המשט הדרמטי לעזה ב-31 במאי 2010 הצליח לעורר עניין בינלאומי במצבם של הפלסטינים הכלואים ברצועה ורשם לזכותם של מתנגדי המצור הצלחה מרשימה בזירה התקשורתית הבינלאומית. בזירת המציאות הרבה יותר קשה להשיג בדל של שינוי, אף כי לא בלתי אפשרי. תשעה מן הפעילים נגד המצור על עזה היו צריכים לשלם בחייהם על הספינה הטורקית מאווי מרמרה כדי שישראל תגלה סימנים של כניעה ללחץ הבינלאומי שבעקבותיו היא הכריזה, ב-20 ביוני, על צעדים ל`הקלות` בסגר על הרצועה. האם השתפרו חיי היומיום של תושבי הרצועה מאז הותרו ההקלות ?
לפי ממצאי דו`ח שפורסם ב-30 בנובמבר מטעם 24 ארגוני סיוע וזכויות אדם בינלאומיים הפועלים בשטחים הכבושים ובהם, אמנסטי, אוקספאם, כריסטיאן אייד והכנסיה השוודית, ה`הקלות` כמעט שאינן מורגשות וסבלה את האוכלוסיה לא הוקל. הדו`ח, שפורסם בכותרת `תקוות נכזבות: המשך המצור על עזה` , קובע שיש סימנים מעטים בלבד לשיפור במצב העזתים, כיוון שמדיניות הסגר לא השתנתה למעשה. ההכרזה על ה`הקלות` שירתה היטב את ישראל בכך שהסיתה את תשומת הלב הבינלאומית מן המצור על רצועת עזה למשא ומתן הישראלי-פלסטיני, והחלישה את הלחץ הבינלאומי שהופעל עליה להפסיק את המצור.
כלכלה משותקת
במסגרת ההקלות הותר להכניס לרצועה תבלינים, בגדים, מוצרי קוסמטיקה, מקררים ומכוניות. כתוצאה, פחתו ההברחות של המוצרים האלה דרך המנהרות שמתחת לגבול המצרי והם הוזלו. אלא שרק מעטים מתושבי הרצועה יכולים להרשות לעצמם לקנות מוצרי מותרות. כמות המזון המוכנסת מאז יוני לרצועה אמנם עלתה באופן ניכר, אך היא מהווה עדיין רק שליש מן הכמות שיובאה לרצועה לפני הידוק המצור ב-2007 לאחר שחמאס השיג שליטה בעזה. יחד עם זאת, פריטים הומניטריים רבים, ובכללם ציוד חיוני לאספקת מים, אינם נמצאים ברשימה המוגבלת ואין היתר להעבירם.
הבעיה הגדולה באמת היא המחסור בחומרי גלם המשבית את הפעילות התעשייתית. שני שלישים של המפעלים דיווחו שהם כלל לא קיבלו חומרי גלם, או שקיבלו רק חלק מן החומרים הנדרשים להפעלת קווי הייצור. וכשמפעל מצליח איכשהו להמשיך ולייצר, בעליו נתקלים במכשול נוסף בדמות ההגבלה המוטלת על ייצוא מוצרים מעזה. לפי הבנק העולמי, האיסור על הייצוא יחד עם ההגבלות על חומרי הגלם מונעים את החייאת המגזר הפרטי. מאז הוטל הסגר על הרצועה נסגרו 65 אחוז מן המפעלים בעזה והשאר מופעלים באופן חלקי בלבד. כיום המגזר התעשייתי מעסיק 600 עובדים לעומת 35,000 שהועסקו קודם למצור. שיעור האבטלה העומד על 39 אחוז הוא מן הגבוהים בעולם, ו-80 אחוז מן האוכלוסיה העזתית תלויים בסיוע הבינלאומי.
ההקלות על ייבוא סחורות, יחד עם ההגבלות על הייצוא ועל חומרי הגלם לתעשייה, פוגעים בתעשייה המקומית שאינה מסוגלת להתחרות במחירי הסחורות המיובאות. כלכלת עזה נסמכת כיום על צריכה מקומית מוגבלת הן בגלל כוח הקניה הנמוך של התושבים והן בשל היקפו המצומצם של השוק המקומי. ומי נמצא בצד המרוויחים? ישראל, כמובן, היד הלא נעלמה המובילה לאחור את הכלכלה הפלסטינית, וסין. אלו הן הספקיות העיקריות של הסחורות המיובאות לרצועה.
הדו`ח מתייחס גם לצמיחה בשיעור 16 אחוז שיוחסה לתקופה שבין הרבעון הראשון של 2009 לרבעון הראשון של 2010, בטרם הוכרז על ההקלות בסגר. לפי הבנק העולמי יש לבחון את הצמיחה הרגעית הזאת ביחס לצלילה הכלכלית הגדולה של עזה בתקופת `עופרת יצוקה` והחודשים שלאחר המתקפה ב-2009. לטענת הבנק העולמי, הצמיחה משקפת את הסיוע ההומניטרי שהוזרם לרצועה באותה עת בקצב גדול מכרגיל, את הפעילות הגדולה במנהרות ואת ההקלות המזעריות בסגר שישראל היתירה. כיום התפוקה הכלכלית לנפש ברצועה נמוכה ב-40 אחוז משהיתה ב-1994, בתחילת תהליך אוסלו.
ביקורת נוקבת עולה מדו`ח ארגוני הסיוע בנוגע לקצב הבנייה ושיקום המבנים ברצועה, הזקוקה כיום לכ-86 אלף יחידות דיור חדשות, ולבנייה מחדש של בתים שנהרסו בפעולות `עופרת יצוקה`. אולם מאז הוכרז על ההקלות בסגר ניתנים היתרי כניסה ל-715 משאיות לחודש בממוצע. משאיות אלו, המביאות חומרי בניין לכל שימוש (ולא רק לבניין בתים), הינן כ-11 אחוז בלבד מן הכמות שהוכנסה לרצועה לפני המצור. בקצב כזה יידרשו כמה עשורים לבניית הבתים הנחוצים כיום, בשעה שהצרכים בתחום הדיור רק גדלים והולכים. גם הבנייה הציבורית כמעט משותקת. מאז `ההקלות` בסגר אישרה ישראל רק 25 פרויקטים של סוכנות האו`ם לפליטים כגון, בתי ספר, מרפאות ויחידות דיור, המייצגים רק 7 אחוזים מתכניות הבניה של אונר`א.
אוכלוסיה כלואה
אוכלוסיית עזה ממשיכה להיות כלואה כמעט הרמטית. חופש התנועה מן הרצועה ואליה ממשיך להיות מוגבל עד אסור. האיסור מוטל גם על נסיעה בין עזה לגדה המערבית ולמזרח ירושלים, המוכרים כיחידה טריטוריאלית אחת בהסכמי אוסלו שישראל ונציגי הקהילה הבינלאומית חתומים עליהם. בתחום הזה אין הקלות נראות לעין, למעט ההקלות על תנועתם של אנשי עסקים שחלקם מורשים לעזוב את עזה. תושבים רגילים מנועים מגישה לבני משפחה וחברים בגדה המערבית, במזרח ירושלים או בחו`ל. מאז אוגוסט 2010 הותר רק ל- 2,140 מתושבי הרצועה לצאת מעזה דרך מעבר ארז. שיעור זה דומה לשיעור ההיתרים שניתנו לפני ההקלות. איסור גורף חל על מעבר בני אדם מעזה לגדה המערבית ובכללם סטודנטים. מאז 2000 ישראל מתירה יציאת סטודנטים שקיבלו מלגות מאוניברסיטאות במדינות `ידידותיות` נבחרות, אך לא לסטודנטים שנרשמו לאוניברסיטאות בלי שקיבלו מלגה או במדינות אחרות. מאז ההכרזה על ההקלות בסגר לא השתנתה המדיניות הזאת.
לפי מדדי המפתח ההומניטריים הבאים המופיעים בדו`ח, העונש הקולקטיבי על תושבי הרצועה נמשך ואין ב`הקלות` שהוכרזו בישראל ביוני השנה, עקב אירועי המשט, משום הקלה ממשית על חייהם של הפלסטינים בעזה:
•80 אחוז מן האוכלוסיה תלויים בסיוע הבינלאומי;
•61 אחוז מן האוכלוסיה סובלים מאי ביטחון תזונתי;
•39 אחוז מן העובדים מובטלים;
•הפסקות חשמל נמשכות כרגיל 4 עד 6 שעות ביום ולעיתים אף יותר;
•ל-60 אחוז מתושבי עזה יש נגישות למים זורמים רק פעם בכל 4 או 5 ימים ובן 6 ל- 8 שעות;
•בין 50 ל-80 ליטר של מי ביוב בלתי מטופלים או מטופלים חלקית מוזרמים לים בכל יום;
•כ-90 אחוז מן המים המסופקים לתושבי הרצועה אינם ראויים לשתיה ומזוהמים במלח ובחנקות;
•68 אחוז מן הבתים שניזוקו קשות במתקפת `עופרת יצוקה` לא נבנו מחדש.
הארגונים הבינלאומיים הפועלים בשטחים הכבושים מסיימים את הדו`ח הקשה שלהם בקריאה לישראל שלא להחזיק את תושבי רצועת עזה כבני ערובה של הפוליטיקה ולסיים את המצור. זוהי, ללא ספק, קריאה צודקת. אך השאלה היא מדוע מסתפקים 24 ארגוני סיוע וזכויות אדם בינלאומיים ידועים ומוערכים בהגשת דו`חות תקופתיים ובנסיונות נפל לעורר את מצפון העולם? האם זה מה שיחולל שינוי במדיניותה של ישראל או בתמיכת ארה`ב והאיחוד האירופי בישראל? מה היה קורה לו אותם ארגונים היו מכריזים על סירוב חד-משמעי להמשיך ולשתף פעולה עם מדיניות המותירה את אוכלוסיית הרצועה על סף קטסטרופה הומניטרית מתמשכת? ניתן להניח שסירוב פומבי מעין זה היה מחולל דרמה לא פחות גדולה מזו שחולל המשט וישראל היתה נדרשת לכבד את החוק הבינלאומי ולסיים את המצור. כל עוד הביקורת מסתכמת בעוד דו`ח או בעוד קריאת חרום מלומדת, לא יחול שינוי לטובה במצבם של העזתים והעולם יוכל להמשיך ולהישאר אדיש לגורלם.
יכ |
