החומה שישראל מתחילה לבנות בימים אלה בגבולה הדרום-מערבי, היא פרויקט שאפתני בכל קנה מידה. כל מי שביקר בשטח ההפקר שבין המגדלים של חיילים המילואים הישראלים לסככות הצבא המצרי, יתקשה להבין איזה בסיס יציב תמצא לה חומה כזו בעומק החולות המדבריים שמכסים את הגבול. אך המבנה המרשים באמת הוא המבנה הרעיוני שמעניק בסיס לחומה החדשה. הרי דומה שפרט לרצח שיטתי של מבקשי המקלט (בצד המצרי), ודחיינות ביורוקרטית עד קץ הימים (בצד הישראלי), המוחות החריפים של משרד הביטחון הישראלי יכלו להעלות על דעתם פתרון קולע יותר לאותו איום קיומי על דרום המדינה. אולי אף נועזים יותר מהצעתו של מנכ`ל המשרד, אודי שני, שקרא להקים מחנה מעצר למבקשי המקלט וכך ליטול את התמריץ הכלכלי להסתננות. שני כנראה אכן מדמה לו את מבקשי המקלט לאוסף של סוחרים בעלי שפמי שפמנון ומעילי פרווה ארוכים, קונים ומוכרים עתיקות או ממתקים שעבר זמנם. כשהבסטה של אותם שפמנונים תיתקל בחומת המערבית, ייאלצו לחפש בזאר אחר להתלבש עליו.
ההסבר האמיתי לפרויקט נעוץ בשיקולים מורכבים ואסטרטגיים הרבה יותר. לפני כמה חודשים פרש ראש הממשלה, בכותרת הראשית של `ידיעות האחרונות`, את תוכניתו האסטרטגית למדינת ישראל - `נקיף את כל המדינה בחומה`. זה, מתחוור, הסיפור האמיתי שקורה כאן. בעוד ששיחות השלום, המחוות הביטחוניות, והתקיפה המתקרבת באיראן משמשות מוסיקת רקע לאה, הסיפור המרכזי נרקם במשרדיהם של קבלני גידור ופקידי משרד הביטחון. חומת ההפרדה בגדה המערבית היא כמובן חלק חשוב מאותה תוכנית, אך היא רק מרכיב קטן ממבנה מפואר שמלוא היבטיו טרם הוצגו מסיבות מובנות - טרם הובהר למשל, אם גם הים יגודר וכיצד, או כיצד ייאטם המימד האנכי של המדינה - האווירי והתת-קרקעי.
איום השפמנונים אינו, אם כן, עילה מספקת לבניית גדר מכל צדדי המדינה. אם מניחים שהתוכנית לא כוללת בתוכה החזרת שטחים מרחיקת לכת בבקעת הירדן וברמת הגולן, תכליתה הופכת משונה עוד יותר. בהיעדר הסבר סביר אחר, אין מנוס מההבנה שמטרת החומה היא לרכז את יהודי מדינת ישראל במקום אחד, מצומצם, ולמנוע בכל מחיר את פיזורם מחוץ לגבולות הגדר. המסתננים שהגדר נועדה לחסום בפניהם את הדרך, אינם בהכרח אפריקאים או פלסטינים, אלא יהודים תושבי מדינת ישראל. יותר מכך, תוכניות התכנסות והתנתקות למיניהן, מבהירות ומאשרות את מלוא תכלית המדינה המגודרת החדשה. לא רק שיש לכנס את תושבי המדינה מאחורי בונקר של חומות בצורות, אלא ששטחו של הבונקר רק הולך ומצטמצם (מתכנס) בקצב לוגריתמי. אין סיבה להניח שהשטח שבין גבולות הגדר לא יילך ויצטמצם עד כדי ראש סיכה, שאליו ייקראו כל תושבי המדינה היהודים. מכאן קצרה ובלתי נמנעת הדרך לחור שחור, בעל שטח אפסי, אשר יבלע אליו, בשיהוק אחד, את מלוא המסה האינסופית של תושבי ישראל היהודים.
דומה שאטימת גבולות המדינה ודחיסת המסה היהודית (להלן פרויקט `ראש סיכה`) היא הפתרון האחרון שנותר לבעיה הדמוגרפית שמטרידה את ראש הממשלה. הרי לא די בגדר שתפריד בין יהודים לפלסטינים (פרויקט בלתי אפשרי בפני עצמו) כדי לענות על מלוא חומרת הבעיה - יש להפריד מהיהודים גם שחורים, מתחזים למיניהם שגוירו בחופזה וללא כוונה, ומהגרי עבודה בעלי תוכניות ארוכות טווח. רק על ראש סיכה אפשר יהיה, אם בכלל, לשמור על טוהרה של המדינה היהודית.
תוכנית ראש סיכה מעניקה הסבר משכנע יותר מאחרים לשלל פעולות שלטוניות שהולכות ומתגברות בשנים האחרונות: אזהרות המסע לסיני, עידוד חרם הצרכנים על טורקיה והתוכנית שחשפה לפני כמה חודשים ב`הארץ` עמירה הס, להפריד לחלוטין בין כבישי הגדה המערבית לבין הכבישים שממערב לה - הפרדה שתחסום לחלוטין את דרכם של ישראלים - למשל שמאלנים - אל שטחי הגדה.
אך אויביה הגדולים ביותר של תוכנית ראש סיכה, אינם בהכרח סוחרי עתיקות ממולחים מאפריקה, וגם לא שמאלנים שמסתובבים בגדה המערבית. האויבים האמיתיים, שהתקשורת הופכת באופן מואץ לארכי-אויבים של כולנו, הם המתנחלים. באופן סתירתי, דווקא אלה שהחלו לדרוש את טוהרה של המדינה היהודית, הם אבן הנגף הגדולה ביותר בפניה כיום. מאז ההתנתקות, התברר כי קיפולן של עמדות הספר היהודיות הכרחי למימוש התכלית האסטרטגית. אין ביטוי חד לזה מכתביו השמנוניים, החלקלקים, המחליקים את מלוא אורך הגרון, של אלדד יניב (ואנשי `השמאל הציוני`): `התיישבות יהודית בארץ ישראל התנ`כית וברגבי האדמה בשומרון`, כותב יניב בעטו המשוחה במרגרינת בלו-בנד לאפייה, `עדיפה בעיני ארנס וריבלין מישות ציונית עם גבולות מוכרים ובטוחים. כך גם בעיני חנין וזועבי, אם כי מטעם אחר: זכותם של רבבות פלסטינים לשוב לצפת וליפו`.
תוכנית ראש סיכה היא ההכרעה הנוכחית בהתלבטות ארוכת שנים. אמנם עצם הרעיון לקבץ את היהודים במדינה אחת, ולהפסיק את נדידתם, הוא `התבצרותי` מיסודו. אך במימושו של רעיון זה, תמיד שרר מתח בין תנועת ההתרחבות לבין תנועת ההתבצרות: בין היאחזויות נח`ל בסיני וגם באפריקה לבין ישובים מוקפים חומה ומגדל, בין כיבוש ופנטזיות כיבוש על מתיחת גבולה המזרחי של המדינה, לבין העלאה כפייתית של יהודים לארץ ישראל וגינוי הנותרים מחוץ לה, בין פעולות תגמול בשטח מדינות ערביות לבין סירוב גאה לצאת לחופשות מחוץ למדינת ישראל. המתח בין השניים גובר אף על ההבחנות שבין יהודים גלותיים לבין יהודים חדשים. הראשונים, שמזוהים עם ההסתגרות, הם אלה שננזפו על התבזרותם וגויסו (מבחירה או שלא מבחירה) לתוכנית ההתבצרות במדינת ישראל, ואילו האחרונים, שמזוהים עם ההתרחבות, הם אדריכליה של תוכנית ההתבצרות.
החדשות הטובות טמונות אולי בתגובת כמה מהתושבים הישראלים לתוכנית המתרקמת, שהיא לא פחות מפאניקה מוחלטת, ככל הנראה מוצדקת. הערפל ששרר מעל שדה התעופה, החריד ישראלים לא מעטים שגילו כי למדינה יש רק נמל תעופה אחד. שדה התעופה, שרבים מעניקים לו מעמד מיסטי, פטישיסטי כמעט, הוא חור התולעת היחידי ממנו אפשר להימלט מהמדינה המבוצרת. די בדוק מדולדל של ערפל, דבר יומיומי בשדה התעופה הית`רו וודאי בנמלי תעופה סקנדינביים אפלוליים, כדי לאטום גם אותו.
הפרומואים לעונה החדשה של התוכנית `עובדה`, שמוטיב המצור נשזר בהם בעקביות, מעניקים מושג כיצד ייראה הקיום כאן בשנים הבאות: אילנה דיין נכנסת אל תוך חנות ספרים, טיפוסים מפוקפקים מתלחשים סביבה, היא נדחקת לכוך קטן מימדים והדלתות נסגרות, איתי אנגל בהפגנה צפופה בטורקיה, הולכים ומתקרבים אליו, דוחקים אותו אל תוך עצמו - `סוגרים עלי, סוגרים עלי`, הוא זועק, ובצדק.
ד נ
|
