אם אלוף בני גנץ רק סגר איזו מרפסת ולא שילם במכולת בצ`ק בלי כיסוי, יש להניח שהוא יכהן כרמטכ`ל; ספק אם יוכל לעסוק בהצלחה בנושאי הצבא תחת שר הביטחון אהוד ברק. השר הפך לסכנה לעצם קיומנו כאן, ויש מקום לחשש שהוא ביקש למנות את יואב גלנט כיוון שראה בו את האיש המתאים לעמוד בראש הצבא כאשר ישראל תתקוף, חס וחלילה, את איראן. לעתים אני מתפלא כיצד אזרחי ישראל מתנהלים בשלווה סטואית, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו וחברו לדבר עבירה ברק, מתכוונים ברצינות להצית תבערה אדירה כזו באזור, מבלי לתת את הדעת על ההשלכות לטווח ארוך. מוטב לומר את הדברים בגלוי: כמה פצצות גרעיניות במחסנים של צבא איראן הן מסוכנות הרבה פחות מאשר התסיסה בכל העולם המוסלמי, אם וכאשר ישראל תתקוף את מתקני הגרעין באיראן.
ההידרדרות במצבה האסטרטגי של ישראל נובעת ישירות מהתעקשותה לחבל בתהליך השלום, כדי להימנע מפינוי כל ההתנחלויות. רבים מטיחים כיום בפני אנשי מחנה השלום העקבי, שגם אם תלך המדינה כולה בדרך השלום שאותה ניסחנו במשך שנים רבות, הפרטנרים הולכים ונעלמים. למען האמת, מאסנו בתירוץ הזה. לא ייתכן לבצע, במשך כמעט 44 שנים, מדיניות שמובילה למלחמות בתנאים בינלאומיים ואזוריים גרועים יותר ויותר, להתעלם מכל האזהרות ואז לטעון שאין ברירה וצריך להילחם נגד כל העולם הערבי והמוסלמי, בלי תמיכה מאירופה `האנטישמית` וגם בלי תמיכה מלאה מארצות הברית. המפנה במדיניות הישראלית היום צריך להיות רדיקלי, ולכן קשה להאמין שאמנם יתרחש. ניתן רק למזער סיכונים, וכהתחלה לפטר מיד את אהוד ברק. גם אנשי ברק, שבחרו להצטרף לסיעה הקיקיונית `עצמאות`, לא יעלו את הטענה החלודה ש`ברק ואנשיו חוסמים את אביגדור ליברמן בממשלה`. את הטענה הזאת יש לשלול משני טעמים: ראשית, ברק לא עשה דבר לחסום את ליברמן ואף אּפשר לו לעשות במשרד החוץ כבתוך שלו. ושנית, הוא פחות שקול מליברמן, בעיקר בכל מה שנוגע לנושא האיראני.
הפונקציה האמיתית של ברק בממשלה הייתה לרמות את האמריקאים כדי שיחשבו שהוא כוח ממתן בממשלה. זה עבד לתקופה ידועה, ואז התפוצץ הבלוף. ארצות הברית משתנה, והרפובליקנים הקיצוניים, שניסו להפעיל את מה שהסופרת הקנדית נעמי קליין מכנה כ`דוקטרינת ההלם`, כדי להשליט בכל מקום את הניאו ליברליזם לטובת התאגידים הגדולים, אינם בשלטון. בוושינגטון לא מאמינים לברק, ולכן נתניהו אינו יכול להשתמש בו כבולם זעזועים במישור הדיפלומטי. הוא גרם לראש הממשלה ביזיון ענק בנושא מינוי הרמטכ`ל, ויש להניח שאפילו ביבי החלש רשם את הדברים לעצמו. אם ברק איננו ממלא שום תפקיד מדיני (בוודאי שלא `ממתן`) אז למה נתניהו ממשיך את השותפות המבזה עימו? יכולה להיות לכך רק סיבה אחת: שניהם שותפים במזימה לתקוף את איראן, עם או בלי הסכמה אמריקאית, ולהמיט עלינו, על בנינו ועל בני בנינו אסון ובכייה לדורות.
כבר נתקלנו בזעקות שבר של תומכי הממסד הקלאסי של ישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. אנשים כמו ישעיהו בן פורת המנוח מ`ידיעות אחרונות`, שנשבעו כל ימיהם בשמו של משה דיין ותמכו גם במדיניות הנצית של גולדה מאיר וישראל גלילי, נזכרו לפתע שלא לעולם חוסן. בן-פורת חבר ליואל מרכוס (עוד מעריץ מושבע של דיין) ולאחרים בהוקעת `המחדל`, אבל גם אז איש מהפרשנים הממסדיים לא הפנים את המחדל המדיני וכולם עסקו רק בפאשלות הצבאיות, שנבעו ממנו באורח ישיר. עתה קם יורש לדור הקודם של המאוכזבים. איתן הבר, כתב צבאי רב מוניטין ב`ידיעות אחרונות` ודוברו לשעבר של יצחק רבין, הוא התגלמות הקונסנזוס הישראלי. הוא גדל בבית`ר ובתנועת החרות (שקדמה לגח`ל ואחר כך לליכוד) הבין שבעצם מפלגת העבודה היא מגשימת תורתו של זאב ז`בוטינסקי ואחרי השבר שעבר עליו עם רצח רבין, חזר לבסוף לידיעות כפובליציסט, שכל מלה שכתב ממש גילמה את מהותו של המרכז הלאומני הישראלי.
לזכותו של הבר יש לומר, שהוא מעולם לא נשבה בקסמו של אריאל שרון וקלט את הסינתזה בין אלימות לבין שחיתות שאפיינה את ראש הממשלה לשעבר לאורך הקריירה שלו כאיש צבא וכפוליטיקאי. דומה שהוא גם קלט, לאור ניסיונו העשיר בנושאים צבאיים, שמשרד הביטחון שבוי כיום בידיו המגושמות של ברק, איש מוזר, בלתי צפוי ובלתי אחראי. השבוע, אחרי אירועי קהיר ותחילת סופו של משטר חוסני מובראק, כתב הבר בעיתונו מאמר מרגש שכותרתו מדברת בעד עצמה. `מדינת ישראל בסכנה`, התריע האיש ונימק את הדברים ב`קריסת שני עמודי תווך, שעליהם נשענה מדינת ישראל בעשורים האחרונים`. הבר הבהיר היטב כוונתו: מדינות ערב המתונות `מחליפות שלטון וצבעים` כלשונו, ואילו ארצות הברית ואירופה `כבר אינן מצדיעות ואומרות `הן` לכל גחמה ישראלית`. תהליכים אלו, על רקע הדה-לגיטימציה של ישראל, מסכנות את עצם קיומנו. הבר מנבא, כאילו היה חבר ותיק בשל`י או במועצה לשלום ישראל-פלסטין (השתתפתי בהקמת שני הארגונים האלה. תמיד, אבל ממש תמיד, טענו שכך יקרה אם תימשך המדיניות שבה תמך הבר עצמו), שעוד נאלץ להודות לפלסטינים, אם ייאותו להסכים להקמת פלסטין בצד ישראל ולא במקומה.
קורה כאן תהליך תלת-שלבי, שעתה הגיע לשיאו. תחילה ויתרנו על האמת, והפצנו תעמולה שקרית וצדקנית בנוסח גולדה ומנחם בגין, במקום להשתית את השלום על אדנים יציבים; אחר כך הבנו שאין צדק בעמדה שלנו, ולכן ביססנו אותה על כורח ועל תפיסה משובשת של מושג העוצמה; ולבסוף הגיעו גם אנשי ממסד כמו הבר למסקנה הבלתי נמנעת, שאין לישראל די עוצמה, כדי לדבוק עד סוף הדורות בעמדה, שכל העולם מכיר בכך שאין בה אמת ואין בה צדק.
הייאוש שתקף את מעצבי דעת הקהל בקרב האליטות הישנות איננו בהכרח מבשר טובות. ההיסטוריון בני מוריס (מראשוני `ההיסטוריונים החדשים`, שתיעד את נישולם של הפלסטינים בשנים 1948-9) הסיק ממחקריו שאין סיכוי להתפייסות יהודית-ערבית בכלל וישראלית-פלסטינית בפרט, והביע בשנים האחרונות השקפות נציות שברק אהב במיוחד. אבל מי שחושש ש`מדינת ישראל בסכנה` חייב לחפש תקווה, לעצב דרכים חדשות להידברות ולהבין, שאופציית הכוח איננה קיימת עוד. יש להתבונן במציאות, לנסות תוכניות מרחיקות לכת כדי לקרב את האזרחים הערבים ולהפוך אותם לגשר להתפייסות כללית באזור. השלום מחייב מהפך פסיכולוגי באליטות ובעם, ומי שמדבר על `ויתורים` כעל קורבן יהפוך את כולנו לקורבנות.
יכ |
