לצד המחיר שהפלסטינים משלמים על הכיבוש והמצור, לצד המחיר שהחברה הישראלית משלמת, לצד אלפי ההרוגים שהצטברו בשני הצדדים, ישנם גם קורבנות נשכחים של המיליטריזם הישראלי: החיילים המתאבדים. לזכרם. גדעון לוי כותב השבוע על חליל גבעתי-רפ, צעיר חברותי, משכיל, פעיל לשחרור גלעד שליט, שהתאבד בירייה בסוף הטירונות שלו לפני כשנה. ברגישות סוחטת דמעות מתאר לוי את חייו ומותו של חליל, את הספרים שאהב, את כמיהתו ליצור שינוי חברתי, את משפחתו וחבריו, ואת ימיו האחרונים. במכתב שהשאיר אחריו כתב חליל: `העולם הזה מלא רוע, ניצול, חוסר צדק וכאב. כל החיים שלי הייתי בין לעשות משהו כדי לתקן את זה (למרות שלרוב גם מה שעשיתי היה חסר משמעות) לבין להסתכל מהצד. מהרגע שהתגייסתי עברתי להיות חלק מהצד שיוצר את המצב הזה, ועם זה לא יכולתי להתמודד...`.
תוך כדי קריאה כאובה נזכרתי בדורון אסף, פציפיסטית שתמכה בסרבני הגיוס, אך התגייסה בגלל לחץ חברתי, והתאבדה גם היא. נזכרתי ברותם שפירא, גם הוא פציפיסט, גם הוא הרגיש את הלחץ החברתי, גם הוא התאבד בצבא (ועל סיפורו כתב יוסף אלגזי ספר קצר, `הקורבן`).
יותר מכל נזכרתי בחברי היקר ק`, פעיל פוליטי, חניך תנועת נוער, שתכנן לסרב לשרת בשטחים, אבל בסוף גם הוא נשבר. פעמיים. הוא התגייס, נשלח לשירות קרבי, ולבסוף התאבד גם הוא. לעולם לא אשכח את היום הנורא ההוא, את החדשות, את ההתמוטטות והבכי בבית לבד, והבכי כשזוגתי דאז חזרה הביתה, ואת הבכי בבית הקברות עם כל החברים.
אלה רק ארבעה מקרים שאנחנו יודעים עליהם, כולם מהעשור האחרון. ארבעה מקרים של אנשים רגישים, נבונים, שרצו לתרום לחברה, שנכנעו בפני הלחצים הבלתי נסבלים של בית הספר, של `ישראלי אמיתי לא משתמט`, של נאומי ה`ערכים` של הרמטכ`ל ושר החינוך, של תנועות הנוער, של כל חסידי ה`שוויון בנטל` למיניהם, של הסביבה החברתית הבלתי סלחנית, של מערך הגיוס – ואז נשברו, אחרי שאיבדו חלק חשוב מזהותם הפנימית.
אנחנו לא יודעים כמה עוד פציפיסטים וסרבנים-בפוטנציה מצאו את מותם בדרך נוראה זו. אנחנו כן יודעים שכל שנה בין 30 ל-40 חיילים מתאבדים. לפי נתוני דובר צה`ל (נכון ל-2007, וסביר שגם כיום), התאבדות היא גורם המוות מספר אחת בצבא. אנחנו לא יודעים, ואולי לעולם לא נדע, מי הם היו. מה היה הרקע שלהם? האם רצו לסרב או להמנע מהגיוס, אבל פחדו מהסטיגמה? האם סלדו מהאלימות המובנית בשיטה, אבל לא העזו לצאת נגדה? האם סבלו ממצוקות כלכליות או משפחתיות, והלחץ הנוסף בצבא, לצד הגישה הנוחה לנשק, הוא שהטיל אותם לנבכי הייאוש? לא, אנחנו לא יודעים.
אנחנו כן יודעים שמדובר במאות הרוגים במצטבר, מאות הרוגים שאיש לא נותן את הדעת עליהם, פרט למשפחותיהם וחבריהם הקרובים. אף ועדת חקירה לא קמה כדי לבדוק למה בשנים האחרונות, למרות מספר המתאבדים המפחיד, הוחלט בצבא דווקא להחמיר בקריטריונים לשחרור על בסיס נפשי ולא להקל אותם. שום זכר לא נמצא בשיח הציבורי למחשבה שאולי הצבא לא מתאים לכולם, שאולי גיוס החובה והקידוש של `צבא העם המוסרי בעולם` הם משהו שהיה צריך להשאיר במאה העשרים. הגיע זמן שנלחם על חברה אזרחית שבמקום לקדש את המוות מקדשת את החיים.
-----
עק |
