ערב מלחמת העולם הראשונה נעצר בברלין מרגל בריטי שמסר למעסיקיו מידע חשוב על היערכוּת העורף ועל תנועות הצבא הגרמני לאורך הגבולות. הגרמנים חגגו את ההצלחה של לכידת מרגל כה בכיר, וניסו לאלץ אותו למסור להם את מקורות המידע שלו. הם היו בטוחים ששפע כזה של נתונים איכותיים הודלף למרגל באמצעות חפרפרות בצמרת הצבא הגרמני. האיש הוכה ועונה, אבל לא גילה דבר. כאשר הגיעה נקודת השבירה, התאספו בחדר החקירה כל בכירי הריגול הנגדי הגרמני. `אני חייב להתוודות`, אמר להם המרגל, `שלא היה לי אפילו מקור חשאי אחד אצלכם. את כל המידע אספתי מהעיתונות הגרמנית`. הוא לקח אותם למקום מסתור והראה להם את הארכיון המסודר שלו, שכלל מידע רק ממקורות גלויים, שעברו אפילו צנזורה. `תבונת המרגל היא פשוט להבחין בין מידע חשוב לבין שטויות שוליות`, אמר לחוקריו, `כל אדם אינטליגנטי היה יכול להגיע למסקנות הנכונות, שאותן העברתי למפעילי בלונדון`.
המרגל נורה למוות מקץ ימים אחדים, אבל רבים בחוגי המודיעין הגרמני סברו שהעונש היה אכזרי מדי, ושהוא נועד בעיקר להשתיק את הפרשה בהקדם האפשרי. היעד הזה הושג, ובעיני משקיפים נבונים עבודת האיסוף של המרגל סִמלה כבר אז את מותם של סודות המדינה. אבל שעתם של תומכי המדיניות הגלויה והשקיפות הראויה טרם הגיעה. בעשרות השנים שעברו מאז הקדישו אלפי בני-אדם את מיטב מאמציהם לשמור על סודות מדינה, לעתים באמתלה של `עמימות`, ובשנים האחרונות מאמצי השתקה נעשים ממש מגוחכים. בעידן התפוצצות האינפורמציה וקיומם של כלי תקשורת עצמאיים בכל בית, ניתן להגיע בקלות לכל פיסת מידע. לכן השתקתו של מרדכי ואנונו וכליאתו האכזרית והממושכת היו לא רק מעשה עוול ורשעות, אלא גם אווילות מוחלטת.
סיפורו של הכור הגרעיני בדימונה והיכולות שלו כבר ידועים לכל מקבל החלטות בעולם, ידיד או אויב. העמימות המפורסמת של שמעון פרס איננה אלא פארסה, שבאה להחליף את ההודאה בקיומו של נשק הרתעה גרעיני בהכחשה תקיפה, שאיש אינו מאמין בה. הלחץ על ישראל לפתוח את הכור לביקורת בינלאומית נוטרל לפי שעה, אבל רק מעטים באמת מאמינים שהפניית כל הלחצים לכיוון איראן, והפטוֹר שישראל קיבלה מאותם לחצים עצמם, הם פרי הסודיות וסתימת הפיות באמצעות הצנזורה וסוכני המוסד, שהפרו את חוקי איטליה ואת עקרונות המשפט הבינלאומי בעצם חטיפתו של ואנונו מרומא בשנת 1986. מועצת הביטחון של האו`ם מניחה בינתיים לישראל לנפשה, כי כך החליט הממשל האמריקאי. כאשר תשנה וושינגטון את מדיניותה בנושא הזה, וזה יקרה בתוך פחות מחמש שנים, תאלץ ישראל לשנות את מדיניותה בנושא הגרעין, או לסבול מחרם בינלאומי ומלחץ בלתי נסבל של ארצות הברית.
נגישות המידע דחקה לשוליים את המסמכים המודלפים מתוצרת ויקיליקס. הסנסציה דעכה מהר, בשל העדרם של חומרי בעירה מתאימים. חרף הבהלה שאחזה במשרד החוץ האמריקאי העולם לא למד שום דבר חדש מהמסמכים, וכל אדם חושב היה יכול להגיע למידע הזה באמצעות העיתונים, התקשורת האלקטרונית ושפע העובדות הנגישות באינטרנט. מובן שהיו כמה נתחי רכילות עסיסיים, שגם הם מתפרסמים דרך קבע בתקשורת, שעוסקת יותר בנושאים אישיים ופחות בעקרוניים. קיים אצלנו חשש מניתוח אנליטי, שיחליף את הפרשנות המפוקפקת על אישיותם של מנהיגי המדינה. מכאן הפיחות באיכותו של הדיון הציבורי בנושאים פוליטיים מרכזיים.
השבוע, למשל, למדנו מהפרשנים המשוטטים בעולם שבכירי הממשל האמריקאי, בכללם מזכירת המדינה הילארי קלינטון, הביעו את הפתעתם המרה מהעובדה ששר הביטחון שלנו, אהוד ברק, `שיווק` להם תדמית כוזבת של ביבי נתניהו, והשלה אותם שמדובר באיש שלום מובהק. ניתוח נינוח ורציונלי של הידיעה הזאת של נחום ברנע מ`ידיעות אחרונות` היה מעלה מסקנות מאלפות. ההפתעה של מדינאי ושינגטון מעניינת יותר מאשר האכזבה. אילו אנשים מעסיקה מחלקת המדינה של קלינטון? ומה עושים כאן עשרות ואולי מאות אנשי ה- CIA שפונים לכל מקור אפשרי כדי ללקט מידע פנימי על הפוליטיקה הישראלית? חבל על הכסף. ניתוח מפוכח מחומר גלוי בעיתונים מהעשור האחרון היה מלמד את האמריקאים שברק הוא יותר קיצוני מנתניהו ושהוא נחשב בהתנחלויות לידיד הרבה יותר נאמן מאשר ראש הממשלה. אין לו שום כוונה לקדם את התהליך, אלא רק לשמור על מראית עין יוֹנית למען האמריקאים וכדי לחזק את מעמדו בקרב הבוחרים המתונים יחסית של מפלגת העבודה. קלינטון חייבת לשלוח את אנשיה לעבוד למען שכרם, הגבוה מדי ממילא.
קלינטון יכולה לבקש ממרגליה לסכם בעבורה את מאמציו של ברק כשר ביטחון וגם כראש ממשלה (1999-2001) לבנות התנחלויות רבות ככל האפשר ולהרחיב מאוד את הקיימות. זה היה מאפשר לה להבין שהמלצותיו על ביבי הן חלולות לגמרי ושאין לסמוך עליהן. החובבנות האמריקאית באיסוף מידע ובניתוחו היא מדהימה, ובמסמכים הרבים שהודלפו קראנו הרבה סיפורים פיקנטיים אודות הדיפלומטים של קלינטון, שעוסקים בעיקר ברכילות. נדמה לי שאותם יועצים במשרד החוץ של קלינטון שדרשו ממנה לקבל את הערכותיו של ברק ברצינות, התעלמו מניסיונותיו (גם עכשיו!) להטיל את האחריות לכישלון המשא ומתן על הפלסטינים. זהו בעצם תפקידו העיקרי של ברק בפוליטיקה הישראלית: לפוצץ כל הסדר באמצעות תמיכה גלויה או חשאית במתנחלים, ולהטיל את האחריות למשבר על הצד השני. אבל את המשפט האחרון אני חייב לסייג: `תמיכה חשאית` פשוט איננה קיימת. כל מעשיו של ברק למען המתנחלים, עד עצם היום הזה, מתועדים בדקדקנות בעיתונות המודפסת והאלקטרונית.
לכן כדאי לייעץ לקלינטון ולאנשיה להתעלם גם מהניתוחים של פרשנים נפוחים וזחוחי דעת על ציפי לבני ותרומתה לתהליכי שלום עתידיים. לבני מוקפת במפלגתה `קדימה` בביטחוניסטים ובסתם שונאי ערבים, היא אחראית מרכזית לזוועות עזה ולמבצע הידוע לשימצה בכל רחבי העולם בשמו מעורר הסלידה, `עופרת יצוקה`. אין לה הצעות חלופיות בנושאים קרדינאליים, שיש להן סיכוי כלשהו להתקבל על ידי הצד השני למשא ומתן, המייצג ממילא רק חלק מהעם הפלסטיני. לכן היכולות שלה בטלוויזיה, החיוך החם או הקפוא שלה וסגנון לבושה מעניינים אותנו כקליפת השום. לבני יכולה לפרק התנחלויות ותיקות המהוות מִכשול לשלום, או לוותר באורח משמעותי בירושלים? האם היא מסוגלת (או אפילו רוצה?) להתעמת עם המתנחלים ברמת הגולן כדי להגיע לשלום עם סוריה ובכך לנטרל את איראן מהסכסוך הישראלי-ערבי? לא צריך להיות מרגל בר-סמכא, כדי לדעת שיש רק תשובה אחת, שלילית, לשאלות האלה.
* התפרסם ב`כל העיר`.
יכ |
