קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר שש הערות על מסמכי אל-ג`זירה מאת עידן לנדו לא למות טיפש 30.1.11 http://idanlandau.com/2011/01/30/al-jazeera-files/ אחרי הררי הפרשנויות, הסותרות זו את זו, כדאי אולי לסנן את הטפל ולהבליט את העיקר; כי הטפל שוקע ונעלם, ועם העיקר נחיה עוד שנים ארוכות. 1. האויב האמיתי: המסמכים מוכיחים כי האויב האמיתי של הישראלים אינם הפלסטינים – אלא ממשלת ישראל; והאויב האמיתי של הפלסטינים אינם הישראלים – אלא הרשות הפלסטינית. קשה לחשוב על שיתוף פעולה ציני והרסני כל כך כמו זה שבין שתי ההנהגות הללו, שהקריבו את האינטרסים האמיתיים של בני עמם לטובת שימור אחיזתם בשלטון. העובדה שאחת מהן נבחרה בהליך `דמוקרטי` והשניה לא היא טפלה לחלוטין. שלטון שמשתין בקשת כזאת על אזרחיו מרוקן את המילה `דמוקרטיה` מתוכנה. 2. הבגידה הישראלית: מנהיגת `הרוב השפוי` בפרלמנט הישראלי מתגלה כנץ אולטרה-ימני. לבני דוחה על הסף כל דיון על פשרה במרחב העצום שזכה לכינוי הפיקטיבי `מזרח ירושלים`. היא דוחה הצעה שמותירה בידי ישראל את כל השכונות ב`מזרח ירושלים`, למעט הר-חומה; הצעה שמותירה על מקומם, ללא פינוי, 413 אלף מתנחלים; הצעה שמחלקת את העיר העתיקה לפי הפרמטרים של קלינטון; הצעה לניהול משותף של הר הבית; ולבסוף, הצעה שנסוגה, לראשונה בהסטוריה, מזכות השיבה הפיזית, ומסתפקת בחזרתם לישראל של 100 אלף פליטים במשך 10 שנים (שממילא יתקזזו עם 300 אלף הפלסטינים שייגרעו משטח ישראל). את כל זה דוחה המנהיגה ציפי לבני, שעדיין רואה את עצמה כמי שפעלה יותר מכל קודמיה לקידום הסכם שלום עם הפלסטינים. את האשמה בכשלון השיחות היא מגלגלת על כל העולם – ביבי, אבו עלא, הבחירות – רק לא על עצמה. וכדי להעניק חותמת כשרות סופית לכך שמדובר ביונה מדינית של ממש, היא גם מציעה לטרנספר כמה וכמה כפרים ערביים לשטח פלסטין. בכך שהקשיחה את העמדה הישראלית הרבה מעבר לקווי הסכם טאבה, והדפה את ההצעה הפלסטינית הנוחה ביותר שאי פעם עלתה על שולחן הדיונים – בגדה לבני במנדט שקיבלה מבוחריה, ובפרט מרבבות בוחרי השמאל שערקו לקדימה ממפלגות העבודה ומרצ: המנדט לעשות שלום. אומנם כן, ההצעה אולי לא היתה עוברת ברחוב הפלסטיני; אבל לא משום כך לבני קברה אותה (ואילו היתה מנהיגה אמיתית, היתה חותרת לניסוח הסכם שיש לו סיכוי לעבור, בשני העמים). ועם כל זאת, אם נחבוש לרגע את כובע הפרשן הפוליטי הציני (כלומר, מן הסוג השכיח בתקשורת): לבני עשתה צעד קריירה מזהיר; לו אני עריקאת, הייתי בודק את האפשרות שמקור ההדלפה בלשכה שלה. פרסום המסמכים ממצב אותה כמנהיגה `שקולה ואחראית` שאינה מתפשרת על מילימטר בנושאי בטחון. עם ישראל אוהב אותה יותר עכשיו, ויגמול לה בבחירות הבאות. עם ישראל אוהב לגמול למי שמפקיר את דמו. 3. הבגידה הפלסטינית: אין מה להכביר מלים על עומק המשת`פיות של ההנהגה הפלסטינית, כפי שהוא נחשף במסמכים. הוויתור על קרקעות יקרות סביב ירושלים, הנכונות לקלוט מאות אלפי מתנחלים לשטח פלסטין, הבוגדנות כלפי עזה, תיאום החיסולים עם השב`כ, וכו` וכו`. כל אלה מציבים את ההנהגה המושחתת של אבו-מאזן ואבו-עלא בשורה אחת עם מנהיגי העולם הערבי שהקרקע בוערת תחת רגליהם בשבועות האחרונים, מזעם ההמונים. בהבדל הקטן: אבו-מאזן וחבריו, להבדיל מבן עלי ומובארק, הם בובות של מנהיגים, לא מנהיגים אמיתיים. גם אם ההצעה מרחיקת הלכת שהגישו לישראלים ב-2008 היתה מתקבלת ברחוב הפלסטיני, לא ההנהגה הנוכחית היתה מצעידה את הפלסטינים אל השלום; גורלה של זו כבר נחרץ להיזרק לפח האשפה של ההסטוריה בהקדם האפשרי. 4. הנאיביות של השמאל: מודעות של יוזמת ז`נבה ו`גוש שלום` מבשרות לכולנו – אהה, הוכח שיש פרטנר פלסטיני. סליחה? בובות הסמרטוטים מרמאללה הם הפרטנר שיבטיח שלום אמת בינינו לבין הפלסטינים? הנהגה שמכרה בנזיד עדשים את עמה – היא הפרטנר שלנו? לגיון השכירים של הסי-אי-איי וצה`ל – הוא זה שישכין שלום? האם לא הגיוני יותר מצידו של מחנה השלום הישראלי לייחל להנהגה פלסטינית אמיתית, שזוכה לאמון ותמיכה רחבים ברחוב הפלסטיני? שוו בנפשכם שממשלת ישראל היתה מתאמת חיסול של מנהיג אופוזיציה ישראלי בידי הביטחון המסכל הפלסטיני. בעצם, שוו בנפשכם שאת ההתנקשות ברחבעם זאבי רקם רקם ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, עם מוחמד דחלאן. איזו לגיטימיות יש לשלטון שעושה יד אחת עם אויב חיצוני – ועוד עם כוח כובש – לחסל מתנגדים פוליטיים? עד מתי ישחק השמאל הישראלי ב`נדמה לי`? עם מי בדיוק הוא רוצה לעשות שלום: עם מי שיסכים לכל גחמה ישראלית או עם מי שיכול באמת להבטיח שהשלום יחזיק מעמד? מה האינטרס האמיתי של אזרחי ישראל: לאתר את הפראייר הפלסטיני התורן שיסכים לוותר על אלפי דונמים מעבר לקו הירוק, או אולי לאתר את המנהיג הפלסטיני האותנטי שיהיה מסוגל לאחד מאחוריו את רוב עמו בתמיכה בשלום? (שריקות בוז בקהל: אה, אתה מעדיף את החמאס? התשובה: החמאס יהיה מרכיב – עיקרי או משני – בכל הסכם שייחתם עם הפלסטינים. זאת עובדה שלא קשורה להעדפות הישראליות. כדאי אולי להתעורר אל המציאות). 5. העם, העם: אבו מאזן איננו `פרטנר` יותר מאשר נתניהו. שניהם מייצגים אינטרסים של אליטות צרות ששלום אמת בין העמים הוא מהן והלאה. זה מוותר על הכל, וזה לא מוותר על כלום. אבל הסימטריה נשברת כשפונים אל העם. בעוד שהעם הפלסטיני מבין היטב שהנהגתו מוליכה אותו שולל, העם הישראלי דווקא סבור שהנהגתו מוליכה אותו בטוחות אל עתיד טוב יותר. בעוד שהעם הפלסטיני כבר התנער ממושחתי אש`ף בעזה, ובמוקדם או במאוחר, יעשה זאת גם בגדה, העם הישראלי אינו שוקל אפילו לנער מעליו את מושחתי הליכוד-קדימה-עצמאות-עבודה. בינתיים. 6. מהפכת היסמין: אינשאללה, בקרוב אצלנו. ת.ק קישורים למאמרים האחרונים בנושא בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה ההטעיה של הסכמי אוסלו