בימים האלה שבהם מתנהל מאבק ציבורי חשוב נגד הפרטת משק המים, בקריאה למימוש זכות היסוד למים, ובסיסמאות `הגיעו מים עד נפש` ו`מים זה חיים`, הרס המינהל האזרחי בגדה המערבית 14 מקווי מים בדרום הר חברון. מבצע ההרס ואטימת המקווים התרחש ביום רביעי 15 בדצמבר. באותו הזמן התארגנה הפגנת מחאה נגד ייקור המים מול משרדי נציבות המים בתל אביב. קרוב לוודאי שהמינהל האזרחי לא בחר במועד המסוים הזה לפעילות ההרס מתוך ציניות לשמה, או כדי להעביר מסר סמלי. ואף על פי כן, אי אפשר להתעלם מן הסמליות המתלווה ל`טיפול` שישראל מעניקה למקורות המים הפלסטיניים. את הפירוש נמצא בהקשר הרחב של המאמץ הישראלי האחרון להשתלט על יתרות הקרקע ומקורות המים שבשטחי C, ולקבוע עובדות במזרח ירושלים, לפני שעתידם יוכרע במשא ומתן.
הבצורת המתמשכת באזורנו והעלייה הכללית ברמת החיים, שצריכת המים היא אחד ממדדיה החשובים, דווקא מרחיקה אותנו מן החשש ההיסטורי ממלחמות על מקורות מים. רובנו השלמנו עם ההכרה בכך שמצוקת המים תיפטר באמצעות טכנולוגיות מתקדמות ושכלולו של משק המים. כך זה בתחומי המדינה. אולם בשטחים הפלסטינים הכבושים ישראל ממשיכה במלחמת המים בשיטות שנלמדו מספר יהושע ובטכנולוגיית דחפורים בתפקידם ככלי משחית הרסניים. נראה, שעקב המודעות האזרחית המתעוררת עתה לניהול משק המים, זכה הרס מקווי המים בדרום הר חברון לכותרת בולטת בעמודו הראשון של `הארץ` מיום חמישי 16 בדצמבר. בכתבתו `המינהל האזרחי אטם 11 בורות מים בגדה` דיווח חיים לוינסון כי `במינהל האזרחי נימקו את ההריסה בכך שלבורות אין היתרי בנייה, אף שחלקם הוקמו עוד לפני קום המדינה`. ונוסף לכך, נטען בכתבה, מקווי המים היו ממוקמים בשטחי האש הנרחבים של הצבא באזור. מן הנימוקים הללו ניתן להבין שעוד לפני קום המדינה, תושבי אזור הר חברון שתכננו להתגורר במאה ה-21 בשטחי C שבשליטת ישראל, ויכלו לשער שהיא תכריז על שטחי קיומם שהם שטחי אש, נמנעו במודע מלבקש מן הסוכנות היהודית או מרשויות המדינה שבדרך היתרי בנייה למקווי המים העתיקים שלהם. אני מעדיפה לחשוב שמנסחי ההודעה לעיתונות במינהל האזרחי ניסו עלינו את ההומור המגושם שלהם ולא הניחו שהם משכנעים מישהו מקוראיה.
OCHA – המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו`ם – הפועל ממזרח ירושלים, מדווח ש-14 (לא 11) מקווי המים שנהרסו שייכים לקהילות הבדואיות אום א-דרג` (7 מקווים) וח`סם א-דרג` (7) שבאזור נפת חברון. באותו שבוע הרס המינהל 47 מבנים נוספים בשטחי C, 43 מהם בקהילות המתגוררות במקום המוגדר על ידי הצבא כאזור צבאי או אזור אש, ואף הריסתם נומקה בטענה שנבנו ללא היתר. מן הנתונים המתפרסמים על ידי OCHA מתברר, שמתחילת 2010 עד כה נהרסו בשטחי C 339 מבנים פלסטינים (לעומת 186בתקופה המקבילה אשתקד). כל ההריסות בוצעו תחת צווי פינוי שהוצאו נגד מבנים שנטען נגדם כי נבנו ללא היתר בסמוך ל`שטח צבאי`. אולם סוד גלוי הוא שהמינהל אינו מנפיק אישורי בנייה למתנחלים פלסטינים בשטחים צבאיים סגורים, או במזרח ירושלים, וכי אין לפלסטינים כל ייצוג במוסדות התכנון במינהל האזרחי המתפקד למעשה כממשל צבאי.
כתוצאה מן ההריסה נעקרו 454 בני אדם מבתיהם ועל כ-1300 השפיע ההרס באופנים אחרים. מאז שנת 2000 גורשו משטחי C וממזרח ירושלים 31 אחוז מן האוכלוסיה הפלסטינית. איך לקרוא לזה אם לא טרנספר מכוון ?
אזורי C, למי שאינם זוכרים את הסכמי אוסלו ב` מ-1995 לפרטיהם, מלווים את צדו המזרחי של הקו הירוק, כוללים את מרבית בקעת הירדן, מתפתלים בין המובלעות הפלסטיניות ויורדים לדרום הר חברון. שטחם הכולל הוא כ-3.4 מליון דונם שהינם כ-60 אחוז משטחי הגדה המערבית. בטענה שגורלו של שטח C ייקבע בהסכם הקבע, המינהל מגביל פיתוח פלסטיני, אך יחד עם זאת מאשר בנייה ישראלית מואצת והרס מבנים פלסטינים. ככל שנתקרב למועד המשוער – המיוחל או המשוקץ – של משא ומתן אמיתי על הסדר הקבע, כך יתעצם מסע ההשתלטות התוקפני של ישראל על כל פיסת אדמה, כל בור מים, כל אפשרות של מבנה וכל עץ זית בשטחי C ובמזרח ירושלים. לפי קצב התקדמותה של פעילות הנישול הזאת כיום נדמה שהסכם הקבע כבר ממתין בפתח.
אתמול, (יום ראשון, 19 בדצמבר) פרסם ארגון Human Rights Watch דו`ח בכותרת: `ישראל/הגדה המערבית: נפרדים ולא שווים` [עמודי הדו`ח מתמקדים בשטח C ובמזרח ירושלים וקובעים באופן חד-משמעי שבגדה המערבית מתקיים משטר הפרדה. הארגון אף נוקב בשם המפורש: אפרטהייד. למיטב זכרוני, זו הפעם הראשונה שארגון בינלאומי במידתו של HRW מאשר במילים ברורות את המציאות המוכרת לכל פעילי השטח: ישראל מונעת מן הפלסטינים החיים באזור C צרכים בסיסיים כגון חשמל, מים, מערכת חינוך, גישה לכבישים, טיפול רפואי יעיל ועוד, בשעה שהיא מספקת למתנחלים אמצעי `נוחות בזבזניים`, כלשון הדו`ח. בד בבד עם צמצום מרחב החיים של הפלסטינים והפגיעה האנושה במשאביהם, נכתב בדו`ח, מדינת ישראל מעודדת התנחלויות ישראליות להתרחב בשטחי C ובמזרח ירושלים, במקרים רבים באמצעות שימוש בקרקע ובמשאבים אחרים הנמנעים מן הפלסטינים. החיוני שבהם הם המים.
לכ-60 אלף מתושבי אזור C אין כלל גישה למים זורמים והם משלמים עד שישית מהכנסתם לקניית מים המסופקים ממיכליות, שאף להן נדרשים היתרים מטעם המינהל האזרחי. קוב מים המסופק ממיכלית עולה לצרכן הפלסטיני 25 שקל ואף יותר. מחיר כפול ממחירו של קוב מים בתעריף היקר (תעריף 2) שגובה מאתנו תאגיד המים של תל אביב – יפו. אחת הדוגמאות המובאות בדו`ח מתארת את השימוש במי בארות שקדחה ישראל לשם גידול יבולים המיוצאים לאירופה. קידוחים אלה גרמו לייבוש בארות פלסטיניות והגבילו בכך את יכולתם של הפלסטינים לעבד את אדמותיהם ואת גישתם למי שתיה. מה שלא נכתב בדו`ח הוא, שרבים מאותם פלאחים פלסטינים שאדמתם הופקעה או יובשה, הפכו בעל כורחם לפועלי חקלאות בהתנחלויות שבבקעת הירדן או לעובדי המפעלים שבאזורי התעשיה. חרף פסיקת בג`ץ מ-2007 שקבעה שחוקת העבודה בישראל חלה על העובדים הפלסטינים בהתנחלויות בשם עקרון השוויון, ממשיכים עובדים פלסטינים לסבול מהפרות שיטתיות של זכויותיהם, מאפליה בשכר ומתנאי בטיחות לקויים. למעסיקים אין סיבה לחשוש מאכיפת החוק והעובדים, המודעים לאבטלה האורבת להם בבית, נזהרים מהגשת תלונות נגד מעסיקים נצלניים ומתביעת זכויותיהם.
נראה שהפעם איבד גם ארגון הזכויות הבינלאומי הזהיר והמנוסה הזה את סבלנותו הידועה כלפי ישראל והחליט להתבטא במשפטים ברורים ובניסוחים שאינם משתמעים לשתי פנים. לא זו בלבד שהוא מאשים את ישראל בהשלטת משטר אפרטהייד בשטחי C ובמזרח ירושלים, אלא שבהמלצותיו לישראל, למדינות התורמות, לאיחוד האירופי, לארצות הברית ולתאגידים ועסקים הפועלים בהתנחלויות, משובצים ביטויים שנלקחו ממילון המושגים של התומכים בחרם ובסנקציות על ישראל. האיחוד האירופי, שהינו שוק הייצוא העיקרי של מוצרי ההתנחלויות, מתבקש על ידי הארגון לוודא כי אינו מספק `תמריצים לייצוא מן ההתנחלויות` באמצעות הענקת מעמד של `סחר מועדף` למוצרי ההתנחלויות, ולזהות מקרים שבהם אפליית פלסטינים לרעה `תורמת לייצור סחורות` (ראו ערך: עובדים פלסטינים בהתנחלויות באתר `קו לעובד`).
ארגון Human Rights Watch מפציר בארצות הברית להשעות את המימון שהיא מעניקה לישראל כסיוע חוץ (2.75 מיליארד דולר) בסכום השווה להוצאות הממשלה על ההתנחלויות (כ-1.4 מיליארד דולר). לרשויות המס האמריקאיות הארגון מציע לוודא כי הפטור ממס שממנו נהנים התורמים להתנחלויות עולה בקנה אחד עם כיבוד המשפט הבינלאומי, ובכלל זה האיסור על אפליה. תאגידים ובעלי עסקים המרוויחים מן הפעילות בהתנחלויות מתבקשים על ידי הארגון לכבד את זכויותיהם של אלה שנפגעים מפעילותם. הם נקראים לבדוק את עצמם כדי לדעת עד כמה הם גורמים להפרת זכויות האדם של הפלסטינים או מרוויחים עקב ההפרות האלו. במקרים שבהם פעילותם תורמת להפרה של החוק הבינלאומי האוסר על אפליה מוצע להם לשים קץ לפעילותם העסקית בהתנחלויות.
דו`ח הארגון מסמן גישה חדשה, פחות הומניטרית ויותר פוליטית, לכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים, ויש לקוות שארגונים בינלאומיים חשובים אחרים ילכו בעקבותיו. דרישה אמריקאית עקבית, בתמיכת הקהילה הבינלאומית, להפסקת הבנייה בהתנחלויות, בשילוב התביעה לסיום ההשתלטות הישראלית היהודית על שטחי C ועל מזרח ירושלים, והאיום בחרם על מוצרי ההתנחלויות, עשויים להציל את ישראל מהמאסתה המוחלטת על העולם שהיא מעוניינת, אפשר עדיין להאמין, להיות חלק מקובל ממנו.
יכ |
