קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

אירועי 16 ו-17 בינואר 2011 באל-עראקיב* והמעצר
defeatist-diary
חיה נח
31.01.11
http://www.defeatist-diary.com/index.asp?p=articles_new10463




עדות אישית
מאת חיה נח
השבוע החל בקריאה מהכפר על כך שכוחות משטרה מרוכזים בבית קמה. כרגיל התארגנו במהירות ונסענו אל היום הנורא שייזכר לדיראון בחיינו. יום שבו המשטרה החליטה להסלים את יחסה הכוחני אל אוכלוסיית הכפר הבדואי אל-עראקיב ואל תומכיהם. התסכול של המשטרה וחוסר האונים שלה ביחס למאבק האזרחי המופתי שמנהלים אנשי אל-עראקיב נגד העוול נענה באלימת ובברוטאליות.

כיוון שאיחרנו בדקות אחדות ואנשי המשטרה נכנסו לפנינו לכפר, הם סגרו אותו וסרבו לאפשר לנו להיכנס אליו. התווכחנו עם מפקד המחסום ממשמר הגבול ארתור איפראימוב (מס` 1084243), שניסה לשווא להסביר לנו על מה ולמה הכפר סגור. הוא לא הציג שום מסמך האוסר על כניסתנו למרות דרישות חוזרות ונשנות שלנו. ואז נסענו דרומה ומצאנו דרך להגיע אל הכפר תוך כדי זה שראינו דחפורים של הקק`ל פורצים בחסות מבצע ההרס התשיעי, דרך לאזור הנטיעות החדש שמדרום מזרח לכפר.

הגענו אל הכפר וצפינו כמו כל אנשי הכפר חסרי אונים בהריסתו התשיעית, אלא שהפעם ההורסים לוו בעשרות משאיות שהעלו בקרביהן את שרידי שמונה ההריסות הקודמות.
בעודנו מסתכלים בעיניים כלות על הדחפורים והמשאיות, התנהל בצד השני של הכפר ה`קרב` הראשון. כמה מהילדים והבוגרים שמחו על כך שהדחפורים פורצים דרכים ועושים בשטחי הכפר כבתוך שלהם נוֹרוּ לעברם כדורי גומי וכדורי ספוג וכן בגז מדמיע ובגז פלפל והם נפצעו. חמישה מהם נותרו פצועים בשטח עד אשר הזמנו אמבולנסים לחילוצם לבית החולים ע`ש סורוקה בבאר-שבע. רבים יותר נפגעו בפצעים שטחיים ונותרו עימנו בשטח הכפר.

זו היתה תחילתו של שבוע שבו המשטרה הפעילה כח בלתי סביר כנגד אוכלוסיה אזרחית מחוסרת הגנה שניסתה לעמוד על זכויותיה ולמחות כנגד מעשה ההרס של הכפר. זו היתה תחילתו של שבוע שבו קבוצת יס`ם משולחת רסן ואלימה פעלה בשטחי הכפר ביום בו נעצרו שלושה מאנשי הכפר והמשפחה.

ואז חזרו אנשי הכפר ובנו קורת גג ללילה הסגרירי והקר שהיה צפוי.
יצאנו מהכפר עם רדת הלילה והתחלנו לשגר את תמונות היום כשאנו המומים מאירועי היום שחלף ומודאגים מן הבאות.



למחרת ביום שני כבר קבענו לצאת מוקדם יותר כי חשבנו שכקבלני ההריסה יגיעו שוב. התארגנו בשתי מכוניות ויצאנו מבאר-שבע, מכונית אחת עם פעילים עמדה להגיע מתל אביב. כאשר הגענו לצומת להבים ראינו את עשרות המשאיות יורדות דרומה והבנו שאיחרנו את המועד ולא נוכל להיכנס אל הכפר. עצירת פעולת הרמזור ומתן מעבר לכל עשרות כלי הרכב של המשטרה והסיירת הירוקה לנוע מכיוון להבים, הבהירו לנו סופית שנצטרך להגיע אל הכפר בדרכים עוקפות. כך גם עשינו. הגענו אל הכפר וחנינו לא הרחק ממנו. התחלנו ללכת לכיוון בית הקברות ומיד נעצרנו על ידי כח יס`ם רעול פנים, שמפקדו 101 ושוטריו 102, וכו`. לשאלה מה שם השוטר שביקש מאיתנו להזדהות – נענינו: 101.

עמדנו שם. השוטרים אספו את תעודות הזהות שלנו. יוסי עמד איתנו וידיו בכיסים, גם הוא המתין להשבת תעודת הזהות. פתאום החל שוטר צועק עליו `למה הידיים שלח בכיסים`? ומיד זינקו עליו עוד כמה שוטרים, הם כופפו את ידיו בכח רב. מפיו של יוסי נמלטה אנחת כאב. השוטרים הטיחו אותו על חלון אחורי של רכב שחנה בסמוך וערכו חיפוש על גופו. משלא מצאו דבר, הם שיחררו אותו. יוסי שב אל מקום ההתקבצות שלנו דואב ומושפל.
לאחר בדיקת תעודות הזהות נקרא שוטר ממשטרת רהט לערוך מעין טסט לשני כלי רכב בהם הגענו. פתחנו את מכסה המנוע, סובבנו את ההגה לימין ולשמאל. נבדקו הצמיגים ונראה שעמדנו בהצלחה גם במבחן זה. אז לא נותרו סיבות להשהייתנו. סברנו שעתה תפתח דרך הכניסה לבית הקברות בו רוכזו תושבי הכפר ושנאסר עליהם לצאת ממנו. וכך סברנו, נוכל לחבור אליהם ולטכּס עצה עימם כפי שאנו נוהגים בדרך כלל. אך לא! מפקד 101 פקד: `טוב, כעת עופו מכאן ולהתראות`. כששאלנו באיזו זכות הוא אוסר עלינו להיכנס לבית הקברות, הוא צעק: `תעופו או שאתם עצורים!`

גדי החליט, ובצדק, שלא לקבל את תביעתו השרירותית ולהמשיך לנסות להגיע אל הכפר. כמובן שכמה שוטרים הקיפו אותו והחלו לדחוף אותו. תוך שניות הוא נעצר והובל אחר כבוד למשטרת רהט, שם הוגש נגדו כתב אישום על הכאת שוטר וסעיפים אחרים. קרוב לחצות הוא שוחרר מהמעצר.

אנחנו זזנו במרחק של כשלושים מטר מאנשי המשטרה אשר `התירו` לנו לעמוד שם בשמש החמימה של הבוקר הסגרירי משהו.

דחפורים הרסו את הבתים בכפר, ואת חומרי הבניין הפזורים נאספו על ידם. חייהם, רכושם והריסות בתיהם של אנשי הכפר נפרקו אל תוך עשרות משאיות שהובילו את ערימות ההריסות אל אתר הפסולת דודאים. הם חזרו על אותה הפעולה פעם אחר פעם.
במהלך היום תושבי הכפר החלו לצאת מבית הקברות. אלה שניסו להיכנס אליו בדרך כלל נעצרו על-ידי השוטרים על כביש 40.

אחר הצהרים חזרנו לכפר. סמוך לשעה 16:00 סיימו הדחפורים והמשאיות את עבודתם, וכולם, כולל השוטרים, עזבו את המקום.

אך בהמשך התברר שאנשי המשטרה טמנו לנו מלכודת: כעבור פחות מחצי שעה הם חזרו על עקבותיהם מתוך ואדי עראקיב המצוי דרומית לכפר תוך שהם יורים כדורי גומי וכדורי ספוג על האנשים שהחלו לארגן לעצמם מחסה ללילה.
במתחם שבתוך הוואדי היו הרבה אנשים וכן ילדים רבים. כשגילו את השוטרים, הם פתחו במנוסה אל תוך בית הקברות. איש מבין השוטרים לא הזהיר ולא הורה להם לעצור. אנשי היס`ם ירו ופצעו ללא הבחנה גברים, נשים וטף. עדיין ניתן להבחין על גופם את סימני הפציעות.
אנחנו שהיינו באזור הגבעה הדרומית של הכפר עלינו על המכוניות שלנו. אני הכנסתי לרכב משור שהיה בסמוך. ניסינו לצאת מהשטח ולקחת עימנו את מוחמד בן התשע, אך אחרי כ-20-10 מטרים ציוו עלינו השוטרים לעצור במקום. אני עצרתי מיד את הרכב, ואז נורה כדור אל שמשת הנהג שהיתה למזלנו הרב סגורה. המומים יצאנו מהרכב לפי הוראת השוטר `עבד`, ג`ינג`י מזוקן, שהיה אלים במיוחד. הוא ואחרים שלא ענדו תגי זיהוי, הוציאו אותנו באגרסיביות מהרכב תוך כדי שדחפו את ענבר ואת ליאנה. הבקשה שלנו להעביר את מוחמד שהחל לבכות אל בית הקברות נענתה בשלילה. הוא לא רצת ללכת משם בגפו ופחד מהשוטרים. האלימות של השוטרים היתה מיותרת וחרגה מעבר למה שהם קוראים הפעלת כח סביר. גם בעומדנו מחוץ לרכב זכינו לקיטונות של אגרסיות מצד השוטרים. על עזיז וסלימאן ציוו לשבת על הארץ. כולם מבלי יוצא מן הכלל מילאו אחר הוראות השוטרים. השוטרים הודיעו לנו שהרכבים של עזיז ושלי `מוחרמים`.

השוטרים היו תוקפניים למרות שאיש מאיתנו לא היה מעוניין להתעמת איתם. הוסענו ברכבו של סלים שהוחרם אחר כבוד למשטרת רהט. השוטר נהג בפראות ברכב והתעמר בו. הוא נסע במהירות ולא חס על הרכב או על הקרון שהיה מחובר אליו. מאוחר יותר נודע לי שהמקרר שהיה מאחור נשבר, וכן חפצים נוספים שהיו שם.


הם יוצאים למלחמה ?!
עו`ד סאלם אבו-מדע`ם שמיהר לבוא לעזרתנו ודיבר עם השוטרים - נעצר אף הוא.
כשהגענו למשטרת רהט החלו החקירות. אנשי המשטרה וחלק מהחוקרים היו עוינים במיוחד. כאן גבר החשש שלי שיפגעו במישהו מאיתנו בתחנת המשטרה. היחס אלינו היה משפיל ובעיקר אלים.

לא היו מספיק כסאות. הדר ואליאנה נצטוו לשבת על הרצפה. מומתז עמד בפינת החדר. לאחר זמן מה מומתז התבקש בתקיפות לעבור לצד השני של החדר (הוא נשען על הקיר ומפסק החשמל הופעל והאור כבה). מאחר ולדעת השוטרים הוא לא עשה זאת מספיק מהר, הם דחפו אותו והחטיפו לו מכות.

מאחר שלא היינו מנוסים במעצרים, חששנו מהבאות. השעון תקתק. כאשר הגיעו עורכי הדין, הם תארו בפנינו מה שעתיד לקרות, וכך הם פרקו מקצת הלחץ העצום שהצטבר אצל הפעילים. עצם בואם של עורכי הדין תרם להרגעת הרוחות אך `עבד` הצליח לריב עם אחד מעורכי הדין ולהודיע לו שאף הוא מעוכּב לחקירה. תחושת חוסר הביטחון שנבעה בשל העובדה ששללו מאיתנו כל זכות אזרח אלמנטארית גברה בעקבות עיכוב עורך הדין במשטרת רהט. אני התחלתי לחשוש ש`עבד` יאבד שליטה. הוא התגלה כד`ר ג`קיל ומיסטר הייד. רגע אחד הוא היה נינוח ודיבר בקול רך, וברגע שלאחריו הוא התפרץ כאילו יצא הג`ין מתוכו.

הערות בנוסח, `למה אתם מסייעים לבדואים` או `לכו לגדר (בבלעין)` נשמעו מפי כל זב חוטם בתחנת המשטרה.
החוקר יגאל שחקר אותי התפאר בפני כי כולנו נלך למעצר, לרבות `ילדים נשים וטף` כהגדרתו.

במעצר

כל אותה העת קיווינו שמישהו מטפל בענייננו.
הסתבר שהדבר לא כל כך הסתייע. הטיפול של עורך-דין החל רק בשלב יותר מאוחר, כשעתיים לאחר המעצר. אנו פונינו בסביבות השעה 22:00 לכלא אוהלי קדר כאשר הדר ואליאנה בזינזאנה אזוקות בידיהן ואולי אף ברגליהן, ואני ברגלי.

החוויה שם לא היתה פחות קשה אף שהכלאים נהגו בצורה קורקטית מה.
לאחר תהליך ארוך תוך הורדת האזיקים, הסרת שרוכי הנעלים, ראיון אצל החובש, הקצין האחראי והעובדת הסוציאלית ששאלו למעשה כמעט אותן השאלות - הובלנו לאגף שתואר כאגף של קטינים ונשים. בפועל, הם הכניסו אותנו לתא בקצה מסדרון שהוא אגף של בוגרים. שריקות ליוו אותנו בדרך עד לקצה המסדרון. הוכנסנו פנימה, עולמנו התמוטט בשנייה.
בתא היו כמה מזרונים מטונפים, חמש שמיכות צמר כמו צבאיות וזהו!
תא השירותים היה מלוכלך. על הרצפה המטונפת התרוצצו מקקים וזהו.

אליאנה ניסתה להסב תשומת לב הסוהרים ולבקש שמיכה נוספת, אך ללא הועיל. הבנו שבתאי המעצר האחרים קיים אינטרקום שמקשר עם הסוהר, אך בתא שלנו לא היה כדבר הזה. התקשורת נוצרת תחילה על-ידי צעקות להפניית תשומת ליבם של הסוהר או הסוהרת שבחדר הפיקוד. רק בעקבות הצעקות הופעל או לא הופעל האינטרקום.

הצעתי שנתעטף בכל מה שיש לנו כדי שהחיכוך עם המיטה והשמיכות יהיה מינימאלי. כך נכנסנו למיטות והלכנו לישון. פתאום הדר קפצה מהמיטה כי תיקן נפל עליה. היא הפכה את המזרון והכניסה את התיקן לתוך כוס ומשם הוא נזרק החוצה. חזרנו לישון במקום המזוהם הזה וכך יכולנו לחוות חוויה מזוויעה שאותה חווים מדי יום ומדי לילה בישראל נשים ואנשים רבים.

משך כל הלילה המשיכו אנשים לזרום לאגף. כמעט ולא היה רגע של שקט מסביב. הקור חדר לעצמות. הדר שזכתה לשמיכה אחת כיסתה עצמה במזרון ובאמצע הלילה העברתי אליה אחת מהשמיכות בהן התכסיתי. כל הלילה נשמעו קריאות וצעקות. אחד העצורים ביקש בקול ניחר מים חמים.

לפנות בוקר, בשעה 05:30, קול שבקע מרמקול העיר אותנו. אחרי כן הגיע אסיר שחילק מים חמים. לא הבנו למה, כי לא היו בחדר כוסות (פרט לכוס חד פעמית עימה הדר העיפה את התיקן), ואף שהיתה במקום שקית עם סוכר ושקיות תה. האסיר לקח חזרה את בקבוק המים שהעביר דרך החרך בדלת מבלי שמישהי מאיתנו נגשה לקחת אותו.

שוב ישבנו והמתנו. בשעה 07:00 לערך, אולי קודם לכן, הורידו אותנו לחדר הכניסה. בדרך, נתקלנו בשני נערים שנשכו והכו אחד את השני. תוך כדי הירידה לחדר היציאה, בקשתי מהדר ואליאנה שנרד מהר יותר ונתרחק מהמהומה כיוון שאיש לא הגיע לסייע לסוהרת שניסתה ללא הצלחה להשתלט על הנערים הניצים. החלל בין המדרגות אטום ואיש לא שמע או בא להושיט עזרה. הסוהרת השתלטה על המהומה ונזפה בנערים. אחד מהשניים טען שהשני נשך אותו. זה נלקח בכח במעלה המדרגות.

הכניסו אותנו לתא המעצר ושם המתנו להסעה לבית המשפט. לאחר מכן, בתא קטן, נערך חיפוש גופני על כל אחת מאיתנו. אזקו את ידינו ורגלינו והוציאו אותנו אל הניידת שעמדה בחוץ. המתנו עוד כחצי שעה בניידת הדחוסה ואז החלה הנסיעה הארוכה לבית המשפט שאליו הגענו ברבע לתשע לפנה`צ. הוכנסנו לתא עצירות. תא המעצר היה הקטן (כ-12 מ`ר) והקר ואף משפיל מזה שבכלא אוהלי קידר. כאן השירותים מופרדים בקיר נמוך ולכן כל היום מוזרם אויר קר אל תוך התא. ספסלי הבטון אינן מאפשרים ישיבה ממושכת. למרות שהיינו עייפות, נאלצנו לקפץ וללכת במקום כדי להתחמם.

סמוך לשעה 11:00 הוציאו אותנו מהתא. לפני כן, העברנו את הידיים שלנו בחרך שבדלת, השוטרים אזקו אותן, וכשיצאנו החוצה הם אזקו גם את הרגליים שלנו. הלכנו עשרה צעדים, ואולי פחות, הוכנסנו לחדרון קטן בו פגשנו את סאלם שסיפר לנו על מה שהתרחש בכפר, על ההמונים שנהרו אליו ועל המדורות שהודלקו. גם הבוקר, אמר סאלם, ישנם אנשים רבים. המשטרה איננה מתקרבת ואילו אנשי קק`ל אינם עובדים בשטח בשל צו עיכוב ביצוע. הבשורות הללו העלו לנו את המוראל. אז יצאנו מהחדר, צעדנו כמה צעדים ואז הסירו את האזיקים מהרגליים. נכנסנו לחדר, הושטנו את הידיים דרך החרך בדלת ושוחררנו מהאזיקים. ישבנו והמתנו לדיון בהארכת המעצר. ההמתנה נמשכה, היא דמתה לנצח!

כל אותה עת, הנער שננשך ואנשים נוספים שהיו עצורים בתאים סמוכים צרחו וקראו קריאות `נחשון`, `נחשון` (שם כללי לכלאים שהם כולם מיחידת נחשון) `תביא סיגריה`, `מה השעה ?` ועוד.

בצהרי היום, בערך בשעה 12:30, שוב נקראנו להושיט ידיים דרך חרך הדלת ושוב נאזקו ידינו. כשיצאנו מהחדר, שוב נאזקו רגלינו, ואז נלקחנו אל אולם המעצרים. לפני הכניסה לאולם הוסרו אזיקי הידיים.

חלקנו ישב על ספסל העצורים וחלקנו עמד, וכך החל הדיון במעצר. עורך דיננו ניסה לטעון כי אם שוחרר פעיל החשוד בהכאת שוטר על אחת כמה וכמה יש לשחרר מי שנחשד באי בצוע הוראה חוקית ובהכשלה של שוטר. הטיעונים של עורך-הדין שלנו לא הועילו. התובע המשטרתי הודיע שבעוד כשעה יוגשו כתבי אישום ואין טעם בדיון המקדים. נשלחנו להפסקה קלה כדי שהתובע המשטרתי יברר אם אכן יוגש כתב אישום. ידינו נכבלו שוב. לאחר המתנה של כרבע שעה התחדש הדיון תוך שמתירים את האזיקים שלנו בידיים. ואז התברר שכנגד ארבעה לא הוגשו כתבי אישום והם יוכלו להשתחרר. שמחתי על שחרורן של הדר ואליאנה. התעצבתי על המשך המעצר שלי ועל הזמן שאצטרך לבלות במעצר עד לשחרור. יצאנו, שוב נאזקנו והובלנו חזרה אל חדר המעצר. הדר ואלאינה המתינו כשעתיים שהיו כנצח עד לשחרורן. בינתיים הוכנסה לתא אישה בדואית צעירה עם סיפור חיים יוצא דופן ועליו אדלג הפעם.

בשעה 17:30 התקיים דיון להארכת המעצר, הפעם אצל שופט אחר. אני נותרתי בחדר המעצר, ורק בסוף הדיון נזכרו להביא אותי לאולם, וכמו בפעמים הקודמות הוא היה מלא בפעילים ובחברים. וגם כאן עברתי שוב את פרוצדורת האזיקים בידיים, האזיקים ברגליים מחוץ לתא, הובלה איטית ומכאיבה לאולם והסרת אזיקי הידיים. השופט אמר שיאריך את המעצר עד ליום חמישי. עורך הדין שלנו הסתייג והסביר שאין הצדקה למעצר הנוסף. בתגובה אמר השופט שהוא ידון בבקשה וייתן החלטה, אך זה יקרה אחרי שהדיונים הקבועים בפניו יסתיימו.

שוב הוחזרנו אל התאים. שוב המתנה ארוכה בתא המעצר. המתינו גם עזיז, סלימאן ואחמד, ואילו חמזה נותר באולם הדיונים. בבית המעצר נמשכו במשך כל היום הקריאות `נחשון` ... `מנגיסטו`... ,סיגריה`.
בסביבות השעה 20:00 נקראנו שוב לאולם המעצרים. והפעם, בשל הפסקת חשמל, בחושך מוחלט, הובלנו דרך המסדרונות האחוריים אל אולם המשפט. השופט הורה לשחרר אותנו בערבות עצמית ובתנאי הרחקה מאל-עראקיב. עזיז התנגד לכך נחרצות ובסופו של דבר הורה השופט על שחרורנו.

הוחזרנו אל בית המעצר ושם החלו לארגן את האסירים והעצירים לקראת החזרתם לכלא אהלי קידר. לאט לאט עזבו כולם, ורק אנחנו נותרנו בשני תאי המעצר הנפרדים. שמעתי את עזיז או מי מהעצורים האחרים מאבד את הסבלנות מאחר והזמן חלף ואיש לא בא להוציאנו החוצה. המשכתי ללכת לאורך ולרוחב תא המעצר כדי למדוד אותו ובדרך זו להעביר את הזמן ולהפיג את הקור שחדר לעצמות.

ואז, סמוך לשעה 21:30, שוחררנו מהמעצר. חברים, אנשים מאל-עראקיב ופעילים מהפורום המתינו לנו בחוץ. ואז, לראשונה, קלטתי שהסיוט תם ושאני חוזרת לחיים שהופקעו ממני למשך למעלה מיממה.

המעבר בין שני העולמות - מעולם של אזרחית מן השורה שלכאורה נהנית מזכויות ושלא ניתן לפגוע בה (מציאות שהתבררה כעורבא פרח), לעולם של עצירה משוללת זכויות, שאפשר להחזיק אותה בתא מעצר ללינה בתנאים בלתי אנושיים, התלויה ברצון הטוב של סוהרים ושוטרים – היה חד וחריף. העולם מתמוטט בשנייה כי למעשה המעצר היה מעצר שווא שבא להרתיע אותנו הפעילים מלתמוך ולהביע סולידריות עם אנשי הכפר אל-עראקיב קורבנות עוולה נוראה.

העיסוק שיהיה כרוך בשל המשפט הצפוי להתחיל ב -1 לפברואר 2011 בא להכביד על החיים האישיים ועל משק הבית, וכדי להרתיע פעילים. כל זאת בחסות החוק ואלימות המשטרה. לאחר שבפעם הקודמת תלונה שהגשתי במחלקת לחקירת שוטרים (מח`ש) נסגרה ללא תוצאות, והערעור על ההחלטה הזו לא זכה למענה - הפעם החלטתי שאין טעם להגיש תלונה למח`ש.
--------------
* ביום ב` 31.1.2011, השלטונות הרסו את הכפר אל-עראקיב בפעם ה-11, ובמקביל דחפורים של הקק`ל החלו בהכשרת הקרקע לנטיעות.



ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד