קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

הכפר נבי סמואל النبي صموئيل - כתם פלסטיני
mahsanmilim
איה קניוק ותמר גולדשמיט
31.03.11
http://www.mahsanmilim.com/nabi_samuel.htm





כדי להבין שהחומה לא נבנית לצורכי ביטחון אלא כדי לקבוע את גבולותיה העתידיים של ישראל, צריך רק להביט במפה. קו ברור עובר מזרחה לקו הירוק ומטרתו אחת: להכניס לשטח ישראל כמה שיותר התנחלויות ואדמה ולהוציא ממנה כמה שיותר כפרים פלסטינים עם מינימום אדמה.

בינות להתנחלויות גבעת זאב, גבעון ורמות, על תוואי הכביש הראשי ליהודים בלבד, נשאר כפר אחד קטן שהחומה לא הצליחה לקלוף החוצה מהשטח. כתם פלסטיני בתוך רצף יהודי. הכפר נבי סמואל.

עיסא היה בן שש עשרה, כמאל בן ארבע עשרה וחאג`ה שוכריה היתה בסוף שנות השלושים שלה, כאשר ב 1967 החלו ההפגזות. הזיכרון של מעשי הטבח שנעשו ב 1948 היה מוחשי וקרוב, ואנשים פחדו ממה יקרה כשהיהודים יבואו. המון ברחו לירדן. אֵחַיו של עיסא ושל כמאל והרבה מהישוב הקטן. ההפגזות מצד לצד התנהלו מעל ראשיהם. עיסא ואמו ואחיו ועוד כמה מהמשפחה המורחבת התחבאו במערה ליד ביר נבאלה (بئرنبالا). כשחזרו אחרי עשרה ימים בערך לבתיהם, ראו שהחיילים בזזו את הבתים. כַּדי דבש נעלמו ומזרונים וצלחות. הכל נגנב. הבתים היו ריקים מרכוש.

אבל כמה כבר היה, הם אומרים.

והבתים, מלבד נזקים קלים, עמדו על תילם.
והם המשיכו בחייהם. עיסא ואימו, וכמאל ואימו עם אחיו ואביו החורג (הוא אחיו האילם של עיסא), וחאג`ה שוכריה והוריה (שאיתם חיה אחרי מות בן זוגה וחתונת בנותיה), כולם חזרו פחות או יותר לחיים שחיו קודם. הבתים של הכפר היו פזורים ברובם ליד מתחם המסגד הישן. זה היה כפר קטן גם אז. בנוי ליד חורבות הבתים הקדומים של הכפר שנחרבו באלף תשע מאות שבע עשרה, במלחמה בין הטורקים לאנגלים, שעומדים חרבים עד היום. 162תושבים בסך הכל נרשמו לפני המלחמה.

ב 23 במרץ 1971 בחמש, או שש בבוקר, הגיעו כוחות הצבא ואיתם משאיות וטרקטורים כדי להרוס את הכפר נבי סמואל. יש לכם שעה לפנות אמרו להם. הם לקחו מה שאפשר היה להספיק לאסוף ואי אפשר היה הרבה, והצבא החל להרוס להם את הבתים עם חפציהם בתוכם, עד היסוד.
כלבה השחור של חאג`ה שוכריה לא הסכים לצאת. ניסו לגרור אותו החוצה, וקראו לו, והוא סרב לצאת ונקבר תחת ההריסות.


למה אתם הורסים לנו את הבית, אמר כמאל הילד והיכו אותו. לכו לבתים ההם, צעקו עליהם החיילים וגירשו אותם לקבוצת בתים מרוחקת יותר, בשולי הכפר, ששייכים לאנשים שברחו לירדן במלחמה ועמדו ריקים.
והם הלכו לשם.
לאימו של עיסא ומשפחתה הוקצה חדר. ולאימו של כמאל ומשפחתה חדר. חדר ליד חדר. את הכפר הרסו לגמרי. השטיחו את הקרקע, וכינו את כל השטח `פארק`.
מותר לכם לבנות שירותים מפח אמרו להם, והם בנו. ומאז לא מרשים להם לבנות.
מי שבונה הורסים לו. אין אישורים, כי לא נותנים רשיונות, ואנשים נאלצים לבנות ללא אישורי בנייה כי אי אפשר שלא, כי זו אדמתם, כי יש ילדים. והילדים רוצים גם הם לקיים את משפחותיהם. כי הם מבקשים רשיון ולא מקבלים, פעם אחר פעם כשיטה. ואז כוחות הכיבוש השונים הורסים את הבניה `הלא חוקית` `כחוק`.
מלבד למוכתר.

המוכתר הוא משתף הפעולה.
השלטונות הקולוניאליים המתחלפים מינו מישהו מקרב התושבים שיהיה עושה דברם, וכינו אותו `המוכתר`. לו יש זכויות יתר, ובתמורה משרת את מטרות השלטון כנגד התושבים.
כך למשל המוכתר של היום ומשפחתו הם היחידים בכפר שיש להם תעודה כחולה ירושלמית (לשאר בני הכפר תעודה פלסטינית) ויכולים בגלל זה להיכנס לעבוד בישראל וחופשיים לנוע כרצונם. כך הוא יכול, שלא כתושבי הכפר האחרים, לבנות, ולא הורסים את ביתו. וזאת כשהבית שעמד באותו המקום קודם, נהרס על ידי השלטונות `כחוק`.

בנבי סמואל תפקידו העיקרי של המוכתר הוא לעזור במעשה ההשתלטות על האדמות והטרנספר השקט. הוא מזייף חתימות של מתים שכמו מכרו אדמתם לפני מותם או אחרי מותם, ומסדר עדי שקר, ותצלומים כמו תצלום של צ`ק בלי האדם המחזיק אותו, כהוכחה לכך שהתבצעה מכירה. ומפני שכוחות `החוק` של ישראל לא מעונינים להפסיק את מעשה המירמה, עדי השקר מתקבלים ללא פיקפוק גם כשברור שמשהו אינו כשורה, והתלונות של התושבים נגד הזיופים נקרעות ונקברות, ושטח אדמה אחד אחרי השני נמכרים במירמה ליהודים.
מתוך מאה אחוזים של שטח, חמישה אחוזים אולי נמכרו באמת מספרים לנו, כל השאר אלה זיופים.

לתושבים ישנן הוכחות בכתב לכל הנבלה הזו, אלא למרות נסיונם לדווח למשטרה היא לא מוכנה, מתברר, הם אומרים בכאב, לנקוט בפעולה כשהתלונה היא נגד יהודים.

כמאל מספר לנו שהוא נולד בשנת 1957, כמה חודשים אחרי מות אביו ב 1956 שנרצח על ידי יהודים בעודו מוסק זיתים של משפחתו בליפתא. החיים הקשים בנבי סמואל שלחו אותו בהתבגרותו לחפש את חייו וגורלו בירדן, שם התחתן ושם נולדו ילדיו. ואז יום אחד, אימו שחיה כל אותה העת בנבי סמואל, קראה בעיתון שכתוב שהוא מכר את אדמתו ליהודים. דבר שלא מקובל. וכמובן גם שלא נעשה.

מתברר שנמצא מסמך מזויף שבו אביו של כמאל מכר בשנת 1954 את אדמתו לבנו כמאל שלא נולד עדיין אז. שלוש שנים לפני הולדתו. ועוד מסמך שמראה שכמאל מכר אדמה זו למישהו אחר, ואף קיבל איזה סכום עליו.

כמאל אומר שזה שמערכת המשפט היתה מוכנה לקבל טיעון כה מוזר וכה מופרך, שאב הוריש לבנו שלא נולד אדמה... ואיך ידע שיוולד לו בן ואיך כבר ידע את שמו... וזאת כשיש עוד בנים בבית, שכבר נולדו, ויכול היה להוריש להם... אז מדוע דווקא לו מכולם שנולד אחרי מותו של אביו. כשהמשפחה טוענת שלא היה ולא נברא. איך טיעון כה רופף די בו, הוא אומר.

וזו הוכחה בעיניו שגם כוחות החוק שייכים לאותה הקנוניה. שמערכת המשפט לא מעוניינת להפריך את טענות השוא האלה, כי השתלטות על אדמות הכפר והעברתן לבעלות יהודית, היא מטרה שגם הם שותפים לה.
המשטרה והצבא ומערכת המשפט, כולם.

כי ישראל פשוט לא רוצה את נבי סמואל שם.

שנה אחרי שנה, כמו בכל הגדה, התנאים נעשים קשים יותר ויותר. כבר לאף אחד כמעט אין עבודה, כי עבודתם ברובה התבססה על עבודה בישראל, וכיום רוב הפלסטינים בגיל העבודה לא מורשים להיכנס לישראל לעבוד. מנועים. הם מתגנבים דרך השדות בנסיונם לחפש עבודה למרות הסכנה מהחיילים הצדים אותם, ונתפסים לעיתים, ומתעללים בהם, לרוב, והם נאלצים לשלם קנסות, ויושבים בבתי סוהר, ושוב מנסים, כי אין להם ברירה.

היציאה היחידה של הכפר היא לכביש 436, כביש `אפרטהייד` ליהודים בלבד שבו אסור לאנשים מנבי סמואל לנסוע. כיום, כנראה לזמן שאול, התושבים יכולים להגיע רק למחסום רמות שעל הכביש. ורק לשם.
ובמחסום, על פי רצונם של החיילים, יוכלו או לא יוכלו להמשיך לתוך המובלעת השכנה, ומשם בדרך ארוכה לרמאללה ומקומות אחרים.
איש אינו רשאי לבוא או לבקר בכפר. רק מי שבתעודתו רשום נבי סמואל. כך למשל בן זוגה של ביתו של עיסא לא יכול להצטרף אליה לביקור אצל משפחתה.

אנשים כבר בקושי יוצאים, כי כל דרך לוקחת שעות במקום דקות. כי חייבים לעבור במחסום רמות שככל המחסומים מונע ומתעלל. ואם אפשר הם מוותרים. עיסא כבר לא ביקר את בנו ומשפחתו שעברו לגור בביר נבאלה מזה שנה וחצי, מאז שהרסו להם את הבית, כי פשוט מדי קשה הכל. וארוך. נכדו של עיסא כבר מעל שנה מגיע לבית הספר בבית איכסא על האתון של המשפחה. מי שמתחתנים לרוב לא חוזרים לכפר. ממילא לא יוכלו לגור בו, כי יבנו בהכרח, כי אי אפשר אחרת, ויהרסו להם כמו שהורסים תמיד. כבר כמה אנשים מתו משיברון לב.

זמנם של תושבי נבי סמואל קצוב. למעשה כשתיגמר סופית החומה סביב המובלעות של בידו ושל ביר נבאלה הם יחיו בבית סוהר מוחלט. סגור מכל עבר. ולא ברור מה יקרה, וכמה מהם ישרדו בתוך ההתעללות המכוונת כדי לסלק אותם משם, וגניבת האדמות הנחושה.

עיסא אמר לנו: אני רוצה להגיד ליהודים לא לקנות את האדמות של נבי סמואל. שהכל זיופים. שגם אם זה כתוב בטאבו זה שקר. ושלא יקנו. זה לא בחוק. אני רוצה שהם יידעו. עיסא בטוח שאילו ידעו היהודים שהם קונים קרקע גנובה השייכת בעצם לתושבי נבי סמואל הם יחדלו ממעשיהם. ויחזירו לתושבים את אדמתם שנגזלה.

בדיוק לפני שהלכנו ניגש איש חבוש כובע חגיגי לכמאל ולעיסא, וסיפר שהוא בדרכו להתגנב בשדות ולנסות לחפש עבודה אולי בישראל או באחת ההתנחלויות, וביקש מהם לקרוא בשבילו בקוראן בשביל מזל.

יש משהו עוצמתי ונוגע ללב איך הכלב השחור של חאג`ה שוכריה, שלא היה מוכן לעזוב את ביתו ואדמתו, ושהקריב את חייו, הוא זיכרון וסמל בכפר הקטן.



ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד