קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

יום זכויות האדם הבינלאומי 2010: דו`ח על הזכות לדיור - הריסת בתיהם של הערבים הבדואים בנגב
פורום הכרה
חיה נח
02.12.10
www.dukium.org


בשיתוף פורום הכרה

יום זכויות האדם הבינלאומי 2010

דו`ח על הזכות לדיור: הריסת בתיהם של הערבים הבדואים בנגב


כתיבה: חיה נח
עריכה: עטיה אל-עאסם, גדי אלגזי, אבנר בן עמוס

תוכן העניינים
מבוא 3
רקע 3
הזכות לדיור 7
עדויות אישיות
מתי יכולה להתבצע הריסת בתים?
מדיניות הממשלה – הריסות בתים 14
דו`ח הריסת בתים בנגב 2002-2010

מבוא

ההכרזה לכל באי עולם של האו`ם היא מסמך יסוד בהיסטוריה של זכויות האדם. ההכרזה אושרה ב-10 לדצמבר 1948 על ידי העצרת הכללית של האו`ם בהחלטה 217 A ( III ) ועגנה בכך מחויבות אוניברסלית לזכויות יסוד. יום זכויות האדם הבינלאומי בא לציין את פרסומה של הצהרה חשובה זו.

אנו בחרנו לציין יום זה בדו`ח העוסק בהפרה בוטה של זכויות אדם בנגב. במרכזו של דו`ח זה עומד נושא הריסות הבתים של הערבים הבדואים בכפרים המכונים `בלתי מוכרים` בנגב. עשרות אלפי ערבים-בדואים חיים בישובים שאינם מוכרים על ידי המדינה ואינם מחוברים לתשתיות בסיסיות. המדינה איננה מציעה לתושבי הכפרים הללו חלופות תכנוניות רציניות או הכשרה בדיעבד של המבנים, כפי שעשתה לא מכבר בחוות הבודדים באמצעות חוק הרשות לפיתוח הנגב. כפועל יוצא מכך, 50,000 מבנים בכפרים הלא מוכרים נחשבים `בלתי חוקיים` ולאלפים מהם הוצאו צווי הריסה.

ביום זכויות האדם ברצוננו לחשוף בפני הציבור הרחב נושא כאוב זה של הריסת בתים, המותיר מידי שנה אלפי אנשים, נשים וילדים עם צלקות נפשיות קשות וחוסר אמון עמוק במערכת המדינתית האמורה להגן על זכויותיהם. באבטחת ההריסות לוקחים חלק אלפי אנשי משטרה ויחידות מיוחדות, המפעילים לעיתים אלימות ומותירים משפחות ללא קורת גג לראשן בימי החורף הקרים וימי הקיץ הקשים.

רקע

בשנת 1948, ערב הקמת מדינת ישראל חיו במרחב הנגב-נקב כ-95,000 בדואים (ראו איור 1). אחרי המלחמה נמשך גירושם של בדואים מדרום הארץ. במפקד משנת 1960 עולה, כי בנגב נותרו 11,000 בדואים. בשנות החמישים הראשונות ריכזה מדינת ישראל את הבדואים באזור הסייג, אזור סגור שכניסה של בדואים אליו ויציאה ממנו דרשה אישורים מיוחדים מהמושל הצבאי (ראו איור 2). שבטים שלמים הועברו מאדמותיהם בנגב המערבי והדרומי אל אזור הסייג, שהיה אזור בטחון הנתון לממשל צבאי. המדינה הכריזה על חלק גדול מאזור הסייג כאזור גלילי, דהיינו: אזור ללא כל שלטון מוניציפלי. חוק התכנון והבניה שנחקק בשנת 1965 הכריז על מרבית הקרקעות באזור הסייג כקרקעות חקלאיות, ולכן אסור היה לבנות בהן. כל בית שכבר היה בנוי הפך כתוצאה ממהלך זה `בלתי חוקי`. כך, במחי החלטה פוליטית, הפכה ממשלת ישראל את כל האוכלוסייה הבדואית למפרת חוק, כאשר זו באה לממש את זכות האדם הבסיסית לקורת גג.

בשנות השישים המאוחרות החל שלב חדש במדיניות המדינה – ריכוז הבדואים לשטחים מצומצמים יותר. המדינה החלה בהקמת מספר קטן של עיירות, אותן יעדה לכל הבדואים. כדי לעודד אותם לעבור לעיירות החלה ננקטת מדיניות המענישה פסיבית את אלו שבחרו להמשיך ולחיות על קרקעותיהם בכפרים הבלתי-מוכרים באמצעות מניעת שירותים בסיסיים כמו: מים, חשמל, דרכי גישה, בתי ספר, מרפאות, ביוב וכו`. כמו-כן ננקטה מדיניות ענישה אקטיבית כמו: הריסת בתים, השמדת גידולים חקלאיים, החרמת עדרי צאן וכו`. רק אחרי מאבקים ציבוריים משפטיים נאלצה המדינה לבנות עשרים וחמישה בתי-ספר אזוריים ושתים עשרה מרפאות בכפרים הלא מוכרים ולחבר לרשת המים חלק מן הכפרים. לא רק שמרבית קרקעותיהם של הבדואים הולאמו והופקעו, אלא שהמדיניות הגוזלת והמנשלת לוותה במערכה הסברתית משמיצה ובדמוניזציה של הבדואים.


העיירות בהן חיים הבדואים הן כישלון מכל נקודת מבט. הן נמצאות בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי של הרשויות המקומיות והעיריות בישראל, נמנות עם שיאניות האבטלה בישראל, (אחוז האבטלה בחלקן מגיע לכ-80%), והן לוקות בבעיות פשיעה קשות, אלימות, ומחסור במקומות תעסוקה, תחבורה ציבורית, בנקים ועסקים גדולים ועוד.

מספר הישובים הערבים בנגב (15) הוא זעום ומהווה כ-11% מכלל הישובים בנגב (136 ישובים). אזורי השלטון המוניציפאלי של הישובים הערביים בנגב משתרעים על כ-120 קמ`ר ומהווים פחות מאחוז משטח הנגב (12,954 קמ`ר), בעוד האוכלוסיה הערבית הבדואית בנגב מנתה, לפי השנתון הסטטיסטי, בסוף שנת 2009 כ-192,800 נפשות והיוותה כ- 33% מכלל האוכלוסיה בנפת הנגב, כ- 579,100 נפש.

שבטי הבדואים שהיו פרושים בכל שטח הנגב, כ-13 מיליון דונם (ראו איור 2) והשתמשו באופן אינטנסיבי בכ-2,000,000 דונם, חיים כיום על כ- 350,000 דונם (על-כ 210,000 הוגשו תזכירי תביעות בעלות). הם נאבקים על שמירת זכויות הבעלות שלהם על כ-640,000 דונם, כ-5.0% משטח הנגב. הבדואים חיים בעשרות כפרים לא מוכרים (כ-77,000 תושבים) וכן בעיר אחת ושש עיירות (כ-115,000 תושבים). בנוסף לכך החליטה המדינה לפני כעשור על הקמת עשר עיירות נוספות. המדינה לא הרסה בתים באזור המתוכנן של העיירות (`הקו הכחול`) עד להחלטה שניתנה בפברואר 2010 על ידי שופטת בית המשפט המחוזי שרה דברת, ששמה קץ לנוהג זה. השופטת דברת הורתה להרוס 65 בתים בתחומי הישובים של המועצה האזורית אבו-בסמה. כעת נדונה הסוגיה בבג`צ (עע`ם 2219/10). יש לציין כי אם אכן תצליח המדינה לרכז את הבדואים בעיירות, יצטמצם עוד יותר שטח המחיה המצומצם של הבדואים באופן דרמטי.

מדינת ישראל רודפת את אזרחיה הבדואים וחומדת את שארית אדמותיהם. המצב הנורא בעיירות מוכיח שלא הדאגה לבדואים הביאה להקמתן, אלא השאיפה לפנותם מאדמותיהם. אך האם פועלת מדינת ישראל באופן חוקי ביחס לאזרחיה הערבים-הבדואים של הנגב, במיוחד בכל הנוגע לזכות הבדואים לקורת-גג?


הזכות לדיור באמנות בינלאומיות לזכויות אדם

הזכות לדיור וקורת-גג הינה זכות בסיסית המופיעה באמנות הבינלאומיות השונות לזכויות אדם של האו`ם, והיא מהווה אחת הזכויות החברתיות-כלכליות. מניעת דיור הולם והריסת בתים היא הפרה של אמנות בינלאומיות לזכויות אדם שמדינת ישראל מחויבת להן, כגון ההכרזה העולמית בדבר זכויות האדם הקובעת: `כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון,לבוש, שיכון...` (סעיף כה (1)); האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, המציינת בסעיף 11 (א) כי `מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכות כל אדם לרמת חיים נאותה עבורו ועבור משפחתו, לרבות מזון, מלבושים ודיור נאותים, ולשיפור מתמיד בתנאי קיומו`; האמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל הצורות של אפליה גזעית, הקובעת בסעיף 5 כי `במילוי חובותיהן היסודיות שנקבעו בסעיף 2 מתחייבות המדינות בעלות האמנה לאסור ולבער אפליה גזעית בכל צורותיה, ולערוב לזכותו של כל אדם, בלא הבחנה באשר לגזע, צבע או מוצא לאומי או אתני, לשוויון בפני החוק, בעיקר בהנאה מן הזכויות... (ה) זכויות כלכליות, סוציאליות ותרבותיות במיוחד: (5)... הזכות לשיכון` ; האמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים לצורותיה, הקובעת כי `המדינות שהן צד באמנה ינקטו את האמצעים המתאימים כדי לבטל אפליה נגד נשים באזורים כפריים, במטרה להבטיח, על בסיס של שוויון בין גברים ונשים, כי ישתתפו בפיתוח הכפרי וייהנו ממנו, ובמיוחד יבטיחו לאותן נשים את הזכות... ליהנות מתנאי חיים נאותים, ובמיוחד שיכון, תברואה, חשמל ואספקת מים, תחבורה ותקשורת`; האמנה בדבר זכויות הילד, המציינת בסעיף 27 (3) כי `המדינות החברות, בהתאם לתנאיהן הלאומיים ואמצעיהן, ינקטו צעדים נאותים לסייע להורים ולאחראים לילד לממש זכות זו, ויספקו במקרה הצורך עזרה חומרית ותוכניות סיוע, במיוחד באשר לתזונה, ביגוד ודיור`.

מדינת ישראל חתמה ואשררה את האמנות הללו, אך בפועל המדינה אינה עומדת בהתחייבויות עליהן היא חתומה ומפרה אותן פעם אחר פעם.

גם הצהרת האו`ם (A/RES/61/295) משנת 2007 בדבר זכויותיהם של עמים ילידיים, המשקפת את המשפט הבינלאומי, קובעת כי לעמים ילידיים יש זכות בקרקעות שנמצאו באופן מסורתי בבעלותם, בחזקתם או שימשו אותם בדרך אחרת, וכי על מדינות להעניק לכך הכרה חוקית. בהצהרה אף נקבע כי אין להעתיק את מקום מגוריהם של עמים ילידיים ללא הסכמה חופשית שניתנה מראש ומתוך ידיעת העובדות ורק לאחר שהוסכם מראש על פיצוי צודק והוגן.


הזכות לדיור בישראל

בישראל, שבה לא עבר חוק יסוד: זכויות חברתיות, מוגנת הזכות לדיור באופן חלקי על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, במסגרת הזכות לכבוד. בית המשפט העליון חזר ופסק, כי היעדר קורת גג עולה כדי פגיעה בכבודו של אדם. בפרשת מיסטר מאני נפסק שהזכות לדיור מהווה חלק מן הזכות למינימום תנאי קיום אנושיים ונתפסת כזכות יסוד בעלת תוקף חוקתי. בפסקי הדין שונים נכתב כי זכותו של אדם לבחור את מקום מגוריו, וזכותו שלא להיות מפונה בכפיה ממקום מגוריו, נושאים החוסים תחת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
למרות זאת, מדינת ישראל נוקטת מדיניות של הרס בתים ביחס לאוכלוסיה הבדואית הילידית של הנגב ובשנת 2010 אף החליטה לשלש את מספר הריסות הבתים בנגב. מדיניות זו של הרס בתים נועדה להשיג מטרות אידיאולוגיות-פוליטיות.
ראוי לציין כי היחס בין מספר הערבים הפלסטינים בישראל וכמות הקרקע שהיתה בידיהם לעומת אלו של היהודים התהפך לאחר מלחמת 1948. מהפך זה היה כוחני והיה כרוך בכיבוש, ובהפעלת אמצעים מינהליים, תחוקתיים ומשפטיים. המדיניות הכוחנית בנגב באה לידי ביטוי בכמה אופנים:

• העברת וגרוש האוכלוסיה לשם פינוי המרחב לישובים יהודיים
• ריכוז הערבים שנותר בכפרים בתוך עיירות צפופות והמשך יהוד המרחב
• הפעלת כח ואלימות על אלה שממשיכים להתגורר בכפרים לא מוכרים
• הפעלת אמצעים כגון:
 השמדת יבולים
 מניעת שרותים בסיסיים להם זכאי כל אזרח, כגון מים זורמים תשתיות חשמל, דרכים, ביוב, שרותי חינוך ובריאות, השתתפות בבחירות מקומיות
 החרמת עדרי צאן
 הפעלת רשויות אכיפה וכוחות מיוחדים כמו המינהלת לקידום הבדואים, הסיירת הירוקה, מתפ`א – מנהלת תאום ופעולות אכיפה, הוועדה להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, הוועדה להקצאת מי שתיה וכו`.

הריסת בתים היא אמצעי דרקוני לשם יצירת לחץ על האוכלוסיה הערבית להמשך פינויו של המרחב בדרך כלל כדי ליישב בו אוכלוסיה יהודית.

מדיניות זו של הריסת בתים גורמת חרדה תמידית בכפרים שלמים כגון עתיר אום אל-חירן, אלסירה, תל-ערד, אל-עראקיב, טוואייל אבו-ג`רוואל ואחרים, שבהם לכל בתי הכפר צווי הריסה. בקשתם של שני הכפרים הראשונים ואחרים לביטול הצווים היה בדיון בבית המשפט השלום (עתירות מספר 8477/06 ועתירה 9364/06). מדיניות זו שרואה 50,000 מבנים `מבנים בלתי חוקיים` היא תאומתה ההפוכה של המדיניות הנקוטה כלפי היהודים בנגב. המדינה מדברת על פיזור אוכלוסין, משוועת ליהודים שיבואו ויישבו את הנגב הרחב והדל באוכלוסיה, ומציעה להם חוות בודדים וישובים קטנים, קיבוצים וישובים קהילתיים – אך אלה אינם באים. לעומת זאת, המדיניות כלפי הבדואים באה להצר את צעדיה של האוכלוסיה הערבית בנגב ולהגביל את תחום המחייה שלה באמצעות מדיניות של אי הכרה בכפריהם והרס בתים ויבולים.

הריסת בתים (ראו תמונות 1, 2 ו-5) כמו חריש של שדות שזה עתה נבטו (ראו תמונה 3), נעשית תוך הפעלת כוחות אכיפה מיוחדים וגדולים שהוקמו במיוחד לשם כך במשטרת ישראל: מתפ`א – מפקדת תאום ופעילות אכיפה. כוחות אלו מטילים אימה ופחד על אוכלוסיה של רבבות ילדים, נשים וקשישים (ראו תמונה 4) החיה בחוסר בטחון דיורי ובתנאי חיים ארעיים מחשש להריסת בתיהם. מדיניות זו שהיא לכאורה מדיניות תכנונית למעשה מעידה על ההתנהלות הפוליטית של כלל ממשלות ישראל עד כה. אין מדובר בפתרון בהסכמה של שאלת הכפרים הבלתי מוכרים והמבנים בהם, אלא במדיניות כוחנית של הרס ויצירת כעס איבה בקרב ציבור אזרחים ערבי רחב.

עדויות אישיות מהכפר אל-עראקיב שנהרס שבע פעמים מאז 27 ביולי 2010 ועד היום

לאחר פעולת ההריסה השביעית ב-22 לנובמבר 2010:

סבאח,
`ההריסות קשות לילדים, ההריסות בבוקר קשות כי הן לפני הלימודים, קשה לילדים ללמוד. קרו הרבה דברים לא טובים לילדים.
הם הורסים את הבית בבוקר, כשאנחנו מוציאים את כל הציוד זה עושה הרבה רעש לילדים.
למה הם הורסים את הבית? מה הם רוצים?
האדמה שלנו, יש לנו מסמכים עם חותמת – מה הם עוד רוצים.
לא היו מים, לא היה אוכל לילדים – הרסו הכל.
ילד רואה את המים שלו נשפכים, הבגדים נופלים על הרצפה, האוכל בחוץ – מה אומר הילד – מה זה אומר על המדינה? הילדים יגדלו, מה הם יגידו על המדינה? המדינה הורסת לנו את הבית.

כל פעם אומרים שהולכת להיות הריסה, כולם עצבניים כל הזמן.
הבעל שלי לא עובד, אין משכורת, רוצים לשבת ככה? כל יום נשמור מהבוקר עד הערב? אנחנו רוצים לשבת, לנוח.
קודם היה לנו טוב, נוח. עכשיו כל הזמן כולם עצבניים.
קודם היה לנו הכל – מקרר, מכונת כביסה, בית טוב, מחברות לילדים, מיטות – עכשיו אין כלום, מה הילדים עושים עכשיו?
אנחנו חיים בין ההריסות`.
חאכמה,

`מפחידים את הילדים, ביום שני הרסו את הבתים ויש לי 9 ילדים בתוך הבית. יש לי תינוק קטן, התחיל לו חום, המצב הורע. הוא עם חום עד עכשיו, 7 ימים. מזיקים לילדים בזמן ההריסות וגם לנו.

בהריסה הראשונה בשתיים בלילה נתנו לנו צו הריסה שילמנו 20 אלף שקל בלילה הזה. אמרו: `אם אתם לא מבסוטים תלכו לבג`צ`, איך לעלות לבג`צ כשההריסה בשעה חמש?
מאז שהתחילו ההריסות הילדים לא רוצים ללכת לבית ספר. רע להם, אין שירותים, אין מקלחת, אין חדרי שינה. לקחו את הבגדים של הילדים, בלי מכונת כביסה. אנחנו לא יכולים לחיות ככה. הילדים חולים, עם חום, תמיד חולים בגלל המצב, לא נעים להם.`
אליה (14):

`אני מפחדת בלילה, החיים לא בסדר אחרי ההריסות. ביום ההריסה האחרון פספסתי מבחן בבית ספר. אני לא יכולה לעשות שיעורים בבית כמו שצריך. אני לא מבסוטה כל הזמן. עכשיו אבא שלי במקום לעבוד בבוקר, החליף את העבודה והוא עובד כל הלילה. מתי שהורסים אני מרגישה לא טוב, אני מטושטשת לגמרי. אין מקום חם, הלילות במדבר קרים, ואין מחסה מהקור. קר בתוך האוהל. אין מקלחת ואין שירותים. אין מטבח. אין מקרר. אין מכונת כביסה. אין ארונות. לא נוח לי בבית. המקלחת והשירותים הם בואדי.`

מתי יכולה להתבצע הריסת בתים?
הריסת מבנים בנגב יכולה להתבצע כאשר:
• מוקמים מבנים ביישובים הלא-מוכרים, שכן ליישובים אלו אין תוכניות מיתאר ולא ניתן להנפיק בהם היתרי בניה. לכן, כל בנייה בהם נחשבת בלתי-חוקית, גם אם הישוב הוקם טרם החלת החוק בשנת 1965; מוקמים מבנים ביישובים שיש להם תוכניות מיתאר אך לא הוצאו להם היתרי בנייה כנדרש בחוק;
• ניתן צו פינוי של ההוצאה לפועל בשל פלישה לשטח.
הסמכות להוצאת התראה או צו הריסה היא בידי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, ועדות התכנון המקומיות ובית משפט השלום.
הצווים העיקריים בהם נעשה שימוש בנגב הם:
• צו הריסה מינהלי – דרישת הצו שניתן כאשר מוקם בנין ללא היתר או בנין החורג מהיתר או מתכנית, היא להרוס לפרק או לסלק את המבנה. במקרה של מבנה ללא התר ניתן לבצע את הצו תוך 24 שעות מרגע הדבקתו. אסור לבצע את הצו אם חלפו 30 יום מהגשת התצהיר שנילווה לצו ואשר הודבק בעת מתן הצו, על הקיר החיצוני בבנין או במקום הנראה לעין, או אם חלפו 30 יום מיום שבית המשפט דחה את הבקשה לביטול הצו.
• צו הריסה שיפוטי – ניתן במסגרת הליך פלילי כנגד בעלי מבנה המאוכלס מעל 30 יום או שבנייתו הסתיימה לפני למעלה מ-60 יום. תוקפו של צו זה אינו מוגבל בזמן. בשנים 2004-2006 הוצאו מעל 1,000 צווי הריסה מינהליים ושיפוטיים כנגד מבנים `לא חוקיים` בכפרים הבלתי מוכרים. בדצמבר 2006 היו בידי הוועדה לפיקוח על הבניה 700 צווי הריסה שיפוטיים שניתן היה ליישם מיידית.
• צו הריסה שיפוטי ללא הרשעה – הצו ניתן כנגד המבנה ולא כנגד בעליו. בין 2003 ל-2005 הוצאו לפועל באום אל-חיראן למשל כ-40 צווי הריסה שהוצאו במעמד צד אחד. כמעט 300 מתושבי הכפר נפגעו כתוצאה מכך.
• סעיף 21 לחוק המקרקעין בשילוב סעיף 64 לחוק ההוצאה לפועל – מקרה אל-עראקיב. זה לא צו???

את המידע על אפשרות הריסת מבנים שכזו סיפק אתר Human Rights Watch שציטט עורך דין שמייצג כמה מתושבי אל-עראקיב, ואמר כי: `ממשלת ישראל הוציאה בשנת 2002 צווי פינוי לתשעה אנשים בכפר אל-עראקיב מכוח סעיף 21 לחוק המקרקעין, המאפשר לבעליה של קרקע כלשהי – ובמקרה זה טוענת מדינת ישראל כי היא בעלת הקרקע – לפנות כל אדם המתגורר בה שלא כחוק. אולם, לדבריו, בשמונה השנים שחלפו מאז לא עשו הרשויות כל ניסיון להוציא צווים אלה לפועל.

לדברי עורך הדין, אף שאוכלוסיית הכפר גדלה מאז, אף תושב נוסף לא קיבל צווי הריסה עד לחודש יוני השנה (2010). בחודש יוני קיבלו כמה תושבים מכתבים מהממשלה המאיימים עליהם בהריסת בתיהם. מכתבים אלה התבססו על סעיף 64 לחוק ההוצאה לפועל, שעל-פיו הרשויות רשאיות לפנות גם תושבי `צד שלישי`. המדינה ובתי המשפט מפרשים את לשון החוק כמתירה פינוי של כל מי שיש לו `קרבה משפטית` עם מי שהוצאו נגדו צווים`.


מדיניות הממשלה – הריסת בתים בנגב

מדיניות הממשלה המוצהרת מזה שנים רבות היא הריסה של בתים בכפרים הלא-מוכרים. מאז שנות השבעים הרסה ישראל אלפי בתי בדואים בנגב. הריסת הבתים היא אמצעי להפחדה של האוכלוסיה והותרתה במצב מתמיד של חוסר בטחון דיורי. ההפחדה היא נדבך נוסף בלחץ המופעל על האוכלוסיה למעבר לעיירות הקבע.

מדינת ישראל הורסת מידי שנה כ- 250 בתים לבדואים בנגב. בפברואר 2010 הוחלט להחריף את מדיניות הריסת הבתים ולשלשה. היעד שנקבע לשנת 2010 הוא כ-700 בתים! בכל בית כזה מתגוררות בממוצע 6 נפשות. מדובר באוכלוסיה של 4,500 נפש. שוו בנפשכם שכל בתי העיירה יבנאל (3,090 נפש) חריש-קציר (3,968 נפש) או עתלית (5,011 נפש) היו נהרסים. כמובן, אין כל אפשרות שדבר אשר כזה יתרחש. איש לא יעלה רעיון להרוס בתחומי הקו הירוק ישוב יהודי שלם או חלקים ממנו. לעומת זאת, משרד הפנים מציע להשליש את מספר הבתים הנהרסים מידי שנה בקרב אחת האוכלוסיות המוחלשות ביותר בישראל, מבלי להידבר עם נציגי הצבור הערבי בדואי בנגב ומבלי לבחון את התכנות הבצוע ובעיקר את השלכותיו על רקמת היחסים בנגב בין ערבים ויהודים בנגב.

כמו-כן הוחלט בפברואר 2010 כי 9,000 דונם אדמה יעברו חריש עמוק כדי לבלום את התופעה של זריעה בקרקעות בהן לא שולמו דמי חכירה עונתיים. `המשטרה לא תמנע בקשה להריסה של מבנים בלתי חוקיים ותפעל באופן מהיר כדי לטפל בצווים אלו`, אמר מפקד המחוז הדרומי של המשטרה ניצב יוחנן דנינו. לדבריו, הוא `רואה בטיפול במבנים הלא חוקים נגזרת של אכיפה נחושה במחוז הדרומי בכלל ובמגזר הבדווי בפרט`.

לוח 1 - נתונים על מספר בתים שנהרסו, מספר הרשעות על בניה בלתי חוקית, מבנים ללא התר, מבנים ללא התר הנוספים מידי שנה ומספר הדונמים של שדות תבואה שניטעו על ידי בדואים ואשר המדינה חורשת בשנים 2002-2010

שנה מספר בתים שנהרסו מספר הרשעות בבניה הלתי חוקית מספר מבנים ללא התר מספר מבנים הנוספים בשנה חריש בדונם
2002 113 311 30,000 1,500
2003 157 933
2004 150
2005 30,000
2006 700 42,000
2007
2008 225 50,000 1,500-2,000 700
2009 254 4,500
צפי 2010 700 9,000



סיכום

זה שנים מיושמת בנגב מדיניות ממשלתית בלתי כתובה למחיקת כפרים שלמים של בדואים מעל פני האדמה. ארבעים ההריסות החוזרות ונשנות בכפר טוייל אבו ג`רוואל, בין מאי 2006 ליולי 2010, הריסת ארבעה עשר בתים בכפר עתיר אום-אלחירן בסוף יוני 2007 והריסת הכפר אל-עראקיב שבע פעמים בין סוף חודש יולי ואמצע אוקטובר מדגימות היטב מדיניות זו (ראו תמונות 1- 4 ומאגר תמונות באתר פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי). יש להוסיף לכך כי כפרים בדואים לא מוכרים כמו אלסרה, אל סדיר, תל-ערד, עתיר אום אל-חירן ועוד קיבלו צווי הריסה לכל בתי הכפר. כפרים רבים מצויים בתוך שטחי פרויקטים שונים, כמו `יער גורל` המאיים על הכפרים עואג`ן ואל מסעדיה; בסיסי צבא, כמו זה המתוכנן במקום אזור הסחר החפשי ליקית והכפר אל-מקימן; סלילת כבישים חדשים והרחבת כבישים קיימים, כמו המשכו הדרומי של כביש 6 שחוצה מספר כפרים וביניהם אום בטין, ביר-אל חמאם, חאשם-זאנה, ואדי אל-נעם ומאיים על כ-600 בתים, וכביש 31 אשר צפון בחובו איום של הרס על סעואה וכפרים אחרים לאורך כביש זה.

מדיניות הממשלה הזו וקודמותיה מניפה שוט של הרס וגירוש מעל ראשם של כ-77,000 תושבי הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים – אזרחי מדינת ישראל – שאינם יכולים לבנות את בתיהם כחוק בהיעדר כל מדיניות תכנון ממשלתית בכפריהם או העדר תכניות בניה, וזאת ללא כל אלטרנטיבה פרט להצטרפות לעיירות.

הריסת הבתים היא חלק מניסיון הממשלה לרכז בכפייה את כל התושבים הבדואים בנגב בעיירות דלות ומופלות לרעה על מנת לפנות אדמות להתיישבות יהודית. מדיניות זו גזענית, חסרת סיכוי לטווח ארוך ופוגעת בריקמת החיים בנגב.

פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי | ת.ד. 130 עומר, 84965 | פלאפון: 0507701118-9 | www.dukium.org | mail@dukium.org



ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

היום (רביעי) משמרות מחאה ברחבי הארץ: די למעצרים המנהליים! ישוחרר מאהר אל-אח`רס!
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו