עדת טירקל פרסמה שלשום את מסקנותיה. באופן שלא הפתיע אף אחד, הוועדה קבעה שהסגר על עזה היה חוקי, ולכן פעולת הצבא לעצירת המשט שביקש לשבור את הסגר היתה חוקית גם כן. הנה מדריך לאזרח/ית המבולבל/ת באדיבות עמותת גישה, שיעזור לכם למצוא את דרככם בסבך המושגים המשפטיים ודיני המשפט הבינלאומי.
האם על פי החוק הבינלאומי היה מותר לישראל לעצור את המשט?
לישראל מותר לעצור תנועה של ספינות לרצועת עזה, כל עוד מטרתה היא למנוע כניסתם של אמצעי לחימה לרצועה. ישראל רשאית לבצע בדיקות ביטחוניות פרטניות בכלי השיט שנכנסים לרצועת עזה, וגם רשאית לקבוע שהסחורות יכנסו באפיק מסוים (יבשתי ולא ימי, לדוגמה), אך זאת בתנאי שמתאפשרים יבוא ויצוא אזרחיים שמספקים את הצרכים של האוכלוסייה האזרחית, על פי החוק ההומניטרי הבינלאומי. סמכותה של ישראל לעצור ספינות כאמור נובעת מכך שהיא שולטת בהיבטים עיקריים של החיים בעזה, בהתאם לדיני כיבוש. דיני כיבוש מעניקים סמכויות (לדוגמה, עצירת ספינות) אך גם מטילים חובות (לדוגמה, הצורך להקל על קיומם של חיים תקינים ברצועת עזה, לרבות מעבר תקין של אנשים וסחורות).
מאבי מרמרה. ים-יבשה
האם הסגר הימי על עזה חוקי?
מאז שנת 1967 מונעת ישראל תנועת ספינות אל רצועת עזה וממנה, וזאת במסגרת השליטה הבלעדית שלה במים הטריטוריאליים של הרצועה. אמנם בינואר 2009 ישראל הכריזה על `מצור ימי`, אולם למעשה דבר לא השתנה מבחינת מדיניות ישראל במרחב הימי; גם לפני הטלת ה`מצור` ישראל מנעה מספינות להגיע לעזה, וכך גם לאחר מכן. לכאורה, ההכרזה על סגר ימי בשנת 2009 העניקה לישראל סמכות לעצור ספינות גם בלב ים, אבל מסיבות שונות, דווקא חוקיות ההכרזה עצמה (ולא עצם הסמכות למנוע מספינות להגיע לחופי עזה) היא שמוטלת בספק.
בחינת חוקיותו של הסגר הימי לא יכולה להיעשות בנפרד מבחינת חוקיותו של הסגר הכללי. החל מיוני 2007, החלה ישראל באופן מוצהר למנוע מעבר של סחורות לרצועת עזה – לא רק בשל סיכונים קונקרטיים שנבעו מהסחורות עצמן או מפעילות המעברים, אלא במטרה מוצהרת לשתק את הכלכלה ברצועת עזה ולשבש את תקינות החיים. מניעת מעבר של סחורות שלא מסיבות ביטחוניות, במצב בו ישראל שולטת בגבולות ובהיבטים אחרים של החיים ברצועת עזה – אינה חוקית. ברגע שישראל החלה למנוע מעבר סחורות כאמצעי לחץ, הסגר הימי גם הוא הפך ללא חוקי.
אבל מטרת הסגר היא להחליש את חמאס שיורה טילי קאסם על ישראל. אין לישראל זכות להגן על עצמה מפני ירי הרקטות?
לישראל הזכות למנוע כניסת אמצעי לחימה לרצועת עזה וכן לנקוט צעדים כנגד חמושים ברצועת עזה – לא כנגד אזרחים. מדינת ישראל הסבירה בהזדמנויות שונות כי בתגובה לירי רקטות קסאם על מטרות אזרחיות בדרום ישראל היא מטילה הגבלות שנועדו לשתק את הכלכלה בעזה ולהפעיל לחץ על האוכלוסייה האזרחית על ידי פגיעה בה, במסגרת מדיניות שמטרתה להפעיל `לחץ` או `סנקציות` על שלטון חמאס. המדינה הצהירה כי `פגיעה בכלכלה כשלעצמה היא אמצעי לגיטימי בלחימה ושיקול רלבנטי אפילו בעת החלטה על הכנסת משלוח סיוע`. כך, ביוני 2007 אישר הקבינט המדיני-ביטחוני החלטה שקראה להגבלה של תנועת האנשים והסחורות לתוך הרצועה והחוצה ממנה עד ה`מינימום ההומניטרי`, וישראל עצרה את כניסתן של סחורות שאינן נחשבות `חיוניות להישרדות האוכלוסייה האזרחית`, מנעה מעבר של פריטים שנחשבים `מותרות`, ואסרה על ייצוא – כפי שנחשף במסמכים שפרסם המתפ`ש לאחר מאבק משפטי שניהלה עמותת גישה. במסגרת מדיניות זו, בין 2007-2010 נסגרו כל המעברים בין ישראל לרצועת עזה, מלבד כרם שלום שפתוח למעבר סחורות ומסוע התבואות בקרני, ומעבר ארז בו צומצמה תנועת תושבים פלסטיניים למספרים מזעריים.
ישראל טוענת שמדובר ב`לוחמה כלכלית` לגיטימית ושמדובר ב`סנקציות`, כפי שארה`ב הטילה על קובה, למשל. למה לארה`ב מותר ולנו לא? פשוט מאוד: כוחן של סנקציות נובע מהסכמה רחבה של מדינות העולם להימנע מלסחור – לא מפעולה חד-צדדית של הפעלת כוח. פעולותיה של ישראל ברצועה אינן עונות על ההגדרה המשפטית של משטר סנקציות ואף לא על הדרישות לסנקציה חד-צדדית, בין השאר מכיוון שהן מונעות סחר לא רק עם ישראל אלא עם העולם כולו, במסגרת פעולה חד-צדדית של ישראל שנאכפת בכוח. סנקציות מופעלת כנגד מדינה – לא כנגד שטח שעל גבולותיו ישראל שולטת.
יתרה מכך, שימוש באזרחים כאמצעי לחץ מפר את עקרון ההבחנה בין לוחמים לאזרחים ואת האיסור המוחלט על פגיעה מכוונת באזרחים. `ענישה` של אזרחים מפרה את האיסור הבסיסי על ענישה קולקטיבית במשפט הבינלאומי – כפי שגם קבע ארגון הצלב האדום הבינלאומי בהתייחסו לאירועי המשט. ישראל הפרה את חובתה על פי החוק הבינלאומי כלפי האוכלוסייה האזרחית בכך שמנעה כניסתן של סחורות כדי לפגוע בכלכלה של עזה ולהפעיל לחץ על חמאס, ובכך הענישה אוכלוסיה של מליון וחצי בני אדם על מעשים שלא ביצעו ונסיבות פוליטיות שמעבר לשליטתם.
טוב, אז אולי המשט היה לטובה? הרי בעקבותיו הכריזה ישראל על הקלות בסגר.
למרות שחלק מהגבלות אלה הוסרו בעקבות המשט, גם כיום מונעת ישראל מעבר סחורות אזרחיות מרצועת עזה ואליה ומגבילה תנועת אנשים, ובכך מפירה את חובותיה החוקיות כלפי האוכלוסייה האזרחית ברצועה. כך, בדצמבר הכריז משרד הביטחון על `פתיחת עונת הייצוא` מרצועת עזה – אך מאז ועד היום, יצאו מהרצועה רק כ-5 משאיות בממוצע ביום, לעומת כ-70 משאיות בממוצע ביום בתקופה שלפני הסגר; בדצמבר עברו בארז רק 97 אנשים ביום בממוצע, בעוד שביולי-ספטמבר 2000 עברו כל יום בממוצע כ-26000 אנשים במחסום ארז; ישראל ממשיכה להטיל איסור על הכנסת חומרי בנייה ומאז ההקלות נכנסו רק 158 משאיות בחודש לעומת 5,000 משאיות בחודש לפני הסגר; ובשבוע האחרון אנחנו שומעים על מחסור מדאיג בחיטה ברצועה, כתוצאה מסירובה של ישראל לפתוח את המעברים שסגרה.
למרות הבקשה שהוגשה למתאם פעולות הממשלה בשטחים, עמותת גישה עדיין לא קיבלה את מסמכי הסגר הנוכחיים, דבר שמקשה על קיום דיון ציבורי מיודע על הנושא. יש לשאוף שהלקחים ילמדו, ושישראל תצמצם את ההגבלות על מעבר סחורות ואנשים אל ומתוך רצועת עזה להגבלות הנחוצות לצרכי ביטחון.
הכותבת היא מנכ`ל עמותת גישה
ד-ה |
