קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - מצור, חומה ומחסומים עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר ימים ראשונים של 2011 במחסום קלנדיה - 2 דוחות של מחסום ווטש על היצירתיות שאינה נגמרת להגבלת זכות התנועה במחסום קלנדיה מחסום קלנדיה, יום ב` אחה`צ, 3.1.2011 משקיפות: נתניה ג. ופיליס ו. (מדווחת) לאט לאט התברר איזה ברדק השתלט על `מעבר` קלנדיה. שום דבר במקום לא עובד כסדרו. המעבר המערבי לנוסעי אוטובוסים נפתח ונסגר כל היום לסירוגין, משגע את האנשים. עקב כך, הלחץ בתוך המעברים הישנים להולכי רגל גבר פתאום מאד אך לא נעשה דבר להקל – להיפך, החיילים ממשיכים לפתוח ולסגור מעברים בלי להתחשב בעומס ובזמן ההמתנה. ומשני המעברים הפתוחים, אחד מיועד לאנשים בלי תיקים בלבד – אפלייה ברורה נגד נשים שתמיד נושאות אתם משהו, תיק או חבילה, ביד. המחסום מוקף פקקי תנועה מכל עבר. אי לכך, האוטובוסים מרמאללה אינם מתקרבים למחסום אלא מורידים את נוסעיהם רחוק איפה שעוד ניתן להימלט מהפקק. לחשוב רק מה זה אומר עבור נכים או אמהות עם ילדים קטנים. התברר גם שיש שינויים מקיפים בכל האזור. בכביש בין המחסום לא-ראם עומדים הרכבים פגוש אל פגוש כתוצאה מכך שהדרך לכביש מס` 60 הפך לחד מסלולי וחד סטרי מזרחה בחציו האחד וחד מסלולי וחד סטרי מערבה בחלקו השני. זה צריך להיות מבלבל למדי עבור אנשים המנסים להגיע מכביש מס` 60 לרמאללה – אנחנו עדיין לא הבנו כיצד עושים זאת. בתוך הכיכר הצפונית נחסמה אחת היציאות הישירות צפונה. כתוצאה מכך כל רכב הנוסע לרמאללה נאלץ לנסוע קודם כברת דרך מזרחה ולסובב את הכיכר לפני שהוא יכול לחזור לנסוע צפונה לכיוון רמאללה. בקיצור, `בלגן` זאת המילה ולא רואים מתי וכיצד המצב ייפתר. 16:15, קלנדיה: איך שהגענו למחסום וראינו ששני מעברים פועלים, נסגר אחד ונפתח חלופי. האנשים המסכנים שעמדו בראש התור במעבר שנסגר הגיעו אחרונים לתור החדש ונאלצו לחכות כפליים זמן. פתאום נפתח תור נוסף, רק שהתור החדש מוגבל לאנשים בלי תיקים, ז`א קומץ גברים בלבד. המצב קשה. אפילו ידידנו מוכר הקפה התייאש והעביר את דוכנו למחסום אחר. אמרו לנו שהוא נמצא כעת בג`נין. יצאנו החוצה לראות מה קורה במעבר החדש לאוטובוסים והתברר שהמעבר סגור. שומר השער סיפר שכבר יומיים פותחים וסוגרים את המעבר לסירוגין, 4-5 פעמים ביום, ומשגעים את כולם. אוטובוסים הפסיקו להגיע למחסום בגלל ההמתנה הארוכה בפקקים. אתמול בבוקר הוא אמר, לא נתנו לילדים להגיע לבתי הספר. עכבו אותם במחסום לשעתיים וכשהבינו שהפסידו יום לימודים, הילדים חזרו לבתיהם. בניגוד לנוהל בעבר, לא אפשרו לילדים לעבור בשער ההומאניטארי במחסום הישן. פקקים ארוכים השתרעו לכל כיוון. נהג מונית נשבע על ילדיו שהוא מחכה כבר 1.5 שעות בתור. אני מאמינה לו. אנשים ספרו שאתמול המתינו שעתיים ואפילו 3 שעות בפקקים סביב קלנדיה. 17:00: במעברים להולכי רגל פתוחים 2 מסלולים כעת. אחד מלא המון אדם, נשים וטף (כ-50 איש), והשני כמעט ריק. התור השני מיועד לאנשים בלי תיקים. 17:15: עזבנו את קלנדיה ונקלענו לפקק הענק שמתואר למעלה. באמצע הדרך מזרחה לאדם, הופנו כל הנוסעים לירושלים דרך א-ראם ויצאו שוב לכביש הישן ליד מחסום ליל/ג`בע. מחסום קלנדיה יום ראשון ה-2 בינואר 2011 משמרת אחה`צ. משקיפות: רוני המרמן ותמר פלישמן (מדווחת). `אם לא נצחק – נמות!` מאז ימים רחוקים רעים של ענישה קולקטיבית, כשעל הכלל הושט ענשו של הפרט, לא היינו עדות למציאות שכזאת: שלוש בטונדות הוצבו לחסימת מסלול תנועה (נוסף לזה שנחסם לפני מספר חדשים), בכיכר שבקדמת המחסום שגרמו לכאוס ומהומה מכל עברי המחסום, וגם מי שביקש להימלט ולשוב על עקבותיו נמצא כלוא בצוואר הבקבוק. `שעה וחצי אני כבר בדרך מרמאללה...`- ולא ידע האומר שעוד תארך דרכו זמן רב. הוא המשיך ונשא תלונתו לעברנו מבעד לחלון מכוניתו:`אנחנו חיים בגטו, אבל לפחות תנו לנו אופציות... אתם צוחקים לנו בפנים... אנחנו, יש לנו זהות, יש לנו כבוד, אנחנו אנושיים, אנחנו לא בהמות...` אחר, שבשל תנאי הנהיגה החלה מכוניתו לרתוח בשטח המחסום בעוד שאשתו ושני ילדיו הפעוטים בה, זכה לתוכחה מאיש ביטחון:`אסור לך לעמוד פה! תזיז את המכונית!` - איך?... לאן? בחורים צעירים התאמצו לכוון את התנועה בניסיון לפוגג ולו במעט את הפקק - אך לשווא. סופר שכך היה גם בליל אמש. שרק בחצות חזרה התנועה לנוע בחופשיות. לשאלה מדוע אינם מפנים בעצמם את המפגע, חייך הנשאל, הצביע לרום המגדל והשיב:`הם שם רואים הכול`. חברה ששבה בשבת מעבודתה ברמאללה סיפרה שרק לאחר ארבע שעות, כשקול צפירות אמבולנס הסיט רכבים ופונה נתיב צר ביניהם והיא מיהרה להיצמד לאחורי הצופר ולנסוע בעקבותיו, הצליחה להיחלץ. מאחורי מצג `היוזמות/השינויים/השיפורים` החלים במקום בעת האחרונה, מאחורי הצהרות על `שיפור השירות` ו`הקלות במחסומים`, בפועל, לא עומדת אלא אידיאולוגיה וביצוע מתוחכם ומגמתי להנצחת מציאות הכיבוש והפירוד, תוך העמקת בקיעים בסולידאריות החברתית, תוך הגברת רגשי עוינות בין בעלי התעודות הכחולות לתושבי הגדה ע`י הפרדת איש מאחיו. וזה האחרון, המכשול הפיזי שנוסף למכשולים הבירוקרטים, בא כדי לבתר את שארית המרקם העירוני המשתרע בין רמאללה לירושלים, לגרום לקשיים נוספים בתנועה שבין שתי הערים המהוות מרכז חייהם של רבים כל כך ולהוסיף נדבך למימוש חזון `איחוד ירושלים`. זו אינה מקריות או שרירותיות לשמה, זה פועל יוצא של תחכום ותכנון ארוך טווח היכול להתהדר גם בהצלחת חינוך (אילוף?) החברה הפלסטינית לכדי כניעות נוכח כל הקשחה במציאות חייהם: שוב אין הם מרימים קול או מניפים אגרוף, שוב אין הם צועקים כבעבר לעבר המצלמות העיוורות. את מר לבם הם משיחים בינם לבין עצמם או בינם לבינינו. גם כשמסיבה עלומה נעצרה התנועה במחסום וסופו של התור הלך והתארך, הלך והתעבה, לא צעקו. `אם נצעק – כדור בראש` אמרו. גם לא שאלו דבר כשהגיעו מול עמדת החיילים. אנחנו תהינו ונענעו:`יש לנו סיבות...` עברנו את המחסום בחברת בעלי זכויות היתר באגף שנועד לבעלי ת.ז. כחולות, באמור להיות המסלול המהיר והיעיל מבין השניים. עמדנו לכודות ולחוצות שעה בדבוקת אדם דחוסה. שעה שלאורכה גוף דחף גוף דחף גוף, שעה עד שהגחנו מעברו האחר של המחסום. בשעה שכזאת מתגבשת רעות לרגע של שותפות גורל. מחיצות נופלות, מספרים על האישי ועל והכללי. מוניר שעמד בסמוך סיפר שמדי יום הוא מגיע לביתו שברובע הארמני שעתיים וחצי לאחר סיום יום עבודתו, אחרים התעניינו בסיבה לעמידתנו עמם, למשמע התשובה אמרו:`טוב שגם יהודיות ירגישו קצת כמו הערבים`. הם ראו בנו שותפות לרגע, להרף עין, לא באמת שותפות לגורלם. אולי ראו בעמידתנו בחברתם מחווה למעט סולידאריות. אנחנו חשנו ברגשי חיבה וכבוד כלפינו. הייתה זו שעה של כעס, של מרירות, של ייאוש, אך גם של הרבה צחוקים והומור שחור: `אם לא נצחק – נמות`. - האגף החדש שעודו צעיר, כבר ניתן להבחין בבקיעים בתחזוקה. לא זו בלבד שכל נקב וסדק מלאי אבק, אלא כבר נקרע קטע בדופן הפונה מערבה, האמורה להגן בפני רוחות וגשמים, שבעדו מתגלה מסלול שדה התעופה עטרות לכל ארכו – זכר לימים רחוקים. - ברחבת חניית האוטובוסים הועברה גופת איש בנוהל גב-אל-גב, כי דין המת כדין החי. אדם שנותח בלבו בבית חולים בשכם ולא שרד והחזירוהו להיות מובא לקבורה בעזה עירו. ד-ה קישורים למאמרים האחרונים בנושא הישראלים בברלין מפגינים `לקבל את פני` נתניהו היום בבית המשפט העליון - תביעת פיצויים של נער ששותק בארבעת גפיו מירי של הצבא. הימים החולפים קשים מנשוא. המראות הקשים של הפצצות והריסות, לצד תמונותיהם של הקורבנות והפצועים הרבים, ביניהם עשרות נשים וילדים - מפלחות את הלב.