קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר עדות: כך נהרסו בתים בלוד והשאירו משפחות חסרות כל עמותת סנגור קהילתי-סניף לוד איילה אולמרט 15.12.10 עדות: כך נהרסו בתים בלוד והשאירו משפחות חסרות כל מאת איילה אולמרט עובדת סוציאלית קהילתית בעמותת סנגור קהילתי, סניף לוד עכשיו, באמצע שכונת מגורים, ניצבים עיי חורבות ואנשים חסרי בית וכל. עדות מטלטלת מהיום שאחרי הריסת הבתים בלוד. אני כותבת בעקבות הריסת הבתים שהתרחשה בלוד ביום שני האחרון. כתבתי את זה ישר אחרי ביקור במקום ההריסה, יום אחרי, ושמיעת העדויות של התושבים שנהרסו להם הבתים ושכניהם. עמדתי שם חסרת אונים מול המעשה המזוויע והבלתי הפיך הזה ועכשיו אני מרגישה שמה שאני יכולה לעשות בתוך המצב הנורא הזה, זה להפיץ את מה שראיתי ושמעתי שם. המעשה שנעשה הוא בלתי הפיך ואני לא יודעת אם אפשר למנוע מזה לקרות שוב. אבל נראה לי חשוב שאנשים ידעו מה קורה בלוד, במרכז הארץ, כל כך קרוב וכל כך רחוק. אני יותר מאשמח אם תמשיכו להפיץ את המכתב הזה, שיגיע לכמה שיותר אנשים. אולי אם לזוועה הזאת יהיה קול גדול מספיק, נוכל לשנות משהו. אתמול הרסו בלוד שבעה בתים לא חוקיים. הבתים כולם שייכים לבני משפחה אחת ואיכלסו עשרות אנשים, מתוכם יותר מ-50 ילדים. אישור ההריסה מבג`צ ניתן בשתיים בלילה ובתשע בבוקר למחרת התייצבו כוחות (חמישה אוטובוסים) להרוס את הבתים. הלכנו לשם, כל הצוות מהעבודה שלי, להזדהות ולראות כיצד אפשר לסייע לאותם אנשים. אני חושבת שזה אחת החוויות הקשות והמטלטלות שעברתי בחיי. על פי עדות התושבים, לא ניתן זמן לאנשים להוציא ציוד מהבית והרבה מהבתים נהרסו על כל הציוד שהיה בהם. השוטרים/חיילים התנהגו בברוטליות (כולל כיוון נשק לנשים וילדים) וכל המבצע התנהל במהירות האפשרית, לפני שתגיע תקשורת, לפני שיספיקו לעזור להם ולפני שאיזה מחבל יתפוצץ שם (הלא כל הערבים מחבלים לא?). עכשיו, באמצע שכונת המגורים, ניצבים הררי הריסות ואנשים חסרי בית וכל. בדרך כלל במצבים כאלו של הריסות, הורסים כמה בתים מתוך כלל הבתים של משפחה אחת על מנת שהמשפחה תוכל לתמוך אחד בשני. עכשיו, הרסו הכל. אין למשפחה (המורחבת) לאן ללכת. הם כולם מצטופפים בבתי השכנים. הציוד שהצליחו להציל זרוק בחוץ. הרסו שם עד היסוד. כולל עץ שנטע סב המשפחה שנפטר. האנשים שם מתארים חוויות מזעזעות ולא נתפסות מההריסה אתמול. בחורה שהוצאה מהמיטה בפיג`מה ולא נתנו לה להתלבש. חולת סכרת שלא נתנו לה להיכנס לקחת את האינסולין. רובה שכוון לילדה בת 5. ילדים שאין להם בגדים ללכת לבית ספר. גם אם נשים בצד את הסוגיה של ההריסה עצמה, חייבות להיות דרכים אחרות, אנושיות, מוסריות, לבצע פסק דין, גם אם הוא מוצדק. המצב כרגע הוא שאזרחים של המדינה, ילדים, נשים בהריון, קשישים, נותרו ללא קורת גג ויכולת לספק לעצמם צרכים בסיסיים. ואף אחד לא לוקח על זה אחריות. לא ראש העיר, לא משרד הרווחה, לא משרד החינוך, אף גורם שאמור לדאוג לאנשים האלה. עמדנו שם, שמענו אותם מספרים, בוכים, צועקים. זה היה פשוט נורא. היינו כולנו עם דמעות בעיניים. והרגשתי בושה. אני לא כותבת מכוונה מסויימת פשוט הייתי חייבת לשתף. אני יושבת חזרה במשרד, אמורה לעבוד והדבר היחיד שאני יכולה זה לבכות. זהו. מקווה שלא יקרו זוועות כאלה יותר במדינה שלנו ד נ קישורים למאמרים האחרונים בנושא סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים מנסים לשמור על שפיות זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד