קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - נושאים קשורים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

על הבנאליות של הרוע והריסת בתים – לוד, 4 בינואר 2011
מאת הללי פינסון
mysay
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaakjm

ביום שלישי בערב נסעתי ללוד, להשתתף במשמרת מחאה על הריסת שבעת הבתים של משפחת אבו עיד לפני כחודש. בחודשים האחרונים אני נחשפת תדיר לעוולות הכיבוש, הנישול, הריסת בתים, פינויים ועוד. העוולות הללו, אינן נשארות עוד בגדר כותרת בעיתון וצקצוק שפתיים, הן מקבלות פנים, שמות, סיפור.

בהגעה שלי ללוד היה משהו כמעט רוטיני, שייח ג`ראח, טייבה ועכשיו גם לוד, עוד משמרת מחאה, על עוד עוול אחד מני רבים. לא הייתי מוכנה לטלטלה שאחזה בי לאור המראות ולמשמע הסיפורים.

משמרת המחאה מסתיימת ואני עושה את דרכי אל מאחורי אוהל המחאה לצפות במו עייני במה שנשאר משבעת הבתים של משפחת אבו עיד. עוברים סמטה קטנה ומבעדה ניבט אלי גל אבנים ובטון, של מה שהיה פעם בית, צעד נוסף ועוד גל אבנים, ועוד אחד, ועוד אחד...ביניהם פזורים אוהלים, משכנה החדש של המשפחה המורחבת. אני עומדת בכניסה לאוהל מרכזי, למעשה מעיין `צילייה` פתוחה שבצידה האחד מטבח מאולתר, על כלבי גז, ובצידה השני פח גדול בו בוערים עצים – תנור מאולתר מסביבו ישובים כמה מילדי המשפחה, לא ממש הגנה ראויה מפני הגשם שהבטיחו הלילה. אני צועדת בין האבנים והבוץ, ובוחנת גל אבנים אחרי גל אבנים, וסופרת שבעה. מבין הרי האבנים, ניתן לראות מבצבצים, חלקי חלונות, משקופים, שברי רהיטים, מזגנים ושרדי רכוש נוספים שבני משפחת אבו עיד לא הורשו להוציא לפני ההריסה. בין ההריסות גם עצים, שרידי גינות פסטורליות, ומעל לכל מציץ לו דקל אחד צעיר, ששרד.

הדימויים שעולים בראש, הם מחנה פליטים, אזור מלחמה לאחר ההפצצה כבדה. מציאות של רחוב שלם שפשוט נמחק.

זכי אבו עיד מציע לנו לעבור דרך `האוהל` על מנת לא לשקוע בבוץ. אנחנו נעצרות לשוחח איתו. הוא מצביע על מה שהיה פעם ביתו, ועל הדקל ששרד, אותו הנביט ושתל מגרעין של תמר על מנת ליהנות מצילו בקיץ. הוא מספר לנו גם על עץ האפרסק ששתל מפרותיו הספיק ליהנות ועל העץ האבוקדו שאולי בשנה הבאה היה מניב פרי, אבל כעת הוא קבור תחת הררי בטון ושברי רהיטים. הוא רוצה לספר לנו על ה 13.12, היום של הסופה הגדולה, בו חזר מהעבודה רק כדאי למצוא את הדחפורים עומדים ומאיימים על ביתו ועל עצי הפרי ששתל. ואני רוצה להקשיב, אבל חרדה ממה שאני עומדת לשמוע. הוא מספר על איך התחנן בפני השוטרים שיתנו לו לפחות לפרק את המזגנים אותם התקין לפני שלושה חודשים ולא סיים לשלם את התשלומים עליהם, על מעט הציוד שהשוטרים הוציא/זרקו באופן שלא ניתן יותר לעשות בו שימוש. הוא מספר על השוטר שעמד בבית מחייך בהתרסה לעבר אשתו, ולשאלתה מדוע הוא מחייך השיב כי `זו השמחה שלו`. הוא מספר על ילדתו הקטנה שהיתה בבית בזמן שהגיעו המפנים, וברחה לגשם, על איך מצא אותה רטובה ובוכייה ברחוב השכן ואיך נצמדה אליו בעוצמה. הוא מספר על הילדים שלא ישנים בלילות ולא חזרו עדיין לבית הספר מכיוון שמלבד הציוד שהיה להם בתיק בית הספר כל הספרים והמחברות שלהם קבורים עכשיו תחת גלי אבנים ובטון.

אבל בעיקר מה שאני שומעת זה את שברון הלב שלו. לא זעם, לא מרמור לא התרסה גורפת כנגד המדינה שהרסה את ביתו, אלא פשוט לב שבור.

והלב שלי נשבר יחד איתו. אני לא מוצאת מילים של נחמה למול ההרס, אבל בעיקר למול הרשעות, למול הבנאליות של הרוע. זכי מספר על `הבעלבתית` שלו, שהגיעה לבקר והתיישבה ובכתה, ובמקום שתנחם אותו הוא ניחם אותה. הדמעות כבר חונקות אותי, אבל אני נחושה לא להיות עוד יהודיה שזכי מנחם. הוא מלווה אותנו לאוהל המחאה, להופעה של דאם. אני נפרדת ממנו, הולכת הצידה ובוכה. בכי שלא עוזב אותי כאשר אני מתעוררת לצלילי הגשם, ולא כאשר אני כותבת שורות אלו.

שבוע לאחר מכן, יום שלישי, אני שוב בלוד. זכי פוגש אותי עם חיוך רחב – `כל כך טוב שאתם באים, זה עושה לי פשוט טוב לראות אתכם, תראי, היום אני אפילו מחייך`.

(פורסם גם באתר סולידריות שיח ג`ארח

יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

מחר (שישי) משמרת מחאה על הקטל הנמשך של עובדי הבניין‎
עצרו את האש – לא למתקפה על עזה! הפגנת חרום הערב (ד`) מול משרד הביטחון ‎‎
קפלן פינת השלום: הערב וובינר מהצד השמאלי של הפגנות השבת