קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

שקרים, שקרים ארורים, והשמאל הלאומי: שלוש הערות על המצב
hahem
יוסי גורביץ
26.01.11
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=2179





לב הפרשה: פרשת שלוס גלנט (*) תפסה את תשומת ליבו של הציבור לאחר שטל כהן פרסם בהארץ את התצלום האווירי של המבנה המפואר. תמונה אחת המחישה במה מדובר. והתמונה הזו אפילו לא קלטה את השטחים הגדולים שסיפח לעצמו גלנט בשלל תואנות (בין השאר, הוא ניסה למנוע את פינוי השטח בטענה שמדובר בשנת שמיטה (!).

אבל המבנה – ששוויו כשבעה מיליוני שקלים וגודלו 500 מ`ר – הוא לא הסיפור, עד כמה שהוא מנקר עיניים. הסיפור האמיתי הוא גם לא הכניעות של מנהל מקרקעי ישראל בפני אלוף דורסני שמכהן בלשכתו של מושחת המושחתים אריאל שרון. הסיפור האמיתי, וכמעט אף אחד לא מתייחס אליו, הוא האופן שבו הצליח גלנט לשכנע את מפקד יחידת המאבטחים של בכירי צה`ל – אז אל`מ אריק אלעזר – לסייע לו.

אחת הצרות שגלנט נקלע אליהן היתה העובדה שהוא פרץ על דעת עצמו שתי דרכים, אחת מהן באורך 120 מטרים, ללא אישור. לאחר שהתברר לגלנט שהוא בבעיה, צץ לפתע מכתב מאת אלעזר, הקובע שיש צורך בטחוני בדרכים הללו: גלנט זקוק ל`דרכי מילוט` למקרה של התקפת מחבלים.

לאף בכיר אחר בצה`ל, כולל אחד שהחיזבאללה כבר התעניין בו – הרמטכ`ל היוצא, גבריאל אשכנזי – אין דרך מילוט כזו, כך שצריך לשאול למה דווקא גלנט זקוק לה, וכמובן, מה הסבירות שתיערך התקפה על ביתו. יתר על כן, המכתב של אלעזר הגיע אל הגופים האזרחיים תוך עקיפה של כל הרשויות הרלוונטיות בצה`ל. כך שיש מקום לחשוד שגלנט, או מי מטעמו, הגיע אל אלעזר, הסביר לו את הבעיה – ואלעזר הרי ידע שאלוף פיקוד עם סיכויי קידום טובים הוא לא בדיוק משהו שיפגע בקריירה שלו. אלעזר גם צריך לדעת שהוא מכסת`ח את גלנט, הרי הדרכים כבר נסללו מבלי להתייעץ ביחידת המאבטחים, שקודם לכן לא הבחינה בסכנה מיוחדת לשלומו של האלוף המבוצר. זה לא מפריע לו יותר מדי.

זו הסכנה: שרמטכ`ל שהתרגל לכך שהוא יכול לקמבן קצינים אחרים לצרכי כל מיני עבירות על החוק, שלא מהסס להפעיל קצינים כדי שירמו את הרשויות לצרכיו הפרטיים. אדם כזה, אסור שיתמנה לכל תפקיד.

קשקושי טירקל: אפשר היה לפטור את מסקנותיה הצפויות מראש של ועדת טירקל בכך שהיו`ר שלה הוא זה שאישר את מינויו של גלנט כרמטכ`ל כי גלנט וברק אמרו לו שזה בסדר ואין מה לחקור, אבל כנראה שצריך להקדיש לזה עוד כמה מילים.

קודם כל, המסקנות אכן היו צפויות מראש: כפי שהראה תום, בשורה של פוסטים מופתיים על עבודת הוועדה (`המופע של טירקל`), חבר הוועדה ראובן מרחב כבר קבע, תוך כדי הדיונים, ש`המדינה קובעת את הדברים האלה והיא מכריזה על סגר ומודיעה עליו והוא חוקי לפי כל אמת מידה, ובית המשפט העליון אישר את זה, וזה עומד בכל אמת מידה של דין בינלאומי לפי הליך בינלאומי מוכר – הודעה לימאים וכה הלאה וכה הלאה – וזה מה שמחייב. זה מה שמחייב.` כזכור, חלק מתפקידה של וועדת טירקל היה לבחון אם אכן המצור היה חוקי. בוועדה שלא היתה וועדת ראווה, ראובן מרחב היה הופך לחבר לשעבר, אבל מספיק עם הצחוקים.

שנית, לא ברור אם בפני הוועדה הוצג כל החומר המצולם שנתפס על המרמרה – על פי העדויות, נראה שלא – ולא נראה שהיא ביקשה לראות את החומר. היא טוענת ש-127 מתוך 133 פעולות אלימות של החיילים היו מוצדקות, אבל לא ברור על סמך מה – הרי לא הטורקים ולא הפעילים הבינלאומיים העידו בפניה. כאן המקום להזכיר, שוב, שאחרי שבעה חודשים, צה`ל לא פרסם את החומר המצולם שהחרים, וכנראה שהוא יודע למה.

שלישית, הוועדה קובעת שהמצור היה חוקי, לא היה רעב, והמצב היה בסדר לגמרי ולחלוטין לא ענישה קולקטיבית. כפי שציין מברק אמריקני שכנראה חמק מידיעתה, `Israeli officials have confirmed to econoffs on multiple occasions that they intend to keep the Gazan economy on the brink of collapse without quite pushing it over the edge`. למצור צריכות להיות השלכות צבאיות, וככזה הוא אמור להיות קצר; הוא לא אמור להיות כלי פוליטי שמטרתו שינוי משטר. החוק הבינלאומי, כפי שציינה היום עמותת גישה, `מתיר הגבלת תנועה על מנת למלא צרכי ביטחון, תוך שמירה על זכויותיהם של תושבים פלסטינים בעזה לקיים חיים תקינים. אולם הטלת סגר לשם ענישה – אסורה`. היא מצטטת, כראיה, את הצלב האדום – גוף בעל מעט יותר יוקרה בתחום מאשר ועדת הטיוח של טירקל.

המצור הישראלי על רצועת עזה הוא עונש קולקטיבי פר אקסלנס, ובניגוד למה שמוכרים לנו כל הזמן, הוא לא היה בשל הבחירה בחמאס: הוא הוטל אחרי שהחמאס תפס את השלטון ברצועה בכוח, יותר משנה לאחר הבחירות.

העלילה של השמאל הלאומי: במוצ`ש הקודם, כזכור, נערכה הפגנה גדולה בתל אביב של הארגונים הפרו דמוקרטיים. ארגון אחד נעלם: השמאל הלאומי. בתשובה לשאלות בנושא, טען הדובר של השמאל הלאומי בטוויטר שהארגון לא השתתף בהפגנה משום ש`מארגני ההפגנה בהובלת דב חנין סירבו להניף דגל ישראל על הבמה`. יצוין שההודעה הראשונית של הטוויטר של השמאל הלאומי היתה כנה יותר: `יש לנו בעיה להפגין עם פוסט ציונים, ערבים או יהודים. לכן לא הגענו להפגנה האחרונה בתל אביב.` זו עמדה שאפשר לכבד, אם כי גם לא להסכים איתה.

הטענה השניה נשמעה לי יותר מדי כמו הטענה של שלי יחימוביץ` שדב חנין לא עומד בעת שירת התקווה. חנין ודובריו הכחישו בתוקף את הטענה, ואמרו שלא רק שדרישה כזו לא הועלתה, גם לא נראה היה שהשמאל הלאומי מעוניין להשתתף בעצרת, ולא שלח נציגים לדיונים בנושא. שוחחתי עם אחד מעוזריו של עו`ד אלדד יניב, ראש התנועה, אדם בשם תומר שהציג את עצמו כאחד ממייסדי התנועה.

התגובה הראשונה של תומר היתה `דגלים זה סמל, ואם הוא נתן לך את הדוגמה כסמל, זה בגלל שהדיון באינטרנט הוא דיון סמלי… השיח באינטרנט הוא שיח של סמלים`. אחרי שהבהרתי לו שמדובר בעלילה, שאי אפשר לעטוף אותה בז`ארגון על סמלים ושמה שהם אומרים הוא עילה לתביעת דיבה, הוא הציג עמדה אחרת: `אנחנו שאלנו אם חלק מהתפאורה יהיה עם דגל ישראל, וענו לנו חד משמעית לא`, אם כי לדבריו השיחה הזו לא היתה עם דב חנין אלא עם צד שלישי, אנשי השמאל הלאומי לא נכחו בשיחות, וזו היתה ההתרשמות שלהם ממגעיהם של תנועות שמאל אחרות.

בקיצור, על סמך התרשמות מכלי שני – במקרה הטוב – הרשו אנשי השמאל הלאומי לעצמם לנסות להפוך את הבעיה שלהם (אי הגעתם להפגנה או אפילו לשיחות על ניהול ההפגנה) לבעיה של דב חנין, תוך ניצול החשדנות כלפיו בשמאל הציוני. שזה מסריח.
עדכון: שוחחתי עם נציגת הצד השלישי שלטענת תומר אמרה לשמאל הלאומי שחנין התנגד להנפת דגלי ישראל. התגובה שלה היתה קצרה ובוטה: “שטויות”.
(* הזכויות שמורות ליובל בן עמי)
()




ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב