בתוך המחסנית: בין 12 ל-16 כדורי מתכת מצופים גומי (המכונים `גלילוני גומי`). בתוך הגולגולת: רקמת מוח אפורה, רכה. מחשבות וזכרונות. נפש.
ייעוד הנשק: פיזור הפגנות, בטווח מינימלי של 40 מ`. ייעוד המוח: לחיות. לזכור רגעים כאלה.
האם יעברו כדורי המתכת-גומי בתוך המוח? כנראה שלא. אבל המחשבה על כך עוברת בו בלי ספק. אפשר לומר – ממש ברגע המצולם. האם הצמדת המחסנית לראשו של אדם שכוב על הקרקע היא בגדר `פיזור הפגנה` בטווח מינימלי של 40 מ`?
שאלה מיותרת. לא זה העניין כאן. העניין הוא הטלת אימה וטרור, טרור נפשי.
האם התמונה הוצאה מהקשרה? האם המפגין `התגרה` בחיילים, אולי השליך אבנים? שאלה מיתממת, שעצם התשובה עליה מוציאה אותה מהקשרה. כאילו ה`התגרות` והשלכת האבנים נטולות הקשר; כאילו אינן מתרחשות על רקע ההקשר היסודי, הבלתי משתנה, של הכיבוש והנישול. מה לעזאזל עושה חייל עברי על אדמה פלסטינית, מה הוא מגן על התנחלות לא חוקית ששודדת את שכניה הפלסטינים, ואיך הוא בכלל מצפה שהפלסטיני יישב בחיבוק ידיים לנוכח השערורייה הזאת?
זה היה יכול להיות סוף הפוסט. עבור מי שיודע משהו על האירועים בנבי סאלח, זה די והותר. אבל לא כולם יודעים, ובאמת, מה כבר אפשר להבין מן הכותרת השגרתית הזאת, הלקונית, `מהומות בנבי סלאח`, כל יום שישי? לכן יש טעם להרחיב. יידע כל אזרח ישראלי מה נעשה בשמו, מדי שבוע, מזה 15 חודשים.
העימותים בשנה האחרונה בנבי סאלח נחשבים לאלימים ביותר בגדה. למרות שהצד הפלסטיני דבק במחאה העממית הבלתי אלימה, שנוטלים בה חלק נשים וילדים, צה`ל שבר כמה שיאים של ברוטליות בנבי סאלח. בפיזור ההפגנות בנבי סאלח הצבא מוריד את הכפפות. למעשה, קשה להבין כיצד לא הידרדר הכפר זה מכבר לשימוש בנשק חם נגד צה`ל.
במרץ 2010 נורה נער בן 14, איהאב ברגותי, בכדור גומי במהלך ההפגנה. הכדור פגע בראשו והוא נכנס לתרדמת. מתוך 500 תושבים בכפר, 155 נפצעו מתחילת ההפגנות; זה 30% מן התושבים. כ-60 מן הפצועים הם ילדים. 35 בתים ניזוקו מירי של נשק לפיזור הפגנות, ב-7 מתוכם פרצו שריפות. על פי עדויות המפגינים, צה`ל גם עושה שימוש באש חיה נגדם, בניגוד לחוק.
למען הסר ספק: השלכת אבנים על צבא כובש, שמונע ממך להפגין על אדמתך, איננה `מחאה אלימה`. זאת תגובה מתבקשת למי שלא רק גוזל את אדמתך אלא גם מונע ממך את הזכות הבסיסית למחות על כך. אם הצבא יפסיק להתנכל לתושבי נבי סאלח ופשוט יתחפף להם מהאדמות, אף אחד לא ישליך עליו אבנים.
תושבי נבי סאלח אינם מבקשים להגיע להתנחלות הסמוכה, חלמיש, וגם לא מסכנים את המתנחלים. הם מתעקשים, מדי יום שישי, להפגין ליד המעין שהופקע מהם. ממילא הצבא אפילו לא מחכה שהמפגינים ייצאו מן הכפר. צה`ל פשוט נכנס לתוך הכפר ומתחיל לירות שם על כל מה שזז – כדורי מתכת מצופי גומי, רימוני גז, ועוד. לפעמים הוא מרסס רחובות שלמים במי בואש מצחינים – על הבתים, החלונות, על מי השתייה שנאגרים בגגות. לא זו בלבד שמדובר בענישה קולקטיבית, המדיניות הזאת חושפת מי כאן הפרובוקטור האמיתי: תושבי הכפר, שמפגינים מבלי לאיים על אף ישראלי, או צה`ל, שפולש לרחובותיהם (מתוך עדותה של חדוה ישכר: `בטרם הספקנו לצאת מגבולות הכפר, נורה לעברנו רימון הגז הראשון`).
כמו בבילעין ובסילוואן, צה`ל מנסה לגדוע את ראשה של המחאה העממית באמצעות מעצרים (בבילעין וסילוואן זה עזר? לא. צה`ל מפיק לקחים? גם לא). מנהיג המחאה, באסם תמימי, נעצר לפני חודש (בשנות ה-90` עבר תמימי עינויים בשב`כ שהפכו אותו למשותק לחודש). כמו עבדאללה אבו-רחמה מבילעין, תמימי נמצא 10 מדרגות מוסריות מעל הצבא שעצר אותו. אלה דבריו:
`אנחנו רוצים להציע לעמנו דוגמה ומופת של מאבק עממי. מתחילת המהפכה (הקמת פת`ח) והמאבק המזוין ביצענו טעויות מצטברות שהישראלים ניצלו נגדנו, על אף שהיו רק תגובת נגד לדיכוי הישראלי. אין לנו תשובה צבאית לישראל. ההיסטוריה מלמדת, שאם אי פעם היתה לנו הצלחה, ולו חלקית – זה בהתקוממויות עממיות: 1936 ו-1987. במאבק העממי אנחנו יכולים להוכיח לכל את העליונות המוסרית שלנו`.
אנשים כאלה, עם רעיונות מסוכנים כאלה, חובה לשים מאחורי סורג ובריח.
גל המעצרים בנבי סאלח מתאפיין במחיקת ההבדל בין בוגרים לקטינים. מתחילת המחאה לפני יותר משנה, נעצרו ונכלאו יותר מ-60 מתושבי הכפר (כ-13%). 29 מהכלואים – קטינים. על מנת לחסוך כנראה במאמץ הגופני שכרוך בריצה אחרי מפגינים, צה`ל פיתח שיטה מקורית: כוחות צה`ל פולשים לבתי הכפר בלילה, מעירים נערים משנתם, ומצלמים אותם. כך בונים בסיס נתונים לצורך מעצרים עתידיים, ולעזאזל זכויות הפרט וחזקת החפות. עדויות שנגבות בניגוד לחוק מקטינים – ללא נוכחות הורים או עורך דין, תוך מניעת שנה – משמשות ל`הפללת` פעילים בכפר.
שוו בנפשכם נער ישראלי, בן 14, שנלקח מביתו ללא ליווי הורים, ונחקר במשך 7 שעות על זריקת אבנים. שוו בנפשכם שהוא מושם במעצר במשך חודשיים וחצי. שוו בנפשכם חוק אחד לכם וחוק אחר לו.
מזה שנים המתנחלים חומדים את המעיינות העתיקים שברחבי הגדה. רוב המעיינות, חשוב לציין, אינם טבעיים אלא נחצבו כחלק ממערכת השקייה, בריכות ותעלות מים, המשרתות את האוכלוסיה הפלסטינית. המתנחלים כבר ניכסו כ-25 מעיינות כאלה, תוך עצימת עין של המנהל האזרחי (כך עובדת השיטה, למעוניינים).
ב-2008 ירדו מתנחלים מחלמיש למעיין אל-קוס – וראו כי טוב. חיש מהר הציבו במקום סככות וספסלים, ציירו מגיני דוד כחולים, וגם גיירו את המקום: מעתה ייקרא לו `מעין מאיר`, ע`ש מאיר סגל, ממייסדי נווה צוף, שמה הקודם של חלמיש (תמיד טוב להפוך מאחז או מעיין לאתר הנצחה; כך יהיה קשה יותר להחזיר אותם). לביצור השליטה היהודית גויס גם המנהל האזרחי שהציב שלט במקום שאוסר על הכניסה ל`אתר העתיקות`; בדיעבד הסתבר שהשלט הוצב לא בסמכות, מבלי שהמקום הוכרז רשמית כאתר ארכיאולוגי ומבלי שנמצאו בו ממצאים כלשהם. בקיצור, טריק למנוע כניסת ערבים. ואכן, זמן קצר לאחר מכן יד מתנחלית ביארה את הכתוב והוסיפה על השלט: `אין כניסה לערבים`.
עין אל-קוס היה מאז ומעולם חלק מנחלתם של תושבי נבי-סאלח ודיר ניזאם הסמוך, ושימש להשקיית עדרים. בינואר 2010 הגישו התושבים מסמכי בעלות למנהל האזרחי, ומאז – הדרך לא אצה לו, למנהל – המסמכים ב`בדיקה משפטית`. בינתיים, כבר יותר משנה, המתנחלים והצבא נוהגים כאילו עניין הבעלות כבר הוכרע לטובתם. הם צודקים, כמובן; העיכוסים המשפטיים נועדו לעיניים זרות, לא לצרכים מעשיים. הפלסטינים הם שוב, כתמיד, `פולשים` על אדמתם. וגם אם נניח שהקרקע `לא מוסדרת`, איך הפך המעין לאזור אסור לפלסטינים ומותר ליהודים?
זה המקום לתזכורת הקבועה שתמיד נשמטת מן הדיווחים על ה`מהומות` בשטחים. חלמיש עצמה היא מופת של אי חוקיות. ראשית, היא הוקמה על שטח כבוש, בניגוד לחוק הבינלאומי. שנית, היא הוקמה מכוח צו תפיסה צבאי, והפכה בדרכי עורמה ליישוב אזרחי. שלישית, חלקים נרחבים ממנה נבנו ללא תכניות ואישורי בניה, בידיעה שהם יוכשרו בדיעבד בערכאות משפטיות. בעימות בין תושבי חלמיש לתושבי נבי סאלח מגן צה`ל על פורעי החוק.
ממשלות ישראל לדורותיהן התמחו בלעבוד על עצמן ועל הציבור בעיניים. דרך יעילה במיוחד היתה להסתיר תאוות התפשטות קולוניאלית גרידא בנימוקים צבאיים. הנה כך נוסחה החלטת הממשלה, מן ה-2 לאוקטובר 1977, על הקמת נווה צוף/חלמיש: `הממשלה רושמת לפניה החלטות וועדת השרים להתנחלות מיום י`ז בתשרי תשל`ח (29/9/77). המתנחלים יישבו במחנות צה`ל בשומרון ויועסקו בהתאם לצרכים ע`י צה`ל כעובדים בשליחות הצבא. הממשלה מאשרת עליית הגרעין הראשון להתנחלות במחנה שומרון, היום`.
`עובדים בשליחות הצבא`. מה נשתנה כיום? שהצבא עובד בשליחותם. מה ההבדל? אין הבדל.
כאן גם נעוצה הסיבה ליד הקשה במיוחד שמפעיל הצבא נגד המפגינים בנבי סאלח, בהשוואה למקומות אחרים בגדה. ההפגנות בנבי סאלח מאיימות לא על גדר ההפרדה אלא על טריטוריה שהמתנחלים כבשו לעצמם. הצבא פועל כמיליציה מגוייסת לשימור האדמות בידי היהודים; הוא תופס את המחאה כאילו היא מופנית ישירות נגדו, שכן אין הבדל אמיתי בין האינטרס של המתנחל לאינטרס של החייל ששומר עליו. לכך מסייעת, בלי ספק, נוכחותו של קצין בכיר בהתנחלות חלמיש – סא`ל (מיל.) איציק שדמי, יו`ר ועד מתיישבי בנימין, אדם שדעותיו מתכרבלות בנוח בין הרב דב וולפא לברוך מרזל.
צה`ל יפסיד. המתנחלים יפסידו. ישראל תפסיד. בדרך הם עוד יפצעו וינשלו פלסטינים רבים מספור, אבל בסוף הם יפסידו. והם יפסידו כי הם לא מבינים מול מה הם מתמודדים, למרות שהוא לכאורה ניצב מול עיניהם (כמו בסרטון המדהים שלמטה). צריך מאמץ עצום, על-אנושי, כדי לראות שעומד מולך יצור אנושי. ואז צריך מאמץ נוסף, עצום לא פחות, כדי לראות שהוויתור שנדרש ממנו, בניגוד לוויתור שנדרש ממך, הוא ויתור על ההכרה בערכו כיצור אנושי. והוא לא יוותר.
ד נ |
