קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - נושאים קשורים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

ג`וליאנו אשר בלבי
מאת חיים ברעם
הגדה השמאלית
15.4.2011
http://hagada.org.il/2011/04/15/%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%95-%d7%90%d7%a9%d7%a8-%d7%91%d7%9c%d7%91%d7%99/

לפני הפילוג בדרכי שלום בין הרפובליקה הצ`כית לבין סלובקיה, חיו בני שני העמים במעין דו-קיום בעייתי במסגרת הידועה בשם צ`כוסלובקיה. באותם ימים נהגו להתלוצץ שם, שרק היהודים מגדירים את עצמם כצ`כוסלובקים. האחרים רואים בעצמם צ`כים, או סלובקים.

בבסיס הסיפור העתיק הזה מקננת לא מעט מרירות: היהודים באירופה טיפחו אשליות אינטרנציונליסטיות כדי להפיח בעצמם איזה שמץ של תקווה, נוכח הניכור המוחלט שבין החלומות שלהם על אירופה הומניסטית שוחרת טוב, לבין פריחתה של הלאומנות הניאו-פשיסטית, שהתאפיינה גם בסממנים אנטישמיים. מפרספקטיבה היסטורית זו ג`וליאנו ח`מיס מֶר, שהתקרב כל כך לערביות הפלסטינית שלו בשני העשורים האחרונים, היה האזרח הישראלי הכי יהודי שהכרתי.

לכן חיבבתי מאוד את האיש, חרף היכרותנו השטחית וההתנהגות הפרועה שלו לעתים. כאשר נרצח מֶר לפני שבועיים על ידי קניבל שונא-תרבות, מת משהו גם בלבי. לא שהרוצח הצליח לכבות את התקווה. האופטימיות שלנו היא תכונה טבעית, לא תכונה נרכשת, והיא גם סם חיים המאפשר להילחם נגד הרוע גם בתנאים בלתי אפשריים. אבל האכזבה הייתה מרה, ורישומה הוא מתמשך. נזכרתי בסרט נהדר של קן לואץ` (`על תמימות וחופש`) על מלחמת האזרחים בספרד, שבו נרצחת אהובתו של המתנדב האנגלי בחטיבה הטרוצקיסטית פו`ם, מאש של חבר לנשק מגדוד סטליניסטי. הסרט היה אולי קצת מוּטה, אבל מלא כנות, והסצנה פוצעת את לבו של כל אינטרנציונליסט. גם לבי שתת דם.

סיפורי ספרד היו תשתית קיומנו הרוחני בנעורי, והם מבעתים את עולמי הפנימי עד עצם היום הזה. בצד ההכרה בצדקתם המוחלטת של הלוחמים בעד הרפובליקה ונגד הפשיזם מטרידה אותנו גם מְאֵרָת הפיצול הפנימי, שנאת האחים וההתעלמות לעתים מהצורך להילחם נגד האויב האמיתי.

כמו בכל הקְבלה היסטורית, גם כאן אין התאמה מושלמת. מפקד הפלוגה הסטליניסטית בספרד היה מזדעזע אם מישהו היה משווה אותו לפשיסט או למחבל במאבק נגד הגנרל פרנסיסקו פרנקו. אבל החוויה הרגשית היא זהה. יחסם של הקנאים הדתיים באזורנו לתרבות מזכיר את אִמרתו הישנה של הרמן גרינג הנאצי (`כאשר אני שומע את המילה תרבות אני שולח את ידי אל האקדח`) וכאן מקור הזוועה שגם ישראלים נאורים, שלא הכירו את מֶר, חשים נוכח הרצח הנורא. כיוון שבמשך שנים רבות קלטנו שלאנשים כמו ג`וליאנו צפוי גורל קשה, שנקבע מראש בשל נסיבות לידתם והחלטתם לאמץ זהות הומניסטית ועל-לאומית, מתעצם עוד יותר הצער על האיש. מי שהלך לג`נין כדי לחזק את רוחו של הנוער המקומי בערכים תרבותיים נצחיים, שמאפשרים לשבץ בתרבות ההתנגדות לכיבוש גם את היופי, ההדר, התחכום והעושר של מכמני התרבות העולמית, עורר את זעמם של הלאומנים צרי האופק, הפשטניים, מורדי האור, הקג`ב של האיסלם. במבט לאחור זה נראה לנו כמעט נס, שאיש כזה שרד בג`נין עד היום.

תמיד אהבתי במיוחד את הפלסטינים אזרחי ישראל שגדלו במפלגה הקומוניסטית וספגו ברצינות תמימה את המסר האינטרנציונליסטי יחד עם חלב אמם. רובם גדלו בצפון הארץ, בנצרת, בחיפה, בכפרי הגליל, רבים מהם למדו בארצות הסוציאליסטיות והאמינו שהמאבק למען בני עמם אינו כרוך בביטול עצמאותם וייחודם של היהודים. קומוניסטים רבים נִמנו על המיעוט הנוצרי בקרב האזרחים הערבים. כמו יהודי אירופה, גם הם היו זקוקים לפתרון רחב ופתוח יותר לבעיותיהם כציבור קטן ולעתים אף נרדף. פלסטינים נוצרים רבים היגרו לארצות הברית ולמערב אירופה, ובקהילות שלהם (אני כותב זאת מניסיון אישי עשיר) ניתן לפגוש אנשים טובים, מאירי פנים, אוהבי בריות ובעיקר פתוחים לרעיונות חדשים ויצירתיים. מֶר שילב את המסורת הקהילתית של אביו יוסף ח`מיס ושל אמו ארנה, עם האידיאולוגיה הקומוניסטית חרף האכזבות הרבות מהגוש המזרחי, וניסה להמשיך את המסורת של אמו בג`נין, לבנות את התודעה באמצעות הוויה חדשה. כמו אִמו גם ג`וליאנו ליקט מסביבו נוער שסבל ממשטר הכיבוש הקשה בג`נין, והפך לוחמים פלסטינים צעירים לשגרירי התרבות העולמית בחלקת אלוהים הקטנה שלהם. ציניקנים פטרו את מפעלו של מר כאוטופיה, ורציחתו מעידה על כך שאכן קשה לבנות קהילה, המבוססת על אדנים הומניסטיים, בסביבה המטפחת את הלאומנות ואת הדת. רבים מאיתנו, שמזדהים גם עם המסר של מר וגם עם שיטות עבודתו בג`נין, מבינים שהניצחון איננו מובטח גם אם אנחנו צודקים והומניים. גם בספרד ניצח הרֶשע בשנת 1939, ועד שנת 1975 הייתה המדינה האירופית החשובה הזאת נתונה בסד צר עין ומחניק של הפשיזם המקומי.

התגובות לרצח בצד הישראלי היו בדרך כלל מאכזבות. חרקנו שיניים בגין מאמרים צדקניים של ארי שביט ב`הארץ` ושל חבריו במקהלת הצביעות המחליאה, שעוד מעזים להטיף לנו שאיבדנו את הקשר עם המציאות. הלאומנים הקיצוניים שמחו לאידו של מר ולאידם של אוהביו, חגגו את הדם השפוך והיו גם התבטאויות מפעפעות גזענות של כותבים מהמחנה הדתי-לאומני. אבל הגועל שאחז בנו לא ישנה את אמות המידה שלנו, שלאורן אנחנו שופטים כל אירוע וכל התפתחות היסטורית: ג`וליאנו שייך לנו, יישאר בלבנו לנצח ובעינינו הוא הגיבור האולטימטיבי, שעם מותו הפך למיתוס שמתקיים כאילו מעל למציאות. לכן הוא לא זקוק עוד למרכיביה. הוא לא יהודי, לא ערבי, לא ישראלי ולא פלסטיני אלא כל הדברים האלה גם יחד.

נמצא דרכים להנציח את האינטרנציונליסט הנדיר מר, ונשתדל לפעול שכם אחד עם פלסטינים, שיריות המתנקש לא הפחידו אותם. רבים מהם ליוו את ארונו של מֶר אל שטח ישראל מתוך ידיעה שהוא ייקבר באזור של `ערביי 1948` ובעיקר של יהודים מישראל, ושזִכרו שייך לכולנו. הצעירים שעבדו עם מר בג`נין וליוו את גופתו אל שטחנו לא היו משת`פים, אלא פלסטינים עם תודעה לאומית שאיננה פוסלת שלום אמת בתנאים צודקים ושוויוניים. אם נשווה את תגובתם לחמיצוּת של ישראלים רבים כלפי מר, נבין שגם תחת כיבוש והפנמה ממושכת של שנאה עזה לכובשים, הוא הצליח למסד בעיר כמו ג`נין תיאטרון, שמיזג היבטים אסתטיים ומוזיקליים במסר הדרמטי שגלוּם בהצגות עצמן. ההישג העצום הזה מגלם את מורשתו של מר, ואת צוואתו לממשיכיו. מעטים מאיתנו יהיו מסוגלים להמשיך את מפעלו בג`נין, אבל את המסר שמתעלה מעל לזהות הלאומית והדתית של הישראלים ושמחפש את המכנה המשותף האנושי, לא ננטוש בשום פנים. או שמְרצחים קנאים וחסרי פרצוף ינצחו במערכה על צביון הארץ הזו, או אנשי מעלה כמו ג`וליאנו מֶר.



התפרסם ב`כל העיר`.

יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

נגד המתווה האכזרי! לקבל פליטים מאוקראינה מיד וללא הגבלות!י
ביאטה, אני והסרטן
מאדם קלר - מסר אישי על אבל קשה וכואב ועל התגברות