הימים ימי חורף 99′ וראש הממשלה בנימין נתניהו, זה שכמה חודשים קודם עוד החזיק
– מטפורית כמובן – חליפת זמש של קוסם פלוס צילינדר על קולב מתנדנד במושב האחורי, החל להזדכות על תדמיתו כווינר, להשליך חותמות אל ארגז קרטון ולהתכונן לזובור פוליטי מן הגרועים בתולדות ראשי ממשלה מכהנים. כל זאת, כי הישראלים ידעו את ששכחו מאז:
שהוא חיסל את הסכמי אוסלו (במתכוון, במזיד, כפילוסופיה פוליטית, כפי שנחשף בזמנו בערוץ 10)
ניהל רומן לוהט שמאז הפך לברית באושה וסרטנית עם החזית הנוצרית, הקיצונית, השוביניסטית והאנטישמית המממנת את יש`ע,
לחש לאוזנו של הרב כדורי כי `השמאלנים שכחו להיות יהודים`
פתח את מנהרות הכותל (17 חיילי צה`ל ועוד 69 פלסטינים נהרגו)
רקח יחד עם אחרים את עיסקת בר און-חברון שעליה נחקר, זוכה וננזף
אמר בכנס פעילים כי כל מי שאיננו ליכודניק מ-פ-ח-ד
הבריח את דוד לוי מהממשלה בגלל צעדים כלכליים אנטי-חברתיים שהתחנפו לאלפיון דקיק
החליף שלושה שרי אוצר
ובעיקר משך, ומשך, ומשך ברוב החזיתות הבוערות לישראל מתוך הנחה כי הזמן פועל
לטובתה, שום דבר לא מסכן את עתידה באמת, היא יכולה לספוג מתחים פנים-יהודיים מזוהמים והיא יכולה לסבול קריסת יחסי יהודים-ערבים והיא יכולה לבלוע היעדרו של תהליך שלום שמשמעותו, כפי שידע אבל לא אמר, היא סיפוח זוחל של שלושה מליון פלסטינים והפיכתה של מדינת ישראל – למעין יוגוסלביה במקרה הנורא, דרום אפריקה במקרה המזעזע.
האונייה המחוררת
במסדרונות `מעריב`, קרא לי עורך `סופשבוע` רון מיברג לשיחה, והטיל עלי משימה כמעט מפוהקת: להעניק נקודות איכותיות לממשלת נתניהו היוצאת. למדוד ולשקול לא את ביבי – אלא את ביצועי ממשלתו, ממשלת ליכוד-ש`ס. לערוך סבב שיחות עם מומחים כלכליים, אסטרטגיים, חברתיים, מדיניים, ולבקש מהם להשוות את מצבה של ישראל בתחילת כהונתו של נתניהו ב 96′ – `ביבי טוב ליהודים` – עם מצבה בשלהי ההרפתקה הזו שהחלה בהבטחתו מ 96′ אל עם שחציו צהל לנוכח קבורתו הסופית של רבין ומורשתו, וחציו דפק את הראש בקיר בחוסר אמון. `היתה הרגשה`, אמרו לאחרונה מקימי ‘דור שלום‘ לבמאי אורי רוזנווקס, בסרט המאלף ‘דור שלם דרש שלום‘, `של ‘גם רצחת וגם ירשת‘.`
את הציונים שנתנו הדוקטורים השונים שדיברתי איתם אז, לפציינט הקרוי ישראל פוסט-נתניהו, אני לא זוכר. את האיור אני זוכר את היטב: אוניה מחוררת כפומפיה שמכל פינותיה זורמים מים בקילוחים עבים. המסר שהעביר האיור הפרובקטיבי הוא שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה ראש ממשלה כמו בנימין נתניהו. לא בגלל היותו אדם רע – הוא איש נעים הליכות ויודע ספר. גם לא בגלל היותו עבד של תדמיות תקשורתיות, למרות שאין ספק שהוא היה ועודנו כזה. בחודשים שהובילו לשריפת הענק בכרמל – אם לצטט סיפור מסמר שיער שפורסם ב`ידיעות אחרונות` – התכנסו יובל שטייניץ ואלי ישי כדי להחליט האם להתיר, או לאסור, את שביתת הכבאים על רקע תביעה להעלאת שכר. נתניהו התלבט, התלבט, ולבסוף – הורה על ביצועו של סקר. הכסף נשאר בקופת המדינה וכיסי הכבאים נותרו ריקים והחורים באדמה שנפערו כמה חודשים אחר כך התמלאו בשלדים מפוחמים. דמגוגי? תתבעו אותי. או טוב יותר – תתבעו את אלי ישי.
לא יכולים להרשות לעצמנו
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה ראש ממשלה כבנימין נתניהו, כך כתבתי אז וכך אני כותב היום, כי עתידה האזרחי לא מעניין אותו. אדמה הנחשבת ל`סלע קיומנו` חשובה לו מהמשך קיומנו. שימו אותו בבית חולים והוא נרדם. שימו אותו במטה משטרה והוא מסתכל על השעון. שימו אותו בדיון על שירותי הכבאות והוא מורה על ביצועו של סקר כי ההתעסקות בסוגיות האלו לא חשובות בעיניו, לא משדרות `מנהיגות` לטעמו, לא צ’רצ’יליאניות מספיק ובעיקר – לא מניבות רווח אלקטוראלי מיידי.
בקיצור, הכתבה ההיא פורסמה בשישי, ונתניהו שמט את הקפה של אותו הבוקר, התקשר לעיתון ותבע כתבה `מתקנת` שאותה כמובן קיבל (איזה ראיון מופרך במוסף הפוליטי שבו מנה אחת לאחת את הישגיו הרבים באוזני ציבור ישראלי שהפסיק להאמין לו זמן רב לפני כן). בשלב הזה, ערב הבחירות שבהן נרמס והושפל, ידע הציבור את מה שהוא מתחיל להרגיש כעת: שישראל איננה בריטניה של ערב מלחמת העולם השניה. היא גם לא ארצות הברית של אמריקה של המלחמה הקרה ולא – בניגוד למה שחושב ליברמן – ברית המועצות של ברז’נייב. היא מדינה בחיתוליה, חיננית אך רעועה, שזועקת ליד נחושה שתיישר את יסודותיה מבלי לדוש ולדון בקשקושים כמו מה יהיה גודלה של טייסת האף-16 שחיל האוויר יקבל, כל זאת בתמורה לכך שראש ממשלת ישראל יקפיא את הבניה בשטחים שאינם חלק ממדינת ישראל, שאף פעם לא נועדו להיות חלק ממדינת ישראל, שעליהם אמורה לקום – משנת רבין, משנת ברק, משנת אולמרט, משנת שרון, משנת נתניהו – מדינה פלסטינית. ישראל צריכה להעמיד את יסודותיה – כי אחרת לא יהיה לה עתיד. את נתניהו של 99′ זה לא עניין. מהסיבה הזו, הוא נזרק הביתה.
ואז הגיע ברק
כמה שבועות אחרי הכתבה ההיא, הושק הקמפיין של אהוד ברק, המועמד הטוב ביותר לראשות הממשלה בתולדות המדינה – ואחד מראשי הממשלה הכושלים בתולדותיה. הרוטוויילר שנגס בביבי משמאל והפך מאז לפודל ליכודי מייבב. ברק של אז לא אמר `אעשה שלום` – הוא אמר `כסף לאוניברסיטאות`. הוא לא אמר `אסוג מלבנון מטעמים מוסריים`, אלא שייסוג כי המשך הנוכחות של צה`ל שם מסכנת את עתידה של מדינת ישראל ואיננה בת קיימא בשום קנה מידה שאיננו הזוי. הוא דיבר על חינוך, והוא דיבר על הזקנה השוכבת על מיטה בבית החולים בנהריה, והוא דיבר על מדינת ישראל במונחים של פיקדון ולא של בעלות – אם יורשה לי לגנוב מאיש `קדימה` דורון אביטל, מפקד סיירת מטכ`ל לשעבר ואיש ראוי להנהגה. ברק של 99′, שלא כמו נתניהו של 99′, דיבר על הצורך לדאוג לחולים, לחיילים, לכבאים, לאחיות, לסטודנטים, לאמנים, לאקדמאים, לפרקליטים, לסופרים, למוסיקאים, לאימהות, לעובדים הזרים, לכל מי שרוצה ללכת לישון בידיעה כי מחר תזרח השמש, וגם ביום שאחר כך, וכי שאחרי שימות יוכל לדעת – שילדיו יגדלו במדינה ראויה.
דקה לפני תשע בערב, שעת המדגמים, התיישבתי מול המסך בביתו של אבי. חצי שעה אחר כך הייתי כבר בדרכי לכיכר רבין. כשעמדנו שם, עשרות אלפים, והסתכלנו לעבר העומד על הבמה, רטטנו מהתרגשות לא בגלל שהנפוליון הגמדי עם המיקרופון עומד לחתום הסכם שלום עם סוריה – אלא כי חשנו כי עכשיו, סוף כל סוף קיבינימאט, יהיה מי שיישר את יסודותיה הרעועים של ישראל, יעמיד פה בניין במקום ריקשה, יחשוב על מדינת ישראל במונחים של של המשך קיומנו, במקום במונחים של `סלע קיומנו`.
כן, אנחנו. אתן ואני
עשר שנים אחרי, אנחנו בדיוק באותו המקום. ממשלת ישראל הנוכחית נמצאת בקריסה מביכה כי אין לה את האומץ להגדיר, וליישם, סדר עדיפויות אזרחי שיבטיח את המשך חיי ילדינו. ויש לזה עוד סיבה, וכאן אני פונה אליכן, קוראותיי המרהיבות, הדעתניות וחדות הציפורניים: אתן אשמות, ואני. הנחנו לאנשי `סלע קיומנו` לקבוע סדר יום שאיננו מבטיח את המשך קיום ילדינו. האמנו כי טייסת של מטוסי אף-16 חשובה משירותי כבאות תקינים. שישראל היא ארה`ב או בריה`מ, מעין ענק תשתיתי ומנגנוני שיוכל לכל צרה שלא תגיע.
אם שני נערים יושבים ומעשנים נרגילה – תהיה כבאית שתגיע לשם ותכבה את האש. אם הפרקליטים שנועלים את אבוטבול ואברג’יל מאחורי סורג ובריח מרוויחים משכורת מעליבה עד כדי זעזוע – יהיה מי שישב איתם וידאג כי הדור הבא של משפטנים ירצה גם הוא להילחם באבוטבולים במקום לדברר אותם בבתי המשפט, כסניגורים פרטיים. אם חונטה קטנה של חברי כנסת ימניים ירצו לבעוט מהכנסת את נציב הדורות הבאים, זה האמון על בדיקת החוקים שהפרלמנט מעביר כדי שייטיבו עם הילדים שלנו ולא רק איתנו – יהיה מי שיעצור אותם. כמו שיהיה מי שיעצור שורה של חוקים אנטי-דמוקרטיים שהיו גורמים למקימי המדינה, כולל בגין, להליט את פניהם בידיהם.
זה לא קרה. וזה לא קורה. ובינתיים 43 חורים נחפרים באדמה, ואת האש שבוערת בישראל העולם צריך לכבות כי לנו אין כסף, ושביתת הפרקליטים נמשכת ועבריינים יוצאים לחופשי, ובממשלה מדברים ברצינות על ייקור המים פעם נוספת, והריקשה שנקראת ישראל הולכת ונרעדת, הולכת ומתעופפת, מבלי שאף אחד מאיתנו – אף אחת מכן – דופקת על השולחן ואומרת – חאלאס! אין שלום, אין עתיד, אין סיבה להצביע ביבי. גם לא לברק.
מה תענו לילדים?
ישראל לא תשרוד, אם אזרחיה ואזרחיותיה לא יתבעו את המשך קיומה. המשך קיומה לא יובטח, עד שישראל תצא מהשטחים, תפנה את הכסף לשיקום תשתיות ישראל, תדאג לתרבות ולחינוך כמו שהיא דואגת למטוסי אף-16 ולחיי התרבות באריאל ובקרית בארבע (פתיחת ההיכל בקרוב), תעשה את מה שברק אמר שיעשה ב 99′ וביבי אמר שיעשה ביום שהרכיב את הממשלה הנוכחית. עד שהיום הזה יגיע, עד שהאצבעות של כולנו יהפכו לאגרוף, האדמה תמשיך לבעור, והשמיים ימשיכו ליפול, ובכל פעם שהילדים שלכם ושלכן ישאלו בקול רועד האם `יהיה בסדר`, אזי תשפילו את עינכן, ותגרדו בפדחת, ותגידו… `אולי`.
הערה / גילוי נאות:
תרומתי הצנועה להבטחת עתיד ילדיי הוא חממת רעיונות על-מפלגתית לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בשם `פורום רובינגר`, הפועלת כבר חצי שנה. מדובר בקהילה המונה כ 300 ישראלים וישראליות. היא מונה אנשי חד`ש, העבודה, `קדימה`, תנועות אזרחיות, ובקיצור אנשים עצבניים שנמאס להם/ן להרגיש פראיירים. למי שמעונינת לבוא, לשמוע ולהשמיע, חפשו בפייסבוק.
ד-ה |
