קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר זכות הדיבור בצלם 19.1.11 http://www.btselem.org/Hebrew/Beating_and_Abuse/20110119_Free_Speach_Muhammad_Dababseh.asp בחודש אוגוסט 2010 נפגש תחקירן בצלם באזור חברון, מוסא אבו השהש, עם מוחמד דבאבסה, בן 21 תושב העיירה תרקומיא. אבו השהש, שתעד במשך שנות עבודתו בבצלם מאות מקרים של פגיעה בפלסטינים, לא נתקל מעולם במקרה כזה. מוחמד דבאבסה לא דיבר. במשך כשלוש שעות הוא גולל בכתב את עדותו על שארע לו ארבעה חודשים קודם לכן. על-פי העדות, דבאבסה, המפרנס יחד עם שני אחים את הוריו החולים ושבעת אחיו ואחיותיו, עובד כבר כמה שנים בבניין באשקלון. לדבריו, ביום שישי, ה-23 באפריל 2010, כשחזר מאתר הבנייה שבו עבד, ניגש אליו שוטר בלבוש אזרחי, המוכר לו. השוטר שאל את דבאבסה מאיפה הוא, וכשענה שהוא מחברון, החל השוטר להכותו בקת אקדחו ובאלה. דבאבסה ניסה להימלט אבל עצר כשהשוטר ירה מאקדחו. השוטר, שהצליח לשוב ולתפוס אותו המשיך, על-פי העדות, להכות את דבאבסה ולא חדל מכך אלא כשהגיעה למקום ניידת משטרה שלקחה את דבאבסה לתחנת המשטרה בעיר. במהלך ההמתנה לחקירה בתחנת המשטרה התמוטט דבאבסה. כשהתעורר כמה שעות מאוחר יותר בבית החולים ברזילי בעיר, נוכח כי אבדה יכולתו לדבר. דבאבסה הוחזק במעצר בישראל במשך שלושה חודשים, שבמהלכם לא שבה אליו יכולת הדיבור, ומבלי שהבעיה טופלה. הוא שוחרר לאחר שהוגש נגדו כתב אישום על כניסה לישראל שלא כחוק, על תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, על הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ועל ניסיון לתקיפת שוטר. עד עתה, ינואר 2011, ההליכים המשפטיים נגדו טרם הסתיימו. עם שחרורו שב דבאבסה לביתו כשהוא אינו יכול לדבר ושרוי במצוקה נפשית קשה. בסיוע ארגון `רופאים ללא גבולות` הוא קיבל טיפולים שונים בבתי חולים בחברון אך ללא הועיל. מצבו הנפשי הלך והדרדר. בעקבות העדות פנה בצלם למחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים בדרישה כי תפתח בחקירה לבירור נסיבות האירוע. אבו השהש סיפר: `לאחר שגביתי את עדותו של דבאבסה הוא נהג להגיע אלי פעם בשבוע בערך כדי לברר אם יש חדש בנוגע לתלונה שלו נגד המשטרה. הוא התקשה לתקשר וישב מכונס בתוך עצמו, נבוך ועצוב. יותר מפעם אחת ישב בפני וכתב כמה הוא רוצה לחזור לדבר. הוא סיפר שאיבד את חבריו, שאינו יכול עוד לתקשר בצורה סבירה עם איש, כולל בני משפחתו, ושהוא מתבייש לצאת לרחוב ומעביר את רוב זמנו מסוגר בביתו. כשהרופאים בחברון לא הצליחו לעזור לו הוא סיפר לי כי החל לאבד את התקווה. ב-29.10.2010 פרסם העיתונאי גדעון לוי את סיפורו של מוחמד תחת הכותרת `ללא מילים`. בעקבות הכתבה החליטה פנינה ארנטל, קלינאית תקשורת ומנהלת המכון להפרעות בתקשורת במרכז הרפואי קפלן ברחובות, לנסות לעזור לדבאבסה. היא הזמינה אותו לטיפול וסייעה לו לקבל היתר כניסה לישראל, הליך לא פשוט עבור פלסטיני שכתב אישום תלוי ועומד נגדו בישראל. ארנטל, שהקדישה לדבאבסה יום עבודה מלא, קבעה כי הוא סובל מעיוות קול על רקע נפשי - טראומה נפשית שהפכה לאירוע גופני. לאחר כשעתיים של טיפול הצליח דבאבסה, בקושי רב, להפיק מגרונו מעט קולות וכמה גיבובי מילים. הוא עזב את המקום נרגש ומלא תקווה שיוכל לשוב ולדבר, וזומן לטיפול נוסף. ביום ראשון ה-2 בינואר 2010 עבר דבאבסה טיפול נוסף. באותו יום צלצל הטלפון של אבו השהש. להפתעתו הרבה, מוחמד דבאבסה אמר שלום מעברו השני של הקו. הם קבעו מיד להיפגש. דבאבסה הגיע למשרדו של אבו השהש מחויך כולו ומלא חדוות חיים. הוא חיבק אותו והודה לו שוב ושוב. אבו השהש מספר כי חש כאילו ניצב מולו אדם אחר, שונה לגמרי מהאיש שפגש עד אז. ביטחונו העצמי של דבאבסה שב אליו והוא סיפר לאבו השהש על האירוע שהביא לאובדן יכולת הדיבור שלו, ועל סבלו במעצר. `לו רק יכולתי לדבר במהלך מאה הימים שבהם הייתי עצור`, אמר, והסביר כי היו אלה הימים הקשים בחייו, כיוון שלא היה מסוגל לתקשר עם אף אחד ואיש לא היה מסוגל להבין את סבלו. כעת, אמר, יוכל לחזור לחייו ולשוב לסייע בפרנסת משפחתו. ב-5 בינואר 2011 נמסר לבצלם מהמחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים כי נפתחה חקירה בנוגע לנסיבות האירוע. רה קישורים למאמרים האחרונים בנושא סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים מנסים לשמור על שפיות זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד