תניה הרי, תנאם היום בפני מועצת הביטחון של האו`ם,