אין זו אגדה גם בקהיר היו הפגנות מינוריות. גם בקהיר המשטר דיכא אותן. אבל לאורך זמן המסורת של ההפגנות, והלחץ המצטבר, והאטימות השלטונית לרצון העם לא החזיקו. ביום שישי אחד של הפגנות בפלסטין נפל המשטר במצרים.
.בשתי תקופות שהותי במצרים בשנים האחרונות היו שם הפגנות. לא מאות אלפים, לא טלטלה למשטר, אבל קבוצות קטנות ומסורות, עם דגלים ושלטים שהודפסו בבית. פעם עובדים, פעם עיתונאים שהתבצרו בבית האיגוד שלהם, פעם עורכי דין, פעם אחת ממפלגות האופוזיציה השמאליות (האחים המוסלמים לא העזו להפגין. הכוח שהופעל נגדם היה גדול הרבה יותר מאשר נגד כל השאר).
המפגינים המעטים הוקפו פעם אחר פעם בטבעת של כוחות משטרה במדים, ונוכחותה של המשטרה החשאית הייתה מורגשת גם כן. לרוב לא היו מעצרים. המשטרה הסתפקה במפגן כוח, במניעת צעדות, בסגירת רחובות קרובים וניתוק הגישה לאתר ההפגנה מצד מפגינים נוספים. אחרי שעה-שעתיים ההפגנות היו מתפזרות, והשקט היה חוזר.
מצרים התגאתה בפתיחות היחסית שהנהיגה בשנים האחרונות, בכך שלא מחצה את ההפגנות כליל, גם אם הדיכוי כן היה נוכח וגם אם באותו הזמן המשיכה לכלוא עיתונאים ופוליטיקאים מהאופוזיציה. אבל מה שהמשטר בהחלט לא עשה זה להקשיב. המשטר לא הקשיב להמונים שהצביעו בהצבעת מחאה לאחים המוסלמים בבחירות הקודמות לפרלמנט, לא שמע לעיתונאים שפרסמו חשיפות על עינויים בתחנות המשטרה, ובעיקר לא שמעה לאדם ברחוב, שהיה מקלל את מובארכ יום-יום – בקול, או לרוב בליבו.
וכך הוא נפל. מובארכ. המשטר. בסופו של דבר העוני והרודנות הוציאו מיליונים לרחובות, ובמהפכה שללא ספק תכנס לספרי ההיסטוריה כאחת הגדולות ביותר, נטולות האלימות ביותר והחינניות ביותר – הובילו לשחרור.
גזרה שווה
נכון. ההיסטוריה והחברה האנושית לא עובדות ב`קופי-פייסט`, ואין גזרה שווה. המהפכה במצרים לא בהכרח מבשרת את נפילתם של כל המשטרים הרודניים בעולם. כל מקום והפוליטיקה שלו, ויחסי הכח שלו. אבל המהפכה במצרים עצמה הייתה גלגול של זו שבתוניסיה, ושל זו שכשלה באיראן. אנשים בכל העולם נשאו בשבועיים וחצי האחרונים את עיניהם בהשתאות לכיכר תחריר, ולמדו. פעיל זכויות אדם בסין אמר לבי.בי.סי לאחרונה שהוא וחבריו מחכים בסבלנות לראות את ההתפתחויות בארץ הנילוס, ושיסיקו את המסקנות המתבקשות.
וכך גם כאן. חגיגות ספונטניות שטפו את הגדה המערבית אתמול בערב, וניתן להניח שפרץ שמחה דומה היה גם בעזה. לא מדובר רק בהזדהות עם האחים מדרום – זוהי חגיגה של נצחון הרעיון של מהפכות עממיות.
כבכל יום שישי, גם אתמול התקיימו הפגנות נגד הכיבוש בגדה: בחברון, בבלעין, בנלעין, בנבי סאלח, וגם במעסרה. במעסרה שוב הייתה צעדה קטנה: לא יותר מעשרים פלסטינים ועשרה ישראלים. צעדה בכפר, דגלים, סיסמאות, חלקן שאולות מרחובות קהיר. שוב הצבא עצר את הצעדה בדרך לאדמות החקלאיות של הכפר, שייגזלו על ידי הגדר, לכשתבנה. המפגינים הצליחו לעקוף את החיילים ולהתקדם כמה מאות מטרים על הכביש הראשי לעבר האדמות, אך נבלמו שוב על ידי כוחות גדולים יותר ונדחפו חזרה לכפר.
אחרי כמה נאומים, ההפגנה במעסרה נגמרה בשלום. בשאר אתרי ההפגנות היו כמה עצורים, גז מדמיע. אבל היום נגמר, והשקט חזר לגזרה. שקט כמו זה שחזר לרחובות קהיר אחרי ההפגנות שראיתי בשנים האחרונות. שקט זמני.
כי שום דבר לא יעזור – לאורך זמן הדיכוי לא יעבור. לא המצור על עזה ולא שלטון חמאס הצועד לעבר פונדמנטליזם. לא משטר ההפרדה הגזעני בגדה, ולא פת`ח שמשלים איתו ומשתף איתו פעולה. אם ישראל חושבת שחניקת ההפגנות העממיות והתעלמות ממסריהן תוכל להחזיק זמן, היא פשוט טועה. הרי בסופו של דבר, ככל שהכיבוש ימשיך לחזק את אחיזתו וככל שהזמן יעבור וככל שהצלחת המהפכה המצרית תתבהר ותחלחל – כך תתקרב המהפכה הפלסטינית.
ויום אחד יקומו עשרות ומאות אלפים, ויצעדו אל המחסומים. הם יצעדו בלי נשק, והם יצעדו למרות שירו בהם, והם יצעדו יום אחרי יום, והם יצעדו עם מצלמות שישדרו לייב לכל העולם, והם יצעדו עד השחרור. אפשר לחכות לזה, אפשר לקדם את זה ולהצטרף למאבק העממי, ואפשר לדחוף לסיום הכיבוש כבר עכשיו.
עק |
