בעוד עמים מסביבנו נולדים מחדש, לנו ניתנות ההשראה לעשות בביתנו צדק חברתי וההזדמנות למצוא בקרב המהפכנים הערבים פרטנרים אמיתיים ואף להתמזג בטבעיות עם המזרח התיכון.
שבועיים בלבד לפני פרוץ המהפכה בתוניסיה, הלכתי לסרט עם חברה, מהזרם הלאומי הערבי דווקא. קצת הלכנו לאיבוד בסמטאותיה של תל אביב, בחיפוש נואש אחר חנייה. אמרתי לה: אל תסמכי עליי שאמצא את הדרך לקולנוע, כי לי אין חוש כיוון, ואז בצחוק הוספתי – הפועלים ב`מען` צוחקים עליי תמיד ושואלים אותי: `איך תובילי את המהפכה אם את לא יודעת להבדיל מזרח ממערב?` היא הסתכלה עליי ברצינות ושאלה: `את עדיין מאמינה במהפכות?`
באותם ימים, שנראים רחוקים מאוד בעקבות ההתרחשויות האינטנסיביות ברחבי העולם הערבי, לא היה קל להחזיק בתקווה, לא כאשר בנפשות השתולל הייאוש ועשה שמות. אלה היו ימים שבהם החלום וההזייה חד הם, ימים בהם אין מקום לחלום ואין כבוד לחולמים. משהו בגדר `לך תחצוב בסלע, וחכה שיצאו מים`.
תארגנו עובדי מחצבה פלסטינים, תגייסו נהגי משאיות, ערבים, יהודים ורוסים, תארגנו פועלי בנין ופועלות חקלאות, תשחו נגד הזרם (נסו לפחות), תקבצו ערבים ויהודים תחת קורת גג אחת, תשיגו הסכמים קיבוציים למורי המכללות בתל אביב וירושלים, יגידו לכם- כל הכבוד, אבל מהפכות? לא! זה עידן שנגמר, כבר הודיעו על זה בחדשות לפני שני עשורים, מה לא שמעת?
ומצד שני, מה לא אמרו עליו, על העם המצרי? פשוט, אדיש, טוב לב, עד שחשבו שאפשר אוטוטו להעביד אותו גם בלי לתת לו את ה-200 לירות לחודש. הוא יעדיף לגווע ברעב ולא למחות. המצרים הפחדנים האלה.
והנה הם קמו, התנערו, עולם ישן עד היסוד החריבו, והתחילו לבנות. ימים ספורים בלבד לקח לתוניסאים ולמצרים להפיל רודנות שנמשכה דורות ארוכים וחשוכים. שום דבר לא יכול לצונאמי הזה של מזי הרעב שזעמם הפך לדלק המניע מיליונים, ואין מתנה יפה מזו לאחד במאי.
ואיך זה קשור אלינו בכלל? הרי לא מדובר במשכורות של 180 ₪ לחודש, לנו יש זכות לביטוי עצמי ודמוקרטיה ואפשר להפיל ממשלות בלי מהפכות, ובעניין העניים זה לא מה שאתם חושבים, יש הון שחור, כולם אצלנו מסודרים, כה אמר סטנלי פישר. תכל`ס יש כאן גן עדן.
לא נתעכב עכשיו על זוטות כמו ימין משתולל בממשלה ובגבעות ומנגד שמאל רופס, קצת בעיות של גזענות, גיבנת מציקה של הכיבוש, רדיפות אחרי ארגוני שמאל, בידוד בינלאומי הולך ומתהדק, מעט שחיתות, נשיא אנס, שרים בכלא, רבע עם שחי בעוני, אלימות גואה, חינוך בזבל, פערים חברתיים מהגדולים בעולם המערבי, פה ושם עו`סים מפגינים, רופאים שובתים, הולכים לקלפי ובוחרים אך לא באמת משפיעים. חוץ מזה, הכל סבבה, מי צריך מחאות ומהפכות? למה בכלל חשוב להפגין באחד במאי, ועוד בסולידאריות עם העמים הערביים?
זה חשוב, כי יש כאן הזדמנות יקרה מפז למצוא בין המהפכנים הערבים פרטנרים אמיתיים לפעולה ולשינוי. בעידן החדש שנפתח מסביבנו, עמים מתחילים להיוולד מחדש במצרים, בתוניסיה, בתימן, בלוב, בסוריה. עם שלא מפחד, עם שרצונו העז לחיות, לנשום את החופש, לטעום את הדמוקרטיה וליהנות מצדק חברתי, יצא לרחובות כדי לקחת את גורלו בידו. אביב הערבים הגיע, והוא מתנגד לאופל ומציב אלטרנטיבה שלישית שהיא חברתית, דמוקרטית וראויה לתמיכתם של כל אוהבי האדם.
השיח הדמוקרטי-חברתי החדש הוא אלטרנטיבה לשיח הלאומי ולשיח האסלאמי שהשתלטו על העולם הערבי, במשך שלושה עשורים. המהפכות הוציאו מהלקסיקון את פוליטיקת הצירים שפילגה את העולם הערבי בין ציר המתונים לציר הרשע. העמים יוצאים היום נגד המשטרים אוהבי ישראל ושונאיה כאחד, ללא אבחנה. כי ישראל לא מעניינת אותם, להבדיל מהדעה הרווחת בקרב ישראלים רבים, שהכל צריך להסתובב סביבה. לא הפעם.
העמים הערביים הפסיקו לקנות את השקר של המשטרים שכל צרותיהם נובעות מהאויב הציוני, השכילו להצביע על האויב הפנימי, המשטר עצמו המדכא והמושחת. במקביל נוכחו לדעת שהפרוגרמה האסלאמית כשלה, ושמוקאוומה לא נועדה להביס את ישראל אלא לתפוס את השלטון, אפילו במחיר של מלחמת אזרחים. העם מוטרד מהשאלות הפנימיות, וישנו קונצנזוס מקיר לקיר סביב הצורך המיידי בשיפור המצב הכלכלי.
העם אמר את דברו והשאלה החברתית הפכה לשאלה פוליטית ממדרגה ראשונה. אין זה מקרי שהפועלים במצרים נושאים את הדגל של המהפכה וממשיכים להפגין ולשבות. הם אלה שהכשירו את הדרך למהפכה באל-מחלא אל-כוברא, הם היו הראשונים לשרוף את תמונתו של מובארק ב-2008, ואליהם הצטרפו צעירי הפייסבוק וכינו את עצמם צעירי ה-6 באפריל על שם היום בו שבתו פועלים אלה. שם התחילה המהפכה.
ישראל נעמדת היום מול הצונאמי הערבי, נבוכה, לא יודעת כיצד לעכל את המתרחש. אין ספק שיקשה על ישראל לעמוד מול הלחץ הערבי והבינלאומי הגובר ולהצדיק כיבוש שנמשך למעלה מ-40 שנה, כאשר העמים הערבים משילים מעליהם את `הכיבוש הערבי` וצועדים לקראת כינונם של משטרים דמוקרטיים. אין לעמים האלה עניין להשמיד את ישראל ולזרוק אותה לים. הם רק רוצים את זכותם לחיות בכבוד.
ישראלים יכולים גם הם לבחור להפסיק לקנות את השקר של הממשלות לדורותיהן שאוהבות להחזיק אותם בפרנויה מהערבים ומכל העולם האנטישמי. יכולים לבחור לחפש ולכונן קשרים עם מהפכנים ערבים על בסיס הסיסמה `דמוקרטיה וצדק חברתי`, להיפטר מהכיבוש ומהגזענות, לפעול לצמצום הפערים החברתיים ולנהל כלכלת רווחה ולא כלכלת רווחים, להשיל את חומות ההגנה ולהתמזג בטבעיות עם המזרח התיכון.
יותר מזה: לבוא דווקא ממקום של שווים, ללמוד את השפה הערבית ואת התרבות הערבית. תאמינו לי, אפשר בקלות להתאהב. מצד שני, ישראלים יכולים לבחור להמשיך לפחד מהערבים, להרים יותר גבוה את החומות ולהסתגר בתוך גטו מרצון, להמשיך להרגיש שהם הרוב, אך עדיין להישאר בתוך בועה. תל אביב נמצאת כאן, ליד קהיר, דמשק ובגדאד, ולא יעזור לעצום את העיניים ולחשוב שאנחנו ליד ניו-יורק, וושינגטון, ברלין או פריז.
זה היופי בדמוקרטיה, שאפשר לבחור.
הצעדה שארגון העובדים מען מארגן ביום שבת, בהשתתפות עובדים יהודים וערבים מהווה לא רק מסר נגד הגזענות, הדיכוי והניצול, אלא התמזגות עם כל אותן צעדות בעולם הערבי לקראת בניה של עתיד אחר. זוהי דרכנו להשפיע ולהביע קול צלול בעד המהפכה הדמוקרטית הערבית ובעד זכותם של העובדים לשוויון ולצדק חברתי.
הכותבת היא חברת הנהגת ארגון העובדים מען
יכ |
