קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר ההכשר שנתן בג"ץ ל"משטר ההיתרים" – אור ירוק לנישול פלסטינים מאדמותיהם ! 5.4.11 ההכשר שנתן בג`ץ ל`משטר ההיתרים` – אור ירוק לנישול פלסטינים מאדמותיהם האגודה לזכויות האזרח והמוקד להגנת הפרט מותחים היום ביקורת חריפה על החלטת בג`ץ לדחות את עתירותיהם לביטול `משטר ההיתרים` באדמות הפלסטיניות שנכלאו בין הקו הירוק לגדר ההפרדה: `בג`ץ נתן הכשר לאפליה שיטתית וממוסדת שמטרתה אינה הגברת הביטחון כי אם נישול פלסטינים מאדמותיהם`. `משטר ההיתרים` הוא הכינוי שניתן למדיניות החלה על המובלעות שבין גדר ההפרדה לקו הירוק. מאז הקמת הגדר בצפון הגדה ב- 2003, הוכרזו השטחים הללו כ`שטח צבאי סגור`. בעוד שכניסת ישראלים ויהודים מרחבי העולם (`זכאי חוק השבות`, בלשון הצווים) לאדמות הללו היא חופשית, פלסטינים, המבקשים להיכנס לשטחים אלה, נזקקים להיתרים מיוחדים. אלפי הפלסטינים המתגוררים בתחומי המובלעות הללו ועוד עשרות אלפים שחייהם קשורים באדמות הפכו לקרבנות `משטר ההיתרים`. בירוקרטיה דורסנית ובלתי אפשרית מנעה ממרבית התושבים באזורים אלה גישה לאדמותיהם, תוך פגיעה קשה במטה לחמם, בשגרת חייהם, ואפילו בגישה לשירותי הצלה בעתות חירום. משטר ההיתרים הפך את התושבים תלויים לחלוטין בחסדיו של המפקד הצבאי, שיכול לתת היתרים או לשלול אותם ללא שום צורך במתן הסברים. בשנים האחרונות חלה ירידה דרסטית במתן ההיתרים לפלסטינים: בעוד שהשטח הכלוא ממערב לגדר ההפרדה הורחב בכ-30% בארבע השנים האחרונות, מספר ההיתרים הקבועים שניתנו לחקלאים בשטח זה צנח ב-83%. בשתי עתירות, שהוגשו בסוף 2003 ובתחילת 2004, דרשו המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח מבג`צ להורות על ביטולו של `משטר ההיתרים`. בעתירות טענו הארגונים, כי המשטר עצמו הוא בלתי חוקי משום שהוא מעגן אפליה פסולה בין התושבים הפלסטינים לבין אזרחים ישראלים או יהודים, ומשום שהוא מכפיף את הפלסטינים לבירוקרטיה בלתי אפשרית, שמטרתה האמיתית היא נישול וסילוקם מהאדמות שבמרחב התפר. לדברי עו`ד לימור יהודה, מנהלת מחלקת זכויות אדם בשטחים באגודה לזכויות האזרח: `הפגיעה האנושה בחייהם של רבבות פלסטינים באזור מרחב התפר איננה הכרחית. ניתן היה לענות על צרכי הביטחון בדרכים אחרות - בדיקות ביטחוניות במעברים שבגדר או הצבת מחסומים באזור הקו הירוק לצורך מניעת כניסה לתוך ישראל. פסק הדין הזה הוא דוגמא נוספת לאופן שבו בשם השווא של הביטחון ניתן הכשר לשלילת כבודם של אנשים, ביטול אורחות חייהם ומנהגיהם, ושלילת מקור פרנסתם.` לדברי עו`ד מיכאל ספרד, שייצג את המוקד להגנת הפרט: `משטר ההיתרים היה ונותר ממסד משפטי מפלצתי המבדיל בין בני אדם על פי שיוכם הלאומי. המדובר בהסדר המגביל כניסה של בני לאום אחד לטריטוריה תוך הענקת חירות מוחלטת לבני הלאום האחר. להסדר משפטי מסוג יש כינוי במשפט הבינלאומי והוא מהווה הפרה חמורה של הוראותיו ושל המוסר האנושי. צר לנו שבית המשפט העליון לא ביטל אותו.` לפסיקת בג`ץ: http://elyon2.court.gov.il/files/03/610/099/N37/03099610.N37.htm לכל החומרים המשפטיים באתר האגודה לזכויות האזרח: http://www.acri.org.il/he/?p=1316 הנשיאה ביניש: חוקיות משטר ההיתרים סמכות המפקד הצבאי להורות על סגירת שטח 15. במוקד המדיניות הייחודית שהוחלה במרחב התפר - כנגדה מופנות העתירות - ניצבת החלטת המפקד הצבאי להורות על סגירת שטח מרחב התפר באופן שכל כניסה אליו מחייבת היתר. בית משפט זה הכיר זה מכבר בסמכותו של המפקד הצבאי להורות על סגירת שטח משטחי האזור, בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי החלים באזור. כך, למשל, נקבע בבג`ץ 9593/04 ראשד מוראד נ` מפקד כוחות צה`ל ביהודה ושומרון (טרם פורסם, 26.6.2006), להלן: עניין מוראד) פסקה 12 לפסק הדין: `אזור יהודה ושומרון מוחזק על ידי מדינת ישראל בתפיסה לוחמתית ואין מחלוקת כי המפקד הצבאי, המופקד מטעם מדינת ישראל על האזור, מוסמך להורות בצו על סגירת השטח כולו, או כל חלק ממנו, ובכך למנוע כניסה או יציאה של אנשים מהשטח הסגור. סמכות זו של המפקד הצבאי נגזרת מכללי התפיסה הלוחמתית, על פי המשפט הבינלאומי הפומבי, ומחובות המפקד הצבאי לדאוג לשלום תושבי האזור, לביטחונם ולסדר הציבורי באזור (ראו: סעיף 23(g) וסעיף 52 לתקנות בדבר דיניה ומנהגיה של המלחמה ביבשה, הנספחות לאמנת האג הרביעית מ-1907 (להלן: תקנות האג); סעיף 53 לאמנת ג`נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה, 1949 (להלן: אמנת ג`נבה הרביעית); בג`ץ 302/72 חילו נ` ממשלת ישראל, פ`ד כז(2) 169, 178 - 179 (להלן: בג`ץ חילו)). סמכות זו של המפקד הצבאי עוגנה גם בחקיקת הביטחון בסעיף 90 לצו הוראות הביטחון (ראו, למשל: בג`ץ חילו, בעמודים 174, 179; בג`ץ 6339/05 מטר נ` מפקד כוחות צה`ל בחבל עזה, פ`ד נט(2) 846, 851 - 852)`. עם זאת, למותר לחזור ולהדגיש את שנאמר כבר ברבים מפסקי הדין שיצאו מלפני בית משפט זה, כי בעצם קיומה של הסמכות אין די ועלינו לבחון האם סמכות סגירת השטח בנסיבות העניין שלפנינו הופעלה כדין. זאת, באמצעות בחינה דו-שלבית: תחילה בחינת התכלית לשמה מופעלת הסמכות והשיקולים השונים שעל המפקד הצבאי לשקול בבואו להורות על סגירת השטח ובשלב השני בחינת האיזון הראוי בין השיקולים והאם איזון כאמור בוצע על-ידי המפקד הצבאי בנסיבות העניין שלפנינו (וראו עניין מוראד הנזכר). (א) תכלית השימוש באמצעי של סגירת השטח 16. בכל הנוגע להיבט הראשון הנוגע לתכלית השימוש באמצעי של סגירת השטח, הרי שכפי שפורט לעיל, ובשים לב לזיקה ההדוקה שבין גדר הביטחון למרחב התפר, ניתן לומר כי אכן עומדת בבסיס ההחלטה על סגירת מרחב התפר תכלית ביטחונית מובהקת, המשלימה את התכלית לה נועדה גדר הביטחון מלכתחילה. הדברים האמורים אף עולים מפסיקתו של בית המשפט בהקשרים דומים בעבר (וראו עניין מראעבה, בעמ` 546-547). העותרים טוענים טענה מרחיקת לכת, ולפיה התכלית הביטחונית אינה אלא כסות למטרה אחרת - להביא לריקונו האיטי של השטח הסגור מתושביו הפלסטינים ונישולם מאדמותיהם לטובת עיבוי ההתיישבויות הישראליות במקום, באופן העולה כדי סיפוח האסור על-פי כללי המשפט הבינלאומי. נציין ראשית, כי טענות אלו נטענו בפנינו ללא ביסוס של ממש, לבד מעצם הטענה כי סגירת שטחי מרחב התפר כשלעצמה פוגעת בתושבים הפלסטינים, במיוחד אלו בעלי זיקה ועניין אישי בכניסה לאזורי המרחב. מעבר לכך, טוענת המדינה כי טענות מסוג זה הועלו ונדחו מספר פעמים בעבר במסגרת הליכים שונים שנגעו לתוואי הגדר, במסגרתם ביקשו העותרים בעתירות השונות לשכנע את בית המשפט כי בבסיס הקמת גדר הביטחון עומדים טעמים מדיניים ולא טעמים ביטחוניים, וכי בדומה לאמור בעתירות שלפנינו נועדה ההחלטה להביא לסיפוח אסור של שטחי האזור. בעניין זה נכונה טענת המדינה כי עוד בענין בית סוריק, פסק הדין הראשון בו נידונה בהרחבה שאלת חוקיות גדר הביטחון, דחה בית המשפט את הטענה לפיה בבסיס הקמת הגדר עומדים שיקולים מדיניים, בקובעו כדלקמן: `אין לנו כל סיבה להניח כי המטרה היא מדינית ולא ביטחונית. אכן, העותרים לא הרימו את הנטל ולא שכנעו אותנו כי השיקולים שעליהם מבוססת ההחלטה על הקמת גדר ההפרדה הם שיקולים מדיניים ולא ביטחוניים...` [עניין בית סוריק, בעמ` 831]. בפסק הדין בעניין מרעבה, שניתן מאוחר יותר, השיב בית המשפט לטענת השיקולים המדיניים להקמת הגדר כפי שנקבעו בחוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי בהאג, ובמסגרת זאת חזר הנשיא ברק על קביעתו בעניין בית סוריק באומרו כי: `98. בפרשת בית סוריק בחנו, בכלים העומדים ברשותנו, את המניע המונח ביסוד החלטות הממשלה. הגענו למסקנה כי על פי הנתונים שהונחו לפנינו, המניע להקמת הגדר אינו מדיני. זו גם מסקנתנו בעתירה שלפנינו. אף כאן שוכנענו כי ההחלטה על הקמת הגדר נפלה לאור מציאות הטרור הקשה אשר פקדה את ישראל מאז ספטמבר 2000... ... 100. על יסוד מכלול החומר שעמד לרשותנו, הגענו לכלל מסקנה כי ביסוד ההחלטה על הקמת הגדר מונח השיקול הבטחוני למנוע חדירת מחבלים למדינת ישראל ולישובים הישראלים באזור. גדר ההפרדה מהווה רכיב בטחוני מרכזי בלחימתה של ישראל מול הטרור הפלסטיני` [עמ` 546-549]. מאוחר יותר, במסגרת פסק הדין בעניין אלפי מנשה, דנו בטענה דומה לטענות העותרים לפנינו בדבר סיפוח אסור: `...טיעונם המשפטי של העותרים הוא כי חלופה א` נוגדת את עקרונות המשפט הבינלאומי כיוון שהיא יוצרת סיפוח דה-פקטו של האדמה שנותרה ממערב לגדר; בשל היעדרו של צורך צבאי לגיטימי המכשיר את הקמתה של הגדר בחלקים מסויימים שלה; ובשל פגיעתה הלא מידתית בזכויות היסוד של אזרחים מוגנים. נטען, כי תוואי הגדר יוצר רצף טריטוריאלי בין מדינת ישראל לבין ההתנחלות אלפי מנשה. ב`מרחב התפר` מוטלות הגבלות קשות על הפלסטינים, אשר אינם רשאים להיכנס אליו ללא היתר. הלכה למעשה יוצרת הגדר שינוי של קבע בתא השטח של המובלעת...` [פסקה 9 לפסק הדין, ההדגשה הוספה - ד.ב.]. גם בהליך זה, לא מצאנו כי יש בטענות העותרים כדי להשמיט את הבסיס מחוקיות הקמת גדר הביטחון, לאחר שהשתכנענו - ובהישען על קביעות פסק הדין בעניין מראעבה - כי בבסיס הקמת הגדר מונחים שיקולים ביטחוניים מובהקים, כדלקמן: `אין אנו מקלים ראש בפגיעות בתושבים הפלסטינים הכרוכות בבניית הגדר גם בתוואי החדש. מעבר לגדר ובמרחב התפר נותרים כ-2,500 דונם של אדמות פרטיות. פגיעה זו נדרשת מטעמים ביטחוניים. עם זאת, אף אם מדובר בפגיעה קשה אין לומר כי פגיעה זו אינה מידתית. מקובלת עלינו עמדת המשיבים לפיה קיים צורך ביטחוני חיוני שיש בו כדי להצדיק תפיסת אדמות אלה. שוכנענו כי לא קיים תוואי שפגיעתו פחותה ואשר יש בכוחו להגשים את התכלית הביטחונית...` [פסקה 18 לפסק הדין, ההדגשה הוספה - ד.ב.]. מן האמור לעיל עולה אפוא כי בית המשפט בפסיקתו הכיר בכך שבבסיס הקמת גדר הביטחון עומדים שיקולים ביטחוניים ולא שיקולים מדיניים פסולים. הדבר מחייב כמובן בחינה אינדיבידואלית בכל מקטע ומקטע - שמא יש מקטע בו נקבע התוואי משיקול זר - כפי שנעשה בעבר בעתירות שבאו לפנינו, אך ככלל זהו המצב המשפטי המנחה אף לצורך העניין שלפנינו. 17. קביעות פסקי הדין בעניין ההכרה בתכלית הביטחונית של הגדר, משליכות ישירות על ענייננו, שכן אף כאן הבהירה המדינה בתגובתה כי מרחב התפר הינו תוצר נלווה הכרחי לתוואי גדר הביטחון, והוא אמור להוות רכיב משלים בהשגת תכליותיה הביטחוניות של הגדר. על רקע טיבו ומהותו של מרחב התפר, בהיותו אזור שבינו לבין שטח ישראל אין כל חיץ, קשה שלא לקבל את הטענה לפיה קיים צורך ביטחוני ביצירת מנגנון שיאפשר פיקוח הדוק על הנכנסים דרכו ויסייע למנגנוני הביטחון להתמודד בצורה טובה יותר עם איומי הטרור הפלסטיני המבקשים לפגוע בישראל ותושביה. דברים אלו עולים גם באופן מפורש מהתכלית המוצהרת שבאה לידי ביטוי בהכרזה על מרחב התפר, כפי שפורטה לעיל. במצב דברים זה, לא עלה בידי העותרים אף בנסיבות העניין שלפנינו לבסס טענה כי תכלית אחרת - מלבד התכלית הביטחונית - עומדת בבסיס ההחלטה על סגירת מרחב התפר. אשר על-כן, יש לדחות את טענת העותרים לפיה בבסיס משטר ההיתרים ניצבות תכליות מדיניות פסולות המצביעות על אי-חוקיותו. 18. כאמור, בנסיבות העניין שוכנענו כי תכלית ביטחונית היא שעומדת בבסיס ההחלטה על סגירת השטח בעקבות הקמת הגדר וקביעת `מרחב התפר`. תכלית ביטחונית זו מתיישבת עם הסמכויות הנתונות למפקד הצבאי באזור בהתאם לדיני התפיסה הלוחמתית, וזאת במסגרת חובתו להבטיח את `הסדר והבטחון הציבוריים` (ראו תקנה 43 לתקנות בדבר דיניה ומנהגיה של המלחמה ביבשה, הנספחות לאמנת האג הרביעית מ-1907, להלן: תקנות האג), והיא מהווה נדבך ממארג השיקולים הסבוך שעל המפקד הצבאי לשקול. וכך נקבע בהקשר זה בעניין מראעבה: `...הנה כי כן, בהפעילו את סמכותו על פי דיני התפיסה הלוחמתית, על המפקד הצבאי `להבטיח את הסדר והבטחון הציבוריים`. במסגרת זו עליו לשקול מחד גיסא שיקולי בטחון המדינה, ביטחון הצבא וביטחונו האישי של כל מי שנמצא באזור. מאידך גיסא, עליו לשקול את זכויות האדם של האוכלוסיה הערבית המקומית` [בעמ` 506]. וראו גם ענין בית סוריק, עמ` 833, בג`ץ 393/82 ג`מאית אסכאן נ` מפקד כוחות צה`ל באזור יהודה והשומרון, פ`ד לז(4) 785, 794-795 (1982). 19. ברם, וכפי העולה אף מן הדברים שנאמרו לעיל בעניין מראעבה ומהקשרים דומים נוספים, כמובן שהשיקול הביטחוני אינו השיקול היחיד אותו מחויב המפקד הצבאי לשקול במסגרת הפעלת סמכותו זו, גם אם הוא שיקול הכרחי. למול שיקול זה, על המפקד הצבאי להקפיד כי תוענק הגנה ראויה לזכויות האדם של הפלסטינים המצויים בשליטתו בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית, שהינם תושבים מוגנים על-פי המשפט הבינלאומי. נראה כי במישור העיוני אין מחלוקת בין המדינה לעותרים באשר למערכות השיקולים שעל המפקד הצבאי לשקול בצד השיקול הביטחוני. המחלוקת בין הצדדים נשענת בעיקרה על האופן בו איזן המפקד הצבאי את השיקולים השונים במסגרת ההחלטה על סגירת השטח והחלת משטר ההיתרים. לטענה זו הקדישו העותרים חלק נכבד מעתירותיהם, שכן לשיטתם, בהחלטה על סגירת השטח והחלת משטר ההיתרים פעל המפקד הצבאי בניגוד לחובות המוטלות עליו כלפי התושבים המוגנים תוך הפרת האיזון בין השיקולים השונים אותם מחויב הוא לשקול, ותוך הפרת עקרונות היסוד של המשפט הבינלאומי ההומניטארי ודיני התפיסה הלוחמתית. הפרה זו מובילה, לשיטת העותרים, לפגיעה חמורה ובלתי מידתית ברבות מזכויות האדם של התושבים המוגנים. המקור המשפטי לביסוס זכויות התושבים המוגנים 20. כאן המקום לציין, כי העותרים הקדישו כר נרחב לפירוט טענותיהם באשר למקורות המשפטיים המבססים את זכויותיהם של התושבים הפלסטינים, תוך הפנייה להוראות אמנת האג הרביעית והוראותיה ההומניטאריות של אמנת ג`נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה 1949 (להלן: אמנת ג`נבה הרביעית), אמנות זכויות האדם השונות (וביניהן האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות מ-1966 שישראל צד לה) והחקיקה הישראלית. בהמשך לכך, הרחיבו העותרים עמדותיהם בשאלת תחולת אמנות זכויות האדם בשטחים הנתונים לתפיסה לוחמתית, וביקשו הכרעה שיפוטית בסוגיה. טענות אלו אינן חדשות עימנו, והן הועלו בעבר בעתירות רבות שהוגשו לבית משפט זה. במסגרת עתירות אלה, מצא בית המשפט להותיר שאלה זו בלא הכרעה, כשנכון היה להניח, מבלי להכריע בדבר, את תחולתן של האמנות הללו באזור. וכך למשל קבענו בעניין מרעבה: `האם ניתן לעגן את זכויותיהם של התושבים המוגנים באמנות הבינלאומיות בדבר זכויות האדם, ובמרכזן האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות מ-1966, אשר ישראל היא צד לה.... ... כאשר שאלה זו התעוררה בעבר בבית המשפט העליון, היא הושארה פתוחה, תוך שבית המשפט היה נכון, בלא להכריע בדבר, לסמוך עצמו על האמנות הבינלאומיות. ...בגישה דומה ננקוט גם אנו. אכן, אין אנו צריכים, במסגרת העתירה שלפנינו, לנקוט עמדה בשאלת תחולתן של האמנות הבינלאומיות בעניין זכויות האדם באזור. כן לא נבחן את יחסי הגומלין בין המשפט הבינלאומי ההומניטרי לבין המשפט הבינלאומי בדבר זכויות האדם.... עם זאת, נניח - בלא להכריע בדבר - כי האמנות הבינלאומיות בדבר זכויות האדם חלות באזור` [עמ` 505-506 לפסק הדין, ההדגשה הוספה - ד.ב.]. עוד ציינו בהקשר זה במסגרת בג`ץ 1890/03 עיריית בית לחם נ` מדינת ישראל - משרד הבטחון (טרם פורסם, 3.2.2005) (להלן: עניין בית לחם) כי: `איננו נדרשים לפסוק בשאלה האם ועד כמה חלים באזור יהודה והשומרון... האמנות הבינלאומיות בדבר זכויות האדם... די שנאמר כי במסגרת חובתו של המפקד הצבאי להפעיל את שיקול דעתו בסבירות, עליו להביא בגדר שיקוליו גם את האינטרסים והזכויות של האוכלוסיה המקומית, לרבות את הצורך למזער את מידת הפגיעה בחופש התנועה שלה, ועל כך, כאמור, אין המשיבים חולקים`. [פסקה 15 לפסק הדין]. מכאן, שהותרת נושא תחולת אמנות זכויות האדם באזור בלא הכרעה לא מנעה מאיתנו לבחון בעבר, ככל המותאם בתנאים הקיימים, את זכויות התושבים המוגנים הן על-פי האמנות ההומניטריות והן על-פי אמנות זכויות האדם, כפי שנעשה אף בעתירות שלפנינו. 21. בהקשר זה נזכיר, כי מארג הזכויות עליו מחויב המפקד הצבאי להגן הינו רחב, והוא כולל `את מגוון זכויות האדם` (עניין מרעאבה, בעמ` 503), כפי שציינה אף חברתי השופטת א` פרוקצ`יה בעניין אחר: `במסגרת אחריותו לרווחת תושבי האזור על המפקד הצבאי לשקוד גם על מתן הגנה ראויה לזכויות אדם חוקתיות של תושבי המקום במגבלות שהתנאים והנסיבות העובדתיות בשטח מקיימים... בכלל הזכויות החוקתיות המוגנות מצויות הזכויות לחופש תנועה, חופש דת ופולחן וזכות הקניין. על מפקד האזור לעשות שימוש בסמכויותיו לשמירת הביטחון והסדר הציבורי באזור תוך הגנה על זכויות האדם`. (בג`ץ 10356/02 הס נ` מפקד כוחות צה`ל בגדה המערבית, פ`ד נח(3) 443 (2004), בעמ` 461). כמו כן, ואף המדינה הדגישה זאת בתגובתה, ממילא מכלול טענות העותרים ביחס להפרות לכאורה של אמנות זכויות האדם דומות לטענות המועלות על-ידם ביחס להפרות לכאורה של המשפט הבינלאומי ההומניטארי המהוות את הבסיס הנורמטיבי החל על המשטר באזור. מכאן שאף מן הטעם הזה אין הכרח להידרש לשאלת תחולת אמנות זכויות האדם הבינלאומיות באזור לצורכי עתירה זו. נוכח כל זאת, לא מצאנו אף הפעם כי אנו נדרשים להכרעה בטענות העותרים במישור זה, ובדומה לאשר נהגנו בעבר, נהיה מוכנים להניח לצורכי הדיון כי האמנות הבינלאומיות בדבר זכויות האדם חלות באזור, ככל שניתן ליישמן בנסיבות החלות באזור, וכי על המפקד הצבאי מוטלת חובה לשמור על מכלול זכויות האדם של התושבים המתגוררים בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית, ככל שאין בכך סתירה למצב הביטחון ותנאי החזקת השטח. ממילא אין המדינה חולקת על חובתה זו, ונראה כי היא אף מודעת לכך שההחלטה על סגירת השטח והחלת משטר ההיתרים פוגעת בזכויות שונות של האוכלוסייה המקומית. 22. אכן, קשה שלא להסכים כי סגירת שטחי מרחב התפר, כמו גם עצם הקמת גדר הביטחון, מהווים הכבדה קשה על התושבים הפלסטינים, ובודאי שפגיעתה קשה במיוחד בתושבים חפים מפשע שנקלעו למרחב התפר בעל כורחם עקב מגוריהם במקום או עקב עבודתם, כאשר עסקיהם או שדותיהם ונחלותיהם החקלאיות נותרו כלואים בתוך המרחב. החלת משטר ההיתרים, תוך חיוב בקבלת היתר לצורך כניסה ויציאה למרחב, מהווה מגבלה ברורה על חופש התנועה של תושבי האזור במרחב זה, ומגבילה את נגישותם של התושבים - לבתיהם, לאדמותיהם ועסקיהם המצויים במרחב התפר. כפי שנרחיב עוד בהמשך, מצב דברים זה יוצר מציאות המקשה על קיום השגרה בחיי המשפחה, החברה, המסחר והתעסוקה, הן של התושבים המתגוררים במרחב התפר והן של אלו הקשורים עימם ונמצאים מחוצה לו. ברם, וכידוע, עסקינן בזכויות יחסיות אשר ניתן להגבילן בשים לב לשיקולים ואינטרסים נוספים, כדוגמת שיקולי בטחון לאומי, סדר ציבורי וזכויותיהם של אחרים (עניין מראעבה, בעמ` 504), וכפי שכבר צוין בעניין מוראד: `האיזון בין הערכים השונים צריך להיעשות כך שהיקף הפגיעה בזכויות יוגבל למידה הנדרשת... ויש לקיים את האיזון הנכון בין החובה להגן על הסדר הציבורי והביטחון האישי לבין החובה להגן על מימושן של זכויות האדם` (פסקה 16 לפסק הדין). לפיכך, יש לבחון בזהירות מירבית את ההיבט השני הדרוש לצורך הקביעה האם סמכות סגירת השטח הופעלה כדין, וזו השאלה האם בהחלטתו על סגירת השטח איזן המפקד הצבאי כראוי בין השיקולים השונים... 32. זוהי גם עמדתנו ביחס להסדרים שאומצו במסגרת משטר ההיתרים, וכפי שנרחיב להלן מצאנו כי כמכלול, ובכפוף למספר הערות פרטניות שיוצגו בהמשך, לא עלה בידי העותרים להצביע על הסדרים אחרים המגשימים אותה תכלית ביטחונית תוך פגיעה פחותה בזכויות התושבים הפלסטינים. את עמדתנו זו גיבשנו בשים לב לשלושה היבטים מרכזיים - ראשית, על בסיס הנחתנו כי משטר ההיתרים מכביד עד למאד על התושבים הפלסטינים וגורם לפגיעה קשה בזכויותיהם. נתון זה מחייב את המשיבים לגבש הסדרים שיצמצמו ככל הניתן את ההכבדה הנגרמת לתושבים, מבלי לפגוע בתכלית הביטחונית. שנית, בהינתן העובדה כי בפסק דין זה נבחנים ההסדרים הרלוונטיים במבט על ובראייה כוללנית רחבה, ומבלי שבכך יש לייתר בחינה פרטנית בעתיד, ככל שתידרש, של הטוענים לפגיעה עקב החלת ההסדרים בעניינם, כפי שנעשה על-ידינו בעבר במקרים שונים. שלישית, בהישען על קביעתנו לפיה עצם ההחלטה על סגירת מרחב התפר עומדת במבחן המידתיות השני. נפרט עמדתנו בהתאם לקבוצות האוכלוסייה השונות אליהם מתייחסים ההסדרים; בכל הנוגע להסדרים בעניינם של תושבים קבועים שהתגוררו בשטח במועד ההכרזה, נראה על-פני הדברים כי מיפוי האוכלוסין והוכחת מרכז החיים כבסיס להנפקת תעודות התושב הינם אמצעים סבירים להוכחת זכאות להנפקת תעודת תושב קבוע, ונראה מנתוני המשיבים כי הלכה למעשה אף מוענקים היתרים לחלק ניכר מן התושבים המתגוררים במקום. היתרים אילו מאפשרים תנועה שוטפת יחסית בין שטחי האזור למרחב התפר - אף באמצעות רכב - ונראה כי לאוחזים בהם נגרמת פגיעה מצומצמת יחסית בזכויות הקניין וחופש התנועה שלהם. אף מעיון בטענות העותרים, עולה לכאורה כי טיעוניהם אינם מתמקדים בהיבט הנוגע להנפקת תעודות התושב הקבוע, כי אם במדיניות המשיבים הנוגעת לאפשרותם של תושבים אלה לנהל חיי חברה ומשפחה תקינים עם תושבים פלסטינים המתגוררים מחוץ למרחב התפר. להיבט זה - הנוגע להנפקת היתרים עבור פלסטינים תושבי איו`ש שאינם תושבים קבועים במרחב התפר - נתייחס בהמשך. גם מעיון בדו`חות הביקורתיים שצירפו העותרים עצמם - המצביעים בעיקרם על מציאות חיים קשה עימה מתמודדים התושבים הפלסטינים - עולה לכאורה כי בכל הנוגע להנפקת היתרים לתושבים קבועים חלו שינויים לטובה בזמן שחלף מאז הוחל משטר ההיתרים; וראו דו`ח ארגון ה-OCHA (United Nations Coordination of Humanitarian Affairs - Office for occupied Palestinian territory) שצורף כנספח ע/34 לתגובתם המשלימה: `בשנים קודמות, לא הוענקו היתרי תושב קבע למיעוט מקרב הפלסטינים תושבי האזור הסגור. הדבר הגביל את יכולתם לעזוב את קהילותיהם כיוון שהמעבר אל יתר חלקי הגדה המערבית מנותב דרך מחסומים ושערים מאוישים. נראה שחריגות אלו תוקנו: כפי שמפורט בהמשך, הקושי העיקרי העומד כיום בפני הפלסטינים כרוך בהשגת היתרי מבקר, להם זקוקים פלסטינים שאינם תושבי האזור הסגור, ובייחוד חקלאים, וזאת על מנת להיכנס לאיזור הסגור הממוקם בחלקה הצפוני של הגדה המערבית...` [ההדגשה הוספה - ד.ב.]. במצב דברים זה, נראה לנו כי בעיקרו ההסדר שגובש בעניין תושבים קבועים במרחב הינו על-פניו סביר ועומד בדרישות מבחן המידתיות השני. כן לא מצאנו פגם בהסדרים שגיבשה המדינה בעניינם של התושבים החדשים - היינו אלה שביקשו הכרה כתושב קבוע לאחר מועד ההכרזה, בכלל זה בקביעת הסדר מדורג בו מוענקת תחילה תעודת תושב לשנה שהמשך חידושה מותנה בהוכחת מרכז חיים, כפי שמקובל בהליכים דומים אחרים, וזאת בכפוף להערה אחת שתורחב בהמשך. 33. אף ההסדרים שגובשו בעניין הנפקת היתרים לבעלי עניין קבוע ו-מזדמן, כפי שפורטו, עומדים לשיטתנו במבחן המידתיות השני. כפי שציינו לעיל, מקובל עלינו כי הפגיעה בקבוצה זו הינה פגיעה קשה. פרטים שעיבדו את אדמתם במרחב התפר, ניהלו את עסקיהם שם ויצרו קשרי חברות ומשפחה, נאלצים עתה, ועל מנת לשמר את אורחות חייהם, לבקש היתר כניסה על בסיס עילות מצומצמות שונות. גם התושבים במרחב עצמו נפגעים מן המשטר שהוחל בו, שכן בעל כורחם הופכת מציאות חייהם קשה ומורכבת, עת נכפה עליהם בידוד חברתי ועסקי באזור מגוריהם. פגיעות אלו מחייבות קביעתם של הסדרים המשמרים ככל הניתן את מרקם החיים שקדם להכרזה, בכפוף לצרכים הביטחוניים המחייבים זאת. נראה לנו, כי ככלל, ההסדרים שגובשו מקיימים דרישה זאת. נתייחס להסדרים הנוגעים לקבוצות בעלי העניין השונות. בכל הנוגע למבקשי ההיתרים לצורכי חקלאות, סבורה המדינה כי ההסדרים שגיבשה אמורים לתת מענה מספק לצורכי החקלאים - הן בהיבט הנגישות לאדמותיהם שלהם והן בהיבט הסיוע המוענק להם לביצוע מלאכת עיבוד הקרקע. העותרים, שפרשו תשתית רחבה של טענות בהתייחס לקבוצה זו, חולקים על עמדת המדינה, ומציגים נתונים המצביעים על הירידה החדה שחלה בהנפקת תעודות חקלאי קבועות במרחב התפר מאז הוחל משטר ההיתרים, ועל הקשיים בהם נתקלים החקלאים בכניסה לשטח המרחב ולעיבוד אדמותיהם. זאת, הן לאור מנגנון הטיפול המסורבל בבקשות, היעדר רציפות בטיפול החקלאי הנובע מהיתרים המוענקים לזמן קצר, שערים שזמן פתיחתם מוגבל וקשיים בהעברת כלי רכב הן לצורך גישה לאדמות והן לצורכי עיבוד חקלאי. נראה כי אף המדינה מודעת לכך שחלה ירידה משמעותית בהנפקת היתרי החקלאים מאז החל משטר ההיתרים. הדבר נבע, כך על-פי הנטען, מחשש שמא המדיניות הליברלית שננקטה לטענתה בעבר בעניין הנפקת היתרי כניסה למרחב תנוצל לרעה. לפיכך, כאמור הוחלט כי תחת הענקת היתרי חקלאי קבועים, יוענקו לקרובי המשפחה ולפועלים היתרי תעסוקה או היתר חקלאי זמניים, בהתאם לצרכים הקונקרטיים של החקלאי. הנתונים שצירפה המדינה תמכו בעמדתה זו, גם אם יש ממש בעמדת העותרים לפיה הירידה במספר ההיתרים הקבועים לא פוצתה במלואה בהיתרים הזמניים. לצד זאת, התייחסה המדינה בתמצית למכלול ההסדרים הנוגעים לחקלאים, הנותנים לשיטתה מענה סביר לקבוצת אוכלוסיה זו. כך, בנוגע להנפקת ההיתרים עצמם - תוך הבחנה בין הנפקתם בשגרה והנפקתם בזמן המסיק, וכך בנוגע לפתיחת השערים השונים בהתאם לצורכי התושבים, למול איזון עם צורכי הביטחון. בהקשר זה ציינה המדינה עוד בכתב התשובה כי ניתנה הנחייה לפיה בכל מקום בו שער חקלאי הקרוב לחלקות החקלאיות הרלוונטיות לעניינו של התושב אינו פתוח בכל ימות השנה, יצוין על גבי ההיתר שער או מעבר נוסף הנפתח בכל ימות השנה ואשר דרכו יוכל התושב להיכנס אל המרחב, בכפוף לכך שהמעבר לא יחייב את כניסת התושב לישראל. המדינה אף התייחסה לטענת העותרים באשר לקשיים שבהוכחת הבעלות במקרקעי האזור, כתנאי להוכחת זיקה המקימה זכות לקבלת היתר חקלאי קבוע. לשיטתה, הדרישות המועלות על-ידה לצורך הוכחת זיקה למקרקעין הינן דרישות סבירות - במקרקעין מוסדרים נסח טאבו, ובמקרקעין שאינם מוסדרים ראיות אחרות, כגון נסח רישום מס רכוש וכד`. כן העלתה המדינה בתשובתה פתרונות אפשריים לתנועת כלי רכב וכלים חקלאיים למרחב כמו גם להוצאת הסחורה לשטחי האזור שמחוץ למרחב התפר. 34. על אף כל ההסדרים, אליהם התייחסנו, התמונה אותה מציגים העותרים בכתבי טענותיהם ובדו`חות שצירפו הינה תמונה קשה (וזאת אף מבלי לבחון את מהימנות הדו`חות). היא מתארת מציאות מורכבת בה אין לכאורה בידי בעלי אדמות להמשיך ולעבוד את אדמתם, באופן הפוגע בפרנסתם ובמשפחותיהם, וזאת בעקבות המדיניות הנוהגת לעניין הנפקת היתרים ולעניין אפשרויות הגישה אל המרחב ברגל וברכב. כך הן באשר לכניסה למרחב התפר עבור בעלי האדמות, בני משפחותיהם וחקלאים נוספים העובדים עימם, והן באשר להתרת כניסתם של כלי רכב הנדרשים לצורכי העיבוד החקלאי וכאלו הנדרשים לצורכי העמסת הסחורה החקלאית ושיווקה אל מחוץ לשטח המרחב. עם זאת, בהיבטים אילו כלליותן של העתירות היא בעוכריהן. העדר התייחסות פרטנית מצד העותרים לאזורים לאורך מרחב התפר בהם נגרמת פגיעה לחקלאים מסוימים מקשה על בחינה מדוקדקת של המצב בשטח, כמו גם על בחינת מערכת האיזונים הפרטנית הננקטת בעניינו של כל תושב. בדרך זו פעל בית המשפט במסגרת עשרות עתירות הגדר שהוגשו אליו, ואשר תקפו חלקים מסוימים בתוואי הגדר; וכך יעשה גם בעתיד ככל שיהיו בידי תושבים טענות קונקרטיות בדבר פגיעה הנגרמת להם מהחלת ההסדרים השונים. ברם, בקשת העותרים כפי שנוסחה בעתירות שלפנינו, בה מתבקש בית המשפט להורות על ביטול מכלול ההסדרים החלים במרחב התפר בהישען על פגיעה ערטילאית וכללית - אינה מעשית, שכן כל שבידי בית המשפט לבחון במסגרת העתירות כפי שהוגשו הוא האם בהסדרים, בכללותם, פועלת המדינה לצמצום הפגיעה בזכויות התושבים המוגנים. בנסיבות העניין שלפנינו נראה אכן על-פני הדברים כי המשיבים מכירים בזכותם של התושבים להמשיך לעבד את אדמותיהם ומבקשים להביא לכך שבעלי הזיקה לאדמות במרחב התפר ימשיכו בעיבודן, תוך מתן אפשרות לקרובי משפחה ועובדים אחרים לסייע להם בעבודתם. כן עולה כי קיימים מעברים מיוחדים שנועדו להסדיר כניסה למרחב - שחלקם מותאמים לפעילות החקלאית בהתאם לצרכים העונתיים. נראה לנו כי הסדר זה נותן מענה סביר הממזער את הפגיעה בזכויותיהם של החקלאים, ואנו מניחים בקביעתנו זו כי המשיבים אכן יוצקים תוכן ממשי להצהרותיהם באשר לחשיבות שבהמשך מתן מענה ראוי לצורכי החקלאים באזור. עם זאת, וכאמור לעיל, אין בידינו לשלול את האפשרות כי קיימים מקרים פרטניים בהם נגרמת פגיעה חמורה בזכויות הקניין והפרנסה של תושבים פלסטינים שאינם זוכים לעבד את אדמתם במידה הנדרשת להם או נתקלים בקשיי גישה אחרים, והמשיבים מצידם אינם עושים די על מנת להביא למזעור פגיעה זאת. כאמור, מקרים אילו ניתנים לבירור במסגרת עתירות פרטניות, במסגרתן יוכל בית המשפט לבחון את מכלול ההסדרים הרלוונטיים לאזור מסוים, ולבחון את האיזון הפרטני המתבצע בתחומו בין זכויות התושבים לבין אינטרסים אחרים, כפי שנעשה בעבר בעתירות דומות. 35. דברים אלו יפים אף ביחס ליתר `בעלי העניין` (קבוע או מזדמן) להם מוענקים היתרי כניסה למרחב כפי שפורט לעיל. על-פני הדברים - ופרט לחריג אחד אליו נתייחס מייד - נראה לכאורה כי המדינה מיפתה את מכלול בעלי האינטרסים הרלוונטיים שכניסתם למרחב התפר נדרשת בשים לב לזכויות המוענקות לתושבים הפלסטינים; סוחרים, עובדים, צוותי הוראה, עובדי ארגונים בינלאומיים, צוותי רפואה ועוד. בקשות אילו לקבלת היתרים נבחנות בהתאם לנהלים שקבעו המשיבים ועל-פי המתווה שגובש כמפורט לעיל, ולא עלה בידי העותרים להצביע על כך כי בהינתן העובדה שמדובר בשטח סגור המחייב בדיקה פרטנית קודם מתן היתר כניסה אליו, ניתן לקיים הסדרים אחרים שפגיעתם בזכויות התושבים הפלסטינים פחותה. 36. אשר על כן, באנו לכלל מסקנה כי כמכלול ההסדרים שגובשו בעניין הסדרי הכניסה והשהייה אל מרחב התפר לקבוצות שונות עומדים במבחן המידתיות השני. עם זאת, במספר היבטים מצאנו כי יש מקום לשינוי מסוים בהסדרים או להבהרת הנחיות הטיפול בהענקת ההיתרים השונים; כך למשל, מצאנו כי בהסדר הנוגע לאוחזים בתעודות תושב קבוע ראוי לערוך שינוי בנקודה מסוימת. מעיון בהוראות המעברים ונהלי המדינה עולה לכאורה כי כניסתו של תושב קבוע לשטח המרחב מתאפשרת אך מנקודת הביקורת המוגדרת בתיעוד המונפק. סוגיה זו לא הובהרה די הצורך בפנינו בעניינם של תושבים קבועים, אך ככל שאכן מוטלת מגבלה כלשהיא על כניסתם של תושבים אלה למרחב התפר בו הם מתגוררים דרך מעבר אחד בלבד, לא מצאנו כי יש בה הצדקה כלשהיא, ולכאורה נראה כי ניתן לצמצם את הפגיעה הנגרמת בחופש התנועה של התושבים הקבועים אל המרחב באמצעות התרת מעברם של תושבים אלו מן המרחב לשטחי איו`ש בכל המעברים הנמצאים בשטח המרחב הרלוונטי, והכל בהתאם לשעות בהן פתוחים המעברים. מהלך זה אינו פוגע בתכלית הביטחונית - שכן מדובר בתושבים ששהייתם במרחב התפר הותרה על-ידי המדינה - אך מקל במעט על נגישותם למרחב. עוד מצאנו כי קיים קושי מסוים בהסדרים שגובשו בעניינם של תושבים חדשים המבקשים לעבור למרחב התפר לאחר ההכרזה. מעיון בהוראות תושב קבוע עולה כי לא מוגדרות בהן העילות על בסיסן יוכל תושב איו`ש לבקש לעבור להתגורר במרחב התפר. בהוראות הקפ`ק הוגדרו שלוש עילות מצומצמות על-בסיסן ניתן לכאורה להגיש בקשות חדשות לקבלת תעודת תושב קבוע - א. רווק או רווקה המבקשים להעתיק את מקום המגורים לצורכי נישואין. ב. מי שנשוי לתושב קבוע במרחב התפר. ג. רוכשי נכס במרחב התפר המבקשים לעבור ולהתגורר מגורי קבע. בתצהיר תשובתה של המדינה הוצגה עמדה המרחיבה לכאורה את העילות ונכתב כי `תושב איו`ש המבקש לה O N קישורים למאמרים האחרונים בנושא בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה ההטעיה של הסכמי אוסלו