קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

ענישה קולקטיבית בעוורתא
מאת סמיח ג`בארין
הגדה השמאלית
15.4.2011
http://hagada.org.il/2011/04/15/%d7%a2%d7%a0%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%a7%d7%98%d7%99%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%95%d7%a8%d7%aa%d7%90/

הצרחות של אלחאג`ה פאוזייה הדהדו לכל עבר. את עשרות הגברים והילדים, שהופיעו משום מקום ונעמדו בחצר של ביתה רחב הידיים של אלחאג`ה, לא עניין קור האימים והסופה שנפלו עליהם פתאום באמצע אפריל. הם נעמדו דום בשקט צעקני והקשיבו לצעקות שבקעו מתוך הבית. יותר ויותר אנשים מהכפר נהרו לחצר. גם עיתונאים זרים וערבים הצטרפו אט אט.

זה התרחש דקות ספורות לאחר שהצבא עזב את הבית של אלחאג`ה פאוזייה. היא אישה חזקה שגידלה 15 בנות ובנים. המקומיים קוראים לה `אם אל-שאהיד`. בנה ג`יברין, שהספיק לסיים שנה שנייה בחוג לכלכלה באוניברסיטת אל-נג`אח, נהרג מאש חיילים באמצע האינתיפאדה השנייה בעיר העתיקה של שכם. פאוזייה אומרת שהיא יכולה למחול על כל דבר רק לא על פגיעה בזכרו של בנה השאהיד. זה היה, גם היום, המניע לצרחות והבכי שלה. החיילים שברו את כל התמונות של ג`יברין שקישטו את קירות הבית.

למעלה מחודש הכפר עווארתא לא יודע שקט. מאז הרצח בהתנחלות איתמר הצבא פלש לכפר בכוחות מסיביים יותר משש פעמים. התוצאה של הפלישות האלו הייתה מבחינתם של תושבי הכפר כבדה וכואבת. מאות עצורים (שחלקם השתחרר), מעצר המוני של נשות הכפר (קרוב ל- 100 נשים ששוחררו בעקבות חקירתן, להוציא נערה אחת, בת 16 – ג`וליא עוואד) והרס אכזרי ברוב הבתים שהצבא נכנס אליהם. גרוע מזה, הצבא החל במשך הפלישה הראשונה לסלול כביש חדש על אדמות המקומיים (מדובר בלמעלה מ-50 דונם גזולים!) לטובת חיבור בין איתמר להתנחלות הסמוכה יצהר.

עם זאת, הפעם זה היה שונה. המטרה של החיילים בליל אמש הייתה ביתה ומשפחתה של אלחאג`ה פאוזייה מחמוד אחמד עוואד (בת 67). הם הגיעו לביתה אחרי חצות בכוחות גדולים. בני המשפחה ספרו מעל 100 חיילים שרובם היו רעולי פנים, או שפניהם נצבעו בשחור. פאוזייה אומרת שלפחות שלושה מהם היו לבושים בבגדים אזרחיים.

פאוזייה, שמשום מה לא הצליחה להירדם באותו לילה, החליטה להדליק את תנור הפחם הקטן ולהצטרף לבן שלה, חסן. הוא ישב מול המחשב בחדרו של אחיו נוח (הרופא) שנשאר ללילה ברמאללה במסגרת העבודה שלו. נוח הוא רופא שהפך `אגף` מהבית של הוריו גם למעונו האישי וגם לקליניקה שבה הוא מקבל חולים מהכפר ומטפל בהם בחינם. האמא הביאה את התנור לחדרו של נוח והחלה לפטפט עם בנה חסן כאשר לפתע שמעו רעשים חשודים. חסן פתח את החלון לבדוק מהו הרעש הזה בחושך הסגרירי של אפריל. הוא לא הספיק להבין מה קורה בחוץ כשרימון הלם שנזרק לחלון שהוא פתח למחצה התפוצץ ברעש עצום. זה היה הרגע שבו נפרץ חור ברעלת השקט ששררה קודם.

פאוזייה החלה לצעוק ולהתרוצץ מחדר לחדר בכוונה להעיר את בנות המשפחה ששקעו בשינה עמוקה. יותר ויותר רימוני הלם (בדיעבד אספה המשפחה יותר מ-150 כאלה שהיו פזורים בתוך הבית, על הגג ובחצר הקדמית) החלו לנחות על הבית הגדול בזמן שהחיילים צורחים ומצווים על המשפחה לצאת לחצר `מייד!`. עד מהרה הפך מטר הצעקות לאורגיה מגוונת של קולות צווחניים ובכי תינוקות. אבי המשפחה, סלים חסן עוואד (בן 80), שהתעורר בינתיים, ניסה לדבר עם החיילים אך הם ציוו עליו לצאת לחצר מהר ככל האפשר יחד עם כל מי שנמצא בבית.

האבא שחשש לשלומם של בנותיו, ילדיו ונכדיו החל לאסוף את בני ובנות המשפחה שעדיין לבשו בגדי שינה וחלקם לא הספיק לנעול נעליים. לאחר שכולם כבר היו בחוץ החיילים ציוו עליהם לעמוד עם הפנים לקיר עם הידיים מורמות מעלה. קטן כמבוגר. החיילים עצרו מייד את חסן ואחיו סלאח, הרביצו להם קשות והכניסו אותם לג`יפ צבאי שעזב את המקום. החלק הגדול של החיילים נכנס לתוך הבית לערוך חיפוש, בזמן שקומץ חיילים נשאר בחוץ לשמור על שאר בנות המשפחה שקפאו במשך שעתיים שלמות בקור אפריל הפתאומי בחצר ביתן. פאוזייה שלא הייתה מוכנה להשלים עם המצב העגום שבנות משפחתה נקלעו אליו, לא הפסיקה להתווכח עם החיילים ולהפציר בהם לתת למשפחה להיכנס פנימה בגלל הקור. יותר מכל, היא דאגה לילדות הקטנות שלא הפסיקו לבכות. אחד החיילים החליט פתאום (השעה הייתה כמעט 04:00 לפנות בוקר) להכניס את המשפחה הביתה.

בנות המשפחה, כ-22 במספר, הוכנסו לחדר האורחים (ששטחו לא עולה על 10 מטרים מרובעים). הדלת נסגרה עליהם וכמה חיילים נעמדו מחוץ לדלת לדאוג שאף אחד לא עוזב את החדר. קולות ההרס בחדרים הסמוכים והקומות השונות נשמעו היטב בחדר האורחים. בנות המשפחה הרגישו חסרות אונים ולא נותר להן אלא להרגיע את הקטנים שביניהן שבנוסף לרגשות האימה והזוועה שחשו היו רעבים.

שהד, נכדתה של פאוזייה, היא בת שנה וחצי. היא לא הפסיקה לבכות כי הרעב השתלט עליה. פאוזייה התחילה לדפוק על הדלת ולקרוא לחיילים. היא התחננה אליהם שירשו למישהי לרדת למטבח בקומה הראשונה כדי להכין בקבוק חלב לילדה. החיילים סירבו! כל התחינות והדרישות של בנות המשפחה לאפשר להן ללכת לשירותים, לקבל מים או להכין אוכל לקטנים נדחו. והן נשארו סגורות בחדר האורחים בלי מים, אוכל ובלי האפשרות ללכת לשירותים עד כמעט לשעה 2 בצהרים אז החיילים ניאותו לעזוב את הבית.

בזמן שהיו עדיין סגורות בחדר האורחים נאלצה פאוזייה להתמודד עם עוד משברים קשים שעוררו אצלה תחושות זעם והתקוממות. נוף, בתה של פאוזייה ואמה של שהד הקטנה ישנה אצלה כשהגיעו החיילים בלילה. נוף לא סתם באה לישון אצל אמא שלה. היא לא רצתה להישאר בבית לבד עם ילדיה הקטנים לאחר שביום ראשון שעבר (10.04.2011) נעצרו בעלה, מאזן ניאז עוואד יחד עם בתו ג`וליא בת ה-16. שני בניה האחרים ג`ורג`, בן 21, וחכים, בן 17, נעצרו שבועיים קודם לכן ועדיין מוחזקים במעצר. בשעה שהן היו סגורות במשך כל הבוקר בחדר הקטן נוף לא הרגישה טוב. תקפו אותה כאבי בטן עזים, היא הקיאה דם וסבלה משלשול. כל זה לא שכנע את החיילים לאפשר לה לנסוע לרופא או לבית-החולים בשכם. גם אוכל לבת שלה, שהד, הם לא הישו לה להכין. מצבה של נוף הלך והחמיר עד שהיא התעלפה. אלחאג`ה פאוזייה התחילה שוב לדפוק על הדלת. `כמעט שברתי את הדלת!` היא סיפרה, כדי לקרוא לחיילים שלא ניאותו להתייחס אליה. היא הורתה לבתה שהרזאד להזמין בכל זאת רופא. שהרזאד עשתה כן. לאחר זמן מה הרופא התקשר וסיפר לה שהחיילים מחוץ לבית לא מרשים לו להיכנס.

פאוזייה, אחוזת זעם, התחילה שוב לצעוק ולקרוא לחיילים עד ששניים מהם נכנסו לחדר ואחד מהם ביקש לבדוק את נוף. כשנשאל אם הוא רופא הוא לא ענה. הוא התקרב לנוף, בדק לה את הדופק ועשה תנועה בידיים (הוא העביר באופן אופקי יד אחת מעל לשנייה) לחייל ששמר על הדלת מבפנים שאי אפשר לעזור לה יותר. כך לפחות הבינו הנוכחים בחדר. זה גרם לבהלה גדולה בקרב בנות המשפחה והן התחילו לבכות ולצרוח עד שאחד החיילים הגיע לחדר והחליט לאפשר לרופא שעמד בחוץ כמעט שעה שלמה להיכנס ולבדוק אותה. הרופא מצדו החליט שצריך להעביר את נוף מייד לבית-החולים. נוף הועברה לבית החולים יחד עם אחותה זהווא שנמצאת בהיריון (חודש שישי) וסבלה מדימום מסיבי. הזמן שעבר מרגע שנוף התעלפה וזהווא התחילה לדמם עד שהורשה להן לעזוב את החדר ולקבל טיפול רפואי היה כמעט שעתיים.

תשושות מחוסר שינה, פחד, צמא ורעב, הרגישו בנות המשפחה בשעה 2 בצהרים שהרעש בבית הולך ופוחת. בשלב כלשהו, הם הבחינו בשקט מוחלט. פאוזייה החליטה להסתכן. היא פתחה את הדלת והבינה שהחיילים עזבו את הבית. `נלהבת` מההתפתחות `החיובית` היא קראה לכולם לצאת.

השמחה הזאת נמשכה שניות ספורות בלבד. רגשות ההקלה הצנועים הפכו בשניות לגילויי זעם אדירים שמילאו את סמטאות עווארתא בצעקות של משפחת פאוזייה עוואד. החיילים לא השאירו חדר אחד בבית הענק של פאוזייה שלא זרעו בו הרס טוטלי. בכל חדר נגלתה לעיניהן הזועמות של בנות המשפחה תמונה אחידה של ערימות חפצים, ארונות, בגדים, תמונות באמצע כל חדר.

הצעקה הגדולה מכולן בקעה מגרונה של פאוזייה. זה היה כשהבינה שהחיילים שברו לרסיסים את תמונתו הממוסגרת של ג`יברין, בנה השאהיד.

הכותב הוא תחקירן שטח בעמותת רופאים לזכויות אדם

יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד