ואת אל-עראקיב חייבים להרוס – זה המוטו שמלווה עכשיו את אפי שטנצלר, יו`ר הקק`ל. זו כנראה השבועה המונחת על לוח לבם אנשי הקק`ל, ובה הם הוגים יומם וליל. לי זה מזכיר את הסנטור הרומי, קאטו, שלפי המסופר היה מצרף כל יום לדבריו בסנאט את המילים `ומלבד זאת אני סבור, שאת קרתגו צריך להרוס`. על אדמת קרתגו, זרעו הרומאים מלח, כדי שלא יוכלו להתיישב בה שוב. הקק`ל אינה זורעת מלח – היא שותלת עצים. לאותה מטרה, ותוך כדי כך זורעת אלימות, פצועים והמון המון פחד ותחושת אין אונים.
כילדה למדתי על מסעו המפואר של חניבעל דרך האלפים, עם הפילים. מאבקם הנחוש של תושבי אל-עראקיב, יום יום ושעה שעה, בקור, תחת האלימות הבלתי פוסקת של הקק`ל והזרועות המבצעות שלה – המשטרה והצבא – מול ירי ומעצרים, אפילו בלי פילים גדולים וחזקים, הוא הרואי לתחושתי לא פחות. התמדתם, למרות חוסר האונים שבעמידה מול צבא בעל נשק, המוגן על יד החוק (למרבית הפליאה), היא גבורה לא פחותה. המאבק העממי שלהם אינו שונה מזה של אזרחי מצרים שכה שמחנו עמם ועם מאבקם. אולי אף יותר, שהרי אין הם מאות, אלפים ומיליונים בכיכר היכולים לשאוב כוח מהסולידריות המשותפת, ואין הם מלווים בתקשורת הבינלאומית ובאהדת אזרחי מדינות רבות. על החלק החשוב הזה של הסולידריות המשותפת, הרחבה, עליו אני באה לשאול.
אותה גבורה, אותה התמדה, אינה נראית כמעט מחוץ לכפר ומחוץ לאותם גופים שהתגייסו כל כולם במטרה לתמוך וליידע. העלמה זו של המאבק מחריפה עוד יותר את התסכול. אותו תסכול כפול ומכופל מול זרועות השלטון וכוחם, אך גם מול כל מי שהמאבק הזה הוא שלהם (יהודים וערבים) ואין הם מתגייסים למענו ומצטרפים אליו. אותו מאבק על האדמות, על הבתים שאמור להיות חרות על ליבם. אין כוונתי לציבור הנאבק כל אחד במקומותיו על קיומו שלו. כוונתי למי שאמורים לייצג אותם. למי שיש להם הכוח לייצג אותם ולקרוא להם לבוא, לתמוך, לצעוק ולא לוותר. התגובה (נכון יותר – אי התגובה) של אמצעי התקשורת אינה מקרית, הם נשמעים להכוונת השלטונות. אבל יש מי שאינם מחוייבים לכך ואני שואלת את עצמי מה עם כל המפלגות הלא ציוניות שנבחרו על ידי אותו ציבור? מדוע אינן מקימות קול צעקה רבה ונמשכת? נכון, אין התעלמות מקיפה אך התייחסויות פה ושם אינן מספיקות, אינן גורפות.
כמי שקרובה לחד`ש, המפלגה הערבית-יהודית, השאלה הגדולה והתסכול הגדול מופנים קודם כל כלפיה. אני חייבת להדגיש שאינני מייצגת כאן לא גוף ולא תנועה. אני מייצגת רק את תסכולי וכעסי האישיים אך אני בטוחה שאלה אינם רק שלי. אני חוזרת ואומרת: מאבקה של אל-עראקיב הוא המאבק החשוב ביותר היום (כמו גם מאבקם של תושבי לוד, רמלה, יפו, עכו ועוד ישובים ערבים רבים). תושבי אל-עראקיב קמו ולקחו בחזרה את אדמתם שהיא שלהם בדין; תושבי אל-עראקיב קמו וערערו על דרך הנישול המורגלת של הציונות וזו הסיבה שקק`ל נאבקת בהם בדרך כה אלימה. ושוב אני שואלת: איך יכול להיות שמה שקורה באל-עראקיב אינו מעורר זעקה גדולה בקרב מי שאמורים לייצג אותם ואת האזרחים הערבים והיהודים המאמינים בדרך אחרת – של שוויון זכויות דמוקרטי אמיתי – שוויון בהזדמנויות ובזכות על הקרקע ועל הבית ועל בחירת אופי היישוב ואופי הפרנסה? איך ייתכן שאחרי השבועות האחרונים שבהם לא היססו היס`ם והמשטרה, שליחי הקק`ל, לירות באזרחים בלתי אלימים, בנשים ובילדים, לא נקראו כולם כאחד לצאת ולמחות? המאבק האלים של הקק`ל אינו רק בגלל אותם דונמים המהווים את שטח הכפר. הם מבינים, אולי טוב יותר מאיתנו, את משמעותו של המאבק הנערך עתה באל- עראקיב. לאלימות החריפה המופעלת נגד תושבי אל-עראקיב יש מטרה אחת והיא למען יראו וייראו; למען לא יעזו הם ולא יעזו אחרים לערער על מסלול הנישול של הציונות. תפקידה של אלימות זו זהה לזו שהופעלה באוקטובר 2000 – הצגת כוח מצמית המשתק כל אפשרות של התנגדות בלתי אלימה. אז למה, למה, למה לא קמה חד`ש וזועקת? מדוע חד`ש אינה מגייסת כל מספר ימים רכב שיצא לכפר כדי שהתושבים יחושו שאכן אינם לבד? כדי שהשלטונות והקק`ל יחושו שיש כאן מחאה כללית, הסוחפת אלפים, שהם צריכים להיזהר ממנה? מדוע חד`ש אינה מארגנת הפגנות בישובים שונים, כל שבוע בישוב אחר? מדוע חברי הכנסת של חד`ש, לפחות, לא מגיעים לכנסת כל הזמן עם חולצות `כולנו אל- עראקיב`? כי אכן כולנו אל-עראקיב והדרך שאותה מתרגלים עכשיו בנגב, תמשיך ותתבצע גם במקומות אחרים אם וכאשר יעלה הדבר בידם באל-עראקיב. מדוע לא פותחים חברי הכנסת של חד`ש את דבריהם כל פעם, כמו קאטו הזקן במשפט, `ואת אל-עראקיב אסור להרוס`?
כולנו עסוקים כרגע בדיונים על המאבק נגד הפאשיזם, בהגנת הדמוקרטיה. אבל על איזו דמוקרטיה בדיוק באים נציגי חד`ש להגן? אם אין הם זועקים יומם ולילה את אותה דמוקרטיה שכבר מזמן אינה קיימת בנגב בשביל תושביו הבדואים? אותה דמוקרטיה שמעולם לא התקיימה בשביל האזרחים הפלסטינים של ישראל, ובעצם מעולם לא התקיימה גם בשביל חלק גדול מהאזרחים היהודים של ישראל.
ולכן, מאחר שלמעשה `כולנו אל-עראקיב` עכשיו אני לא רק מתוסכלת ולא רק חשה חוסר אונים, אלא שיש בי המון כעס. ומובן שכעס זה מופנה קודם כל כלפי המפלגה שאליה אני חשה קרובה, שאני חלק ממנה. אז אנא מכם, מנהיגי חד`ש ופעילי חד`ש, קחו את הכעס הזה, את התסכול הזה, שלי ושל אחרים ועשו ממנו משהו שיש בו טעם ותקווה, שיש לו יכולת ליצור שינוי. כי זה התפקיד החשוב ביותר של חד`ש. ההיסטוריה מלאה ברגעים מפוספסים; ההתגייסות עכשיו למען אל-עראקיב היא רגע כזה. רק זעקה והתגייסות משותפות של כלל הציבור של חד`ש ואחרים יכולה להפוך רגע זה לרגע בעל משמעות היכול אולי לעצור את מסלול ההיסטוריה של הציונות.
אנשי אל-עראקיב אינם מוותרים. הם חוזרים לבית הקברות, הם חוזרים ומקימים את הסוכות. הם חוזרים ונפצעים ונעצרים. יבואו עמם כל אנשי חד`ש, ואינשאללה כל אנשי המפלגות הלא ציוניות האחרות, וכלל הציבור הרחב הנמעך בכל יום ויהפכו את המאבק הזה למשהו שיש בו גם תקווה להצליח. תקווה להפוך לאותו מאבק עממי שכולם מפנטזים עליו אך אולי אינם רואים אותו תחת עיניהם בנגב. את הכפפה זרקו אנשי אל-עראקיב – עליכם החובה להרים אותה.
ד נ |
