קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר חינוך לחיים משותפים - נגנז אבירמה גולן וואלה http://news.walla.co.il/?w=/2952/1770871 22.12.10 מידיעה קטנה בעיתון התברר שראש הממשלה, בנימין נתניהו, כינס השבוע `דיון ירגיש ומצומצם על ערביי ישראל` (ברק רביד, `הארץ`, 20.12). אין מדובר ברומן של ג`יין אוסטן, אלא בצופן ביטחוניסטי, שפירושו ששרי השביעייה נעתרו להפצרות ראש השב`כ, יובל דיסקין, והאזינו לסקירה על מה שנתניהו ויועציו מגדירים `ההקצנה המסוכנת בקרב האוכלוסייה הערבית`. השרים צפו במצגות של המשטרה והשב`כ והביעו דאגה, ואילו דיסקין שב והדגיש שרק אם יוגברו מאמצי השילוב של ערביי ישראל ייבלמו מגמות ההקצנה. צריך לשפשף עיניים כדי להאמין: חברי ממשלה במדינה דמוקרטית דנים בחיי 20% מהאזרחים כאילו הם חבורת עבריינים בפוטנציה, כשברקע שטף של חוקים גזעניים, מכתבי רבנים, האשמה אוטומטית של ערבים בכל אסון והפגנות שקוראות לא להשכיר דירות לערבים שרוצים לקחת את אחותך - ורק השב`כ רוצה שילוב. לשב`כ סיבות משלו, אלא שבמדינה נורמלית הממשלה היא שאמורה להקפיד שהשב`כ ישמור על היסודות הדמוקרטיים, לא ההיפך. והדיון הממשלתי אמור לעסוק בשילוב לא כבלם ל`הקצנה`, אלא כמדיניות. דיסקין מדבר על פתיחת יותר משרות ציבוריות לערבים, לעידוד יזמים ואזורי תעשייה ועוד - כל מה שהממשלה לא עושה. אבל ההדרה המחמירה של אזרחי ישראל הערבים באה לביטוי הרבה קודם, בבית הספר ובגן. הפער בין יהודים לערבים בשיעורי הזכאות לתעודת בגרות, שהיה 13.9% לפני שנתיים, התרחב השנה ל-18.9%. פער דומה היה גם בבחינות המיצ`ב. במדד האוריינות הבינלאומי התלמידים קוראי העברית נמצאים במקום ה-11 (מתוך 68), ואילו קוראי הערבית במקום ה-40. הפערים מתרחבים כשמדובר בשיעור הנשירה ובאחוז בעלי התארים האקדמיים (תואר שלישי - 94.5% יהודים ו-2.8% ערבים). איזה שילוב? לאנשי רוח ואקדמאים ערבים אין כמעט השפעה על מערכת החינוך של הציבור שלהם (אילוסטרציה) (צילום: shutterstock) הגורמים ידועים: מחסור שערורייתי בכיתות ובקציני ביקור סדיר, תשתית עלובה והזנחה מתמשכת, שאין-ספור ועדות התריעו עליה והמליצו לתקנה בעיקר בתקציבים. כל ההמלצות נגנזו. שורשי ההדרה עמוקים ומהותיים מזה: לחינוך הערבי בישראל אין, למעשה, מעמד מוגדר בחוק. חוק חינוך ממלכתי, התשי`ג-1953, רואה בו מעין סרח עודף `לא יהודי` ותכניו נתונים בלעדית בידי שר החינוך. החוק עצמו מציין את הצורך במועצה פדגוגית לחינוך הערבי וברוחו הגישה המלצות ועדה שהקים השר אמנון רובינשטיין ב-1996 ואף הונחו כמה הצעות חוק בשנים האחרונות. לשווא. כל התכנים החינוך ובכלל זה השפה הערבית ותרבותה, ההיסטוריה והמורשת הפלסטינית, נקבעים ומפוקחים במשרד החינוך. איזה שילוב? לאנשי רוח ואקדמאים ערבים אין כמעט השפעה על מערכת החינוך של הציבור שלהם. השבוע פירסמו המשפטן ד`ר יוסף ג`בארין מאוניברסיטת חיפה וד`ר אימן אגבריה, מומחה למדיניות ולמנהיגות בחינוך מאוניברסיטת חיפה וממכללת בית ברל, מסמך מפורט המאזכר בין השאר 100 המלצות לשיפור דרכי ההוראה במגזר הערבי (שנקברו) ואת הדו`ח `חינוך לחיים משותפים` (שנגנז). מהמסמך עולה בבירור, כי בהעדר גוף מקצועי ייצוגי ואותנטי שיגבש מדיניות פדגוגית ייחודית לציבור הערבי, החינוך הערבי בישראל יוסיף להידרדר. כל הממשלות הזניחו, הנוכחית מזניחה בכוונה. נתניהו ושבעת מופלאיו משוכנעים שמה שמייצגים ג`בארין ואג`באריה - תביעה לגיטימית ואלמנטרית מהמדינה להכיר בייחוד התרבותי והלאומי של המיעוט, לעודדו ולתמוך בו - מסתירה שאיפה מפחידה ל`אוטונומיה פוליטית` בדלנית. אלא שפחד הוא יועץ רע, והפחדה היא כלי משחית. בהעדר מערכת חינוך אוטונומית מטופחת, פתוחה ושקופה תופסים אחרים את החלל: מערוצי הלוויין והאינטרנט בערבית ועד לתנועה האיסלאמית. לנוכח הדיון `המצומצם והרגיש` ולאור ניסיון העבר, קשה שלא להסיק שזה בעצם מה שהממשלה הזאת מעדיפה. ד-ה קישורים למאמרים האחרונים בנושא בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה ההטעיה של הסכמי אוסלו