חתיכת לוויה יקרה, כנס ניחום אבלים, תצפית על היכחדות הדינוזאורים בזמן אמת, אירוע פרידה. אלו כמה מההערות הציניות שהופרחו לחלל כנס פורום ארגוני השלום ביריחו (הדיווח של יוסי גורביץ כאן). בצדק. במרכז הכנס הסתובבו כל אותם ווטרנים של `מחנה השלום` וצעירים שחיים את (ועל) הנטוורקינג שבנו בעמל רב, ודקלמו את הקלישאות הישנות. יש פרטנר, ההסכם מוכן וצריך רק לרצות לחתום עליו, צריך להוציא אנשים לרחובות, צריך להגיע לקהלים חדשים. הייתה אפילו דוגמא להמחשה לעניין ה – להגיע לקהלים חדשים, סרטון של סטודנטים רוקדים בפורום של הר הצופים. זה היה יותר מדי בשבילי וברחתי לעשן סיגריה וללכלך על כל השמאלנים האלה עם מישהי שהבינה על מה אני מדבר. הרבה, הרבה סיגריות עישנתי בכנס הזה.
שתזדיין המדינה הפלסטינית.
אמר חסן ג`בארין, מנכ`ל `עדאלה`, ועשה לי את היום. לא מעניין אותי אם יהיו כאן שתי מדינות, המשיך, אחת או שלוש. אותי מעניין שכל תושבי הארץ יקבלו את כל הזכויות שמגיעות להם, בכל הסדר שלא יהיה. ג`בארין הזכיר את הזיקה של יהודים לארץ. `חברון היא לא רק עיר מוסלמית, אתם יודעים`, אמר, `גם ליהודים יש זכויות דתיות בה`. כשהגיע להירשם בדלפק הקבלה, סיפר, לא ידעו המארגנים אם לשים אותו ברשימת הנציגים הישראלים או ברשימת הנציגים הפלסטינים. גם הוא לא ידע. ג`בארין הוא רק אחד מרבים שאולי תומכים בפיתרון שתי המדינות, אבל עבורם הוא בכלל לא מובן מאליו.
הפלג השמאלי של המיינסטרים: מרכז הארץ, מרכז המפה הפוליטית, מרכז התפלגות ההכנסות ומרכז העניינים לא רואה שום בעיה שאיננה טכנית בחלוקת הארץ. מבחינתה של אותה אליטה שוקעת: אשכנזית, וותיקה, ממוסדת ומבוססת, קווי 67 חופפים בדיוק את זהותה שלה. לכן סיסמתה היא `לצאת מהשטחים – לחזור לעצמינו`. הם חיים בסרט שישראל שאחרי הנסיגה תהיה דומה לישראל היפה של טרום 67. טעות מרה בידם. ישראל של טרום 67 הייתה `יפה` רק עבור שכמותם, ישראל שאחרי החלוקה לא תהייה דומה לה בכלל והעיקר – היא ממש לא מהווה שום `חזרה לעצמינו`, אפילו לא מדומיינת, עבור רוב האזרחים . עבורם, זה במקרה הטוב פתרון שעל גבול הבלי נסבל שממנו אין מנוס.
בסקרים רוב הציבור תומך בשתי מדינות, הטיחה בי אישיות משלום עכשיו אחרי שחלקתי מחשבות ממין זה עם חברי לשולחן האוכל והצלחתי, נראה לי, בעיקר לעצבן אותם. אמת ויציב. אבל רובם, כולל אותי, וכולל אותי בגרסת התיכוניסט המתוסבך שהיה הולך להפגנות של שלום עכשיו בתקופת אוסלו, לא עושים את זה במצהלות ובריקודים. האנשים מסויגים, נתפסים בכל תירוץ להתעכב ולהתחמק, ואני חושב שזה לא אומר רק שהם טיפשים, גזענים ופרנואידים (אם כי הם בהחלט כאלה) אלא שזה לא הפיתרון שהם רוצים באמת אלא רק הפיתרון שנראה זמין. כשיפסיק להיראות זמין, במהלך השנה הקרובה, לא יהיה לו שום יתרון על פתרונות בלתי זמינים אחרים, כמו מדינה אחת פדרטיבית, ורעיונות כאלה יצופו אל מרכז השיח הציבורי.
זוהי היהירות הישראלית בהתגלמותה. חוצפה!
זיאד אבו זיאד צעק את המילה העברית כלפי איזה מלוקק מארגון `קול אחד` והעמיד אותו במקומו. קיבלנו 22% משטח פלסטין ההיסטורית כנקודת פתיחה, המשכנו להתפשר משם והתגמשנו עוד ועוד. עשרים שנה אחרי תחילת השיחות, והכיבוש עדיין כאן. ואתה אומר שכל מה שצריך זה שאנחנו נתפשר עוד?
פרשת המסמכים שפורסמו באל-ג`זירה ריחפה בחלל הכנס כמו זמזום פלורצנט טורדני, ואת העלבון העמוק אפשר היה לראות על פניו של כל פלסטיני. אפשר היה להבין. הרי עשו עליהם את אותה כיפה אדומה שעשו לשמאל בישראל בחצי השנה האחרונה. לקחו את פעילותם, שאותה קידמו ככל שיכלו, שכנעו והסבירו לכל מי שהיה מוכן להקשיב, פרסמו את המידע עליה בדאווין של `חשיפה` והעניין הוצג כמו שהמפרסם רצה – בגידה. בדיוק הטריק של `אם תרצו` עם העיתונות הישראלית, אחד לאחד.
מצד אחד, דור אוסלו הפלסטיני הוא תמונת ראי של זה הישראלי. אליטה ישנה, אנשי פת`ח שחזרו מהתפוצות וצעירים שחיים את (ועל) הנטוורקינג שבנו בעמל רב. הדיל של חלוקת הארץ אטרקטיבי עבור הפלסטינים אפילו פחות משהוא אטרקטיבי עבור היהודים. אבל משטר הכיבוש היה כל כך רע ונראה כל כך בלתי מנוצח שהם בחרו בפיתרון שנראה זמין ושכבה שלמה של פלסטינים הרוויחה מזה בגדול. מדינת פלסטין עצמאית לצד ישראל תשרת אותם היטב, ופלסטינים אחרים הרבה פחות, בדיוק כמו אצלנו. לא פלא שהם פוחדים. כשהפיתרון יפסיק להיות זמין, במהלך השנה הקרובה, הם כנראה יפרקו את הרשות, יחזירו את המפתחות לישראל וידרשו ממנה לדאוג לזכויותיהם. שתשבור את הראש.
אבל דבר אחד אגיד לזכותם, הם רציניים. כולנו גדלנו על מיתוס הגאונות היהודית והטמטום הערבי. בכל פעם שצה`ל פישל אמרנו `מזל שהאויב שלנו זה הערבים`. וכמובן שמצבם הרע הוא תוצר של היותם ערבים נחשלים ולא מדיניות השלטון שמפקח על כל צעד ושעל שלהם. תראו מה קורה בירדן, יותר טוב? ערבים זה ערבים ושיגידו תודה שאנחנו כאן כדי לתרבת אותם.
אבל הרושם שאני מקבל יותר ויותר בשנים האחרונות קיבל חיזוק ואישוש בכנס. ראיתי את הפוליטיקאים שלהם: מפוכחים, רהוטים, מדברים לעניין ועונים ישירות על מה שנשאלו. וראיתי את הפוליטיקאים שלנו שנשאו נאומי פריימריז עמוסי קלישאות ריקניות באנגלית עילגת והתחמקו משאלות. כשאבישי ברוומן תפר חמש עשרה דקות של `נשארתי בממשלה כי העדפתי או טובת המדינה על טובתי האישית`, ברחתי החוצה לסיגריה. כשחזרתי, הוא עדיין המשיך עם זה אז ברחתי לעוד סיגריה.
אנחנו, הישראלים, הופכים דומים יותר ויותר לסטריאוטיפ של הערבי שאותו טיפחנו. למדנו מהם. הערבים, לעומת זאת, למדו ממה שהיינו פעם. בזמן שאנחנו מתקרבנים ומתבכיינים ומאשימים את כל העולם, אשתו, חמותו וגיסתו בניסיונות להשמיד אותנו, הפלסטינים לומדים איך לוקחים אחריות ובונים מדינה בדרך. יצא לי לראות לא מעט סיורי וכנסי פרופגנדה ישראליים כדי להשוות ומה שעולה לי בראש זה המורה ההוא שהיה לי בתיכון, שכולם ידעו שהוא `שמאלני קיצוני` ושפעם, כך סיפרו, עשה רעש בכל הארץ כשהראה לכיתה דגל פלסטין שהביא מהמילואים ואמר להם שעלינו ללמוד מהפלסטינים אהבת מולדת מהי.
דור הולך, ודור בא.
הכנס שאני, אישית, הייתי בו התרחש בשולי הלוויה המרכזית. בשולחנות המרוחקים יותר, מסביב למאפרות ובשורות האחוריות. שם הסתובבו כל מני אנשים שלא היוו מטרה נחשקת עבור אמני המינגלינג. היו שם, בין השאר, דוברי רוסית שמנהלים מלחמה פטריוטית גדולה על התודעה הדמוקרטית במגזר שלהם, בלי שום עזרה ובלי שום הכרה. אף אחד לא התייחס אליהם. ניסינו במרצ, סיפרה לי אחת מהם, אבל זה לא הלך. ברור. וכי מתי רוסי, מזרחי, דתי או ערבי הגיעו לעמדת הנהגה כלשהי במפלגה או ארגון שמאלי ושרדו שם? והיו שם אנשים מירושלים שכמוני לא רואים בתל-אביב את הארץ המובטחת ובאבדן הפוליטיקה השמאלית מהזן התל אביבי טרגדיה קטנה מאוד.
הפריפריה נעה אל המרכז והופכת למרכז. זה קורה בחברה הישראלית בכלל, ובפלגים שונים שלה בפרט. תסתכלו מסביב. דור צעיר, וכזה שלאו דווקא גדל בחממות מוקדי הכוח הישנים, הולך ודוחק את רגלי הדור הקודם. זה קורה אצל המתנחלים, זה קורה אצל החרדים, זה בוודאי קורה אצל הערבים וזה קורה גם בשמאל. בפיל הלבן שנקרא מלון אינטר-קונטיננטל שביריחו ראיתי את המקום אליו הולכים הפילים הלבנים כדי למות. אבל ראיתי גם כאלה שזה מה שיפנה את דרכם לקדמת הבמה.
ת.ק |
