בילי מוסקונה לרמן
הכתבה פורסמה לאחר עריכה במוסף השבת של עיתון מעריב
תאריך הפרסום: 7.1.11
האם הפלסטינית ג`וואהר אבו רחמה היתה בכלל בהפגנה ממשיך לשאול דובר צהל? או אולי שכבה חולה בבית חולים לפני ההפגנה ובכלל מתה מסרטן, או האם מתה, כמו שמעיד כל מי שהיה בסביבתה מריסוס גז חריף במיוחד של חיילי צהל? אז ממה מתה, שואלים בחדשות, האשה בת ה36 שפרוש השם שלה ג`וואהר בערבית הוא פנינים בעברית?
*
האסוציאציה לפנינים ואבני חן זוהרות יקרות ומפנקות רחוקה מאד מהתמונה שנחשפת בכניסה לביתה של ג`וואהר בבלעין. שם יושבות שבעה על אדמה בוצית, בכיסאות פלסטיק רעועים, בבית נמוך שקיר הבטון שלו חשוף ומקולף - אמא של ג`וואהר המתה ולצידה שתי שכנות. יושבות שותקות. ביד, מחזיקה אמא של ג`וואהר דף נייר עטוף ניילון. תוצאות בדיקות שגרתיות, שנעשו שבוע לפני ההפגנה, שמעידות על בריאותה הרגילה לגמרי של ג`וואהר בתה.
ג`וואהר, גננת במקצועה, וגם תופרת, היתה המפרנסת הראשית של המשפחה. מאז שאחיה באסאם מת מרימון גז לפני שנה וחצי, ואשרף אחיה, צולם כשנורה בעודו כפות, לפני שנתיים, פירנסה היא, אשה לא נשואה וללא ילדים, את כל מי שגר בבית הקטן והלא גמור. את האח שסובל מהתמוטטויות עצבים כתוצאה מפוסט טראומה, את האחות הקטנה, והאמה האלמנה.
מי האשה הזאת ומאיפה היא מוציאה את המשפטים האלה, שאלתי את עצמי כשקראתי, יום אחד אחרי שג`וואהר מתה, את מה ששיחררה האמא, סובחיה מוסה אבו רחמה, לעיתונות הישראלית. וכך אמרה יום אחרי המוות:
אנחנו לא מחפשים נקמה, אני חינכתי את הבת שלי לשלום, ולמרות ששני ילדים שלי מתו אין לי בעיה עם הישראלים, יש לי בעיה רק עם הכיבוש ועם הגזל של האדמות שלנו. שני הילדים שלי מתים ואני לא מחפשת נקמה, רק השלום יפתור ביננו את הבעיות. `
את המילים האלה אומרים, בדרך כלל, רק הורים שכולים בפורום ההורים השכולים הישראלי פלסטיני, לשם הרמתי טלפון לשאול את ניר אורן, מנכל הפורום, אם הוא מכיר את אמא של ג`וואהר ואם היא שייכת לפורום ההורים. לא, אמר ניר, אבל קראתי גם, ואשמח להציע לה להצטרף לפורום, וככה מצאנו את עצמינו – ניר אורן שאיבד את אמו בפיגוע אוטובוס ברמת גן, אהרון ברנע שאיבד את בנו נועם בבופור, רובי דמלינג שאיבדה את בנה דיוויד במחסומים, אחמד אל ג`עפרי שאיבד שני דודים וסיאהם אבו עוואד שאיבדה את אחיה בהפגנה נוסעים לבלעין לפגוש את סובחייה אמא של ג`וואהר שאמרה דקה אחרי ההלויה: שני ילדי מתים, ילד אחד שלי נכה ואני מאמינה בשלום ולא רוצה נקמה.
*
הבית הקטן של משפחת אבו רחמה עומד בקצה הכפר שממנו יורד שביל אל הגדר ששם נערכת שבוע אחרי שבוע הפגנה של תושבי הכפר שאדמותיהם נלקחו מהם כדי לבנות שכונה חרדית `מתיתיהו מזרח` במודיעין עילית.
בבג`ץ התקבלה החלטה מפורשת על הזזת הגדר בגלל הפקעת ההאדמות ופגיעה בפנסה של מאות פלסטינים ביניהם משפחת אבו רחמה שגרה ממש ממול. גם אדי הגז שמתפזרים על גלי הרוח מגיעים במהירות לבית הזה, הראשון בשורה, והיחידי בכפר שיושבים בו שבעה כבר פעם שנייה.
אז איך ג`וואהר מתה אנחנו שואלים אותה אחרי הכוס הקטנה של הקפה השחור שמסתובב בטרמוס חם במעגל האבלים, והיא מתחילה לספר: כשהתחילה ההפגנה ביום שישי הלכנו, כמו כל יום שישי לצפות קצת מרחוק. ועמדנו עם עוד כמה אנשים והסתכלנו, החיילים, הפעם הזאת, זרקו המון גז והיה הפעם הזאת, משהו מאד מסריח בגז, והרוח הביאה את הגז לאיפה שעמדנו. ומהר מאד ג`וואהר התחילה להחנק ואמרה לי אמא אני רוצה להקיא, והורידה את הראש לרצפה והתחילה להקיא, ואיך שהיא מקיאה גם התמוטטה על הרצפה, ואמרה יש לי סחרחורות איומות, ואני לא יכולה לנשום והתחיל לצאת לה קצף מהפה. לקחנו אותה לבית קרוב להגיש לה עזרה ראשונה, משם לקח אותה אמבולנס לבית חולים בראמללה, ומשם לטיפול נמרץ בבית חולים אחר בראמללה, ואני כל הזמן לידה גם כשנכנסה לטיפול נמרץ. הרופאים אמרו הריחה משהו קשה מאד שנכנס לכליות ומתפשט בגוף. הם עושים לה טיפולים ואני נכנסת אחר כך ומנקה את הקיא מסביב, עד שמתה. בבוקר של שבת. הרופאים אמרו מהגז.`
כשהיא גומרת לדבר, ומסביב שתיקה, מתחיל גשם זרזיפי לרדת ברחבה הקטנה שמסביב לבית ואנחנו נכנסים פנימה. חדר קטן, מיטה, קירות בלי טיח, כסאות פלסטיק, צילומים של באסם המת, צילומים של ג`וואהר המתה, כרזות באנגלית שרק שלום בין בני אדם יביא צדק.
שוב קפה שחור קטן, שוב שתיקה שלא יושבת במעגל כמו מועקה אלא כמו הבנה שיש רגעים שאין להם מילים. האמא, בת 55 היא אשה מרשימה בשקט הפנימי שלה. שום גילויים של נסערות, הסטריה, התלהמות או כאב מוחצן. רק שקט פנימי שכבר יודע ללכת בשביל המוכר של הילדים המתים. שקט שמכיר את מה שהיה ומה שיהיה. הסבא שלה נולד בכפר הזה, היא נולדה בכפר הזה ילדיה המתים נולדו בכפר הזה והם גם שתלו את אלפי עצי הזית על האדמות שמהם מגיע הלחם והחלב שלהם.
אבל יש לי שאלה היא פונה, בחיוך קצת מתנצל, אל רובי, הישראלית שאיבדה את הבן שלה גם: למה האמהות הישראליות משתפות פעולה עם האלימות בזה שהן שולחות את הבנים שלהם למלחמה?.
רובי מקבלת את השאלה של סובחייה אבו רחמה בידיים פתוחות. `לי ולך היא אומרת, יש אותו כאב. כשאת בוכה במיטה שלך לדמעות שלך יש אותו צבע כמו שלי. ביום הזיכרון האחרון לבן שלי נדב, הנכד שלי סיפר איך פעם החברים שלו אמרו, צריך להרוג את כל הערבים. ונדב אמר להם, ``לא! הם חברים של סבתא שלי`. זה החינוך שלי ושלך שנילחם לעצור את ההרג הזה של הילדים שלנו. את יכולה לבוא אלי לביקור היא שואלת בתקווה. לא אומרת, סובחייה, לא נותנים לי אישור לצאת מכאן. זה כי את ממש אשה מסוכנת, רובי אומרת והן מתחבקות.
ואז נכנסת סיאהם אלנביבה מבית עמר – בת 42, אמא לחמישה ילדים - חזקה ומרשימה, למעגל השיחה. `לפני יומים הבן שלי בן 17 השתחרר מהכלא אחרי שנה שלמה על זריקת אבנים. לפני שנים מת אח שלי שגידלתי אותו כמו בן. המרחק בין הקבר לכלא, אומרת סיאהם, הוא הבית שלי. אבל את המאבק לשלום למדתי מאמא שלי שהיתה אקטיביסטית ובלתה הרבה בכלא. מה שהבנתי אחרי שאח שלי מת בהפגנות סביב מות ערפאת הוא שמה שהרג את אמא שלי הוא לא הכלא אלא הכאב אחרי מותו של יוסוף ואני מפחדת מהרגע הזה, מהדפיקה בדלת והמשפט שיבוא אחריו, הילדים שלך מתו. וחשבתי על זה המון, והגעתי למסקנה שהדרך היחידה שאני יכולה לפעול בה היא להסביר שוב ושוב ושוב שאפשר לחיות את החיים האלה בלי אלימות. לא תמיד הייתי ככה, כשאח שלי נהרג היה לי רצון חזק לנקמה. הרגשתי שאם אני אפגוש את החייל שהרג את אח שלי אני ארצח אותו, דמיינתי איך אני חותכת אותו לחתיכות, אבל גם הבנתי שהנקמה לא תחזיר את יוסוף ולא תחזיר את אמא שלי שמתה משברון לב. אבל אם אקח את החייל הזה אלי הביתה, ואסביר לו מה אני עוברת, ומה אמא שלי עברה, וממה אני מפחדת אז יש סיכוי שהוא יבין, הרי גם הוא בן אדם. גם לו יש אמא, אחים. ומהמחשבות האלה התחלתי להבין איך לנהל את הכאב, איך לתרגם אותו לדיבורים על אי אלימות, וכבר שנה וחצי זה מה שאני עושה, הולכת ממקום למקום במסגרת פורום ההורים הישראלי פלסטיני ומדברת על פיתרון של אי אלימות. שרק ככה נוכל לשבור את המעגל הזה שכל רגע נשברים חיים של הורים, בצד שלנו ובצד שלכם.`
*
האם משנה איך בדיוק מתה ג`וואהר בזמן ההפגנה? אם היתה מצוננת והגז פגע באופן חריף יותר, או שבאמת השתמשו הפעם חיילי צהל בגז CS שאסור לשימוש, כי הגורמים העיקריים המשפיעים על רמת הפגיעה ההרסנית של גז CS הוא כמות החלקיקים באוויר, כך הסביר ד`ר דניאל ארגו, רופא ישראלי המשתתף בקביעות בהפגנות נגד גדר ההפרדה ומדריך פעילים בטיפול בפגיעות.
ובחדר האורחים שהוא גם חדר שינה וגם חדר הנצחה בקצה הכפר בילעין מתפתחת שיחה מוזרה וסוריאליסטית, בתוך מעגל של ישראלים ופלסטינים שכולים, על השימושים המותרים והאסורים בגז. והשיחה על הגז מעוררת את סובחייה אמא של גוואהר ובאסאם המתים, רצה לחדר להביא את הקליע שהרג את באסאם. והקליע עובר מיד ליד במעגל הגברים והנשים שמנסים לפענח איך עיכול המתכת שמסתובב פה הרג את באסאם. `זה כדור 40 מ`מ גז מדמיע שכתוב עליו טווח מוגדל` אומר גבר א`. לא כתוב עליו `גז מדמיע` אומר גבר ב`, `זה ברור שזה גם מדמיע אבל זה לא בזריקה זה נורה מרובה` מתערב גבר ג`. ואם זה לא היה עצוב עד מות זה היה מצחיק עד ייאוש.
תראי אומרת ברגע הפרידה אמא של ג`וואהר, שאין לה מושג עד כמה העיתונים והטלויזיה, מרחק שעה נסיעה ממנה, מתעסקים באובססיביות מתנצחת על איך בדיוק מתה ג`וואהר. `אני מאד הייתי עקשנית בבית לחנך אותם נגד אלימות. אם הייתי מחנכת לאלימות כבר היתה פה נקמה סביב באסם שמת והיה מאד אהוב. אבל אני חזקה בעיניין הזה. אני הרי יודעת היא אומרת. אלימות זה במעגל. אלימות תביא רק עוד אלימות. שאלוהים יתן לנו כוח לסלוח` היא אומרת ומסתכלת על השמים שנראים עכשיו רטובים ואפורים מתמיד.
*
גם הקול של עורך דין מיכאל ספרד, שמלווה את המשפחה מאז מות האח באסאם, מלא צער ותימהון על הגולים שאנחנו יורים לעצמינו במו ידינו: אחד הדברים שצהל נשען עליהם כדי להוכיח שהיא מתה ממחלה, היתה בטענה שלהם ש`ההלוויה שלה היתה שקטה`. כלומר הפלסטינים חייבים להתנהל לפי הסטראוטיפ הפראי שצהל משווק להם כדי שיזכו באמון. אם הייתי עובד בדובר צהל הייתי מגיב אחרי המוות בצורה הבאה: הייתי אומר, זה אירוע טראגי אנחנו משתמשים בגז כדי שלא יפגעו אנשים וכדי שאף אחד לא יפגע. ונחקור לעומק אולי היה פה צרוף מקרים טראגי שמחלת חורף פגשה גז. אבל הניסוחים של דובר צהל הלכו והדרדרו, הם התחילו באסמה חריפה, שהדרדרה ללוקמיה, השלב הבא זה להגיד שג`וואהר היא פרי הדמיון, שהיא לא היתה קיימת ויבקשו ממני להראות תעודת לידה שלה.כששמעתי את זה חשבתי שאני חי במציאות של `תיקים באפלה`.`
ד-ה |
