ההצהרות הבן-גוריוניסטיות של נשיא המדינה שמעון פרס ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו בגנות האחדוּת הפלסטינית היו צפויות עד לכאב. הגישה השלילית כלפי כל צעד מתקדם במדינות השכנות הפכה לשגרה מדינית וגם לעמדה תרבותית, שמרמזת על הסתגרות בדל`ת אמותינו בכל מחיר. מה שטוב לכם, רע לנו. כך אנחנו משדרים פה אחד למיליוני הערבים החיים בתוכנו ומסביבנו. כך סוגרים את חומות הגטו, נועלים את כל השערים ומחרפים ומגדפים את כל מי שמנסה להתבטא בצורה קצת שונה.
התיעוב ששרר בירושלים כלפי נביאי האמת בימי ירמיהו וישעיהו לא השתנה. השליטים מכתיבים את הטון, העיתונאים `הבכירים` משננים את המסר ומעבירים אותו לציבור: אם חמאס ופת`ח ישתפו פעולה בישות מדינית אחת, ואם העולם יתמוך בעצמאות פלסטינית, תבוא עלינו כליה. החזית האפוקליפטית הזו איננה אלא נבואה המגשימה את עצמה. האסון טמון בעצם השינוי סבורים ראשי המדינה, מפרס ועד ביבי. מי שטען בעבר מאות פעמים, שאין הבדל עקרוני בין חלקי המרכז הלאומני צדק לגמרי.
אבל מבט מעמיק יותר חושף את העובדה שמשהו בכל זאת השתנה אצלנו, וגם מי שלא מבין זאת עכשיו יהיה בין אלו שישלמו את המחיר בעתיד הלא רחוק. עד לפני כשנתיים התחלק המרכז הלאומני בין פוליטיקאים שהמנטליות של תומכיהם נחשבה לשמאלית לפי עולם המונחים המקובל בישראל, לבין עמיתיהם שנשענו על דעת קהל ימנית יותר. ההבדלים היו תמיד דקים, והתקבעו בהתאם לתדמית העצמית של העסקנים ולא לפי המהות הרעיונית. קו הגבול בין שני המחנות עבר בטקטיקה ולא באידיאולוגיה. המתונים יותר רצו לנקוט באוצר מונחים יוֹני, שיסבֵּר את אוזניהם של מנהיגי המערב וירגיע את דעת הקהל במדינות התומכות פחות או יותר בישראל. הנִצים התייחסו בבוז גלוי לדעת הקהל בעולם וגם ליפי הנפש בתוך ישראל, והיו קרובים יותר לתרבות הפוליטית של אביגדור ליברמן מאשר לחלופה שמציע יוסי שריד.
ההבדלים האלה כמעט נעלמו בעִתות חירום שלא לדבר על מלחמות אמיתיות. כולם יישרו קו לפי אמות מידה פטריוטיות, כביכול, גינו את כל המסתייגים מתוקפנות כלפי אזרחים ערבים והתרגשו מהנאומים הדמגוגיים של שגרירי ישראל באו`ם. בכל אבא אבן היה חבוי עוזי לנדאו ובכל עוזי לנדאו הסתתר אבא אבן. נראה שהטקטיקה הזו מיצתה את עצמה. מאז ומתמיד קיוו הערבים שישראל תחשוף את אופייה האמיתי ואת גזענותה הבוטה, את זיקתה הרעיונית לאפרטהייד ולשמרנות הקיצונית בארצות הברית. אישים כמו משה שרת ואבן ניסו למנוע את החשיפה הזאת בכל מחיר. הם פרשו מטרייה של מלים רכות, שתסוכך אפילו על קיבייה, על כפר קאסם ועל מעשי טבח ותוקפנות אחרים.
את ליברמן כל זה לא מעניין. הוא מתבטא בזירה העולמית כמו מנהיג של הקו- קלוּקס-קלאן, ומוצא לעצמו בני ברית בקרב מַאפיוֹזים ידועים במזרח אירופה. זהו השינוי הגדול שפקד את ישראל. תחילה איבדנו את המוּסר, אחר כך איבדנו את הבושה ועתה איבדנו גם את מראית העין. כל העם רואים את הקולות, הצייתנות לקו הממסדי היא כמעט מוחלטת, ולכן אין כיום הבדל, אפילו בהתבטאויות, בין פרס לבין נתניהו. אנשי הימין והערבים הקיצונים שאפו כל השנים לאחדוּת בין הטקטיקה לבין האסטרטגיה. לאסוננו, הם קיבלו את מבוקשם.
האחדות בעם הפלסטיני היא שבירה, וספק אם תתממש במלואה. אבל יש להבחין לגביה בין שני היבטים מרכזיים: מה כדאי לישראל לומר מבחינה טקטית, אפילו אם מנהיגיה חושבים שההתפתחות הזו היא רעה לישראל; ומהי החשיבות האסטרטגית של השותפות הפוליטית בין שני חלקי הישות הפלסטינית, אם באמת אנחנו רוצים לקדם את האינטרס של עמנו באמצעות הסכמי שלום אמינים. כאשר מנהיג המתונים לכאורה במרכז הלאומני, שמעון פרס, פוסח לחלוטין על הטקטיקה וטועה גם בגישה האסטרטגית, אין לצפות שביבי יהיה יותר מפוכח ממנו. שניהם טועים בנושא ההסברתי-תעמולתי, ומאפשרים לאויבי ישראל ברחבי העולם להצביע עלינו כעל עוכרי כל הערבים והמוסלמים; לשניהם אין כל כוונה לנצל את האחדות כדי לכלול גם את מנהיגות רצועת עזה בתהליך שלום עם ישראל ובכך להפוך אותו ליותר מקובל בעולם הערבי ובקרב הציבור הפלסטיני בגדה וברצועה. מי שרוצה בשלום רוצה גם במנהיגות פלסטינית מאוחדת, שתתן גושפנקה להסכמים שיושגו. מי שרוצה בהמשך השליטה בגדה ובכל שטח ירושלים אינו רוצה שלום אלא רק `תהליך שלום`, כלומר, דחיית כל החלטה שתהיה כרוכה בפינוי רציני של ההתנחלויות עד שאולי מישהו ימני יותר יחליף את ברק אובמה בבית הלבן.
הנחת העבודה ברוב בירות המערב, וגם במדינות חזקות אחרות מחוץ לאירופה, מתבססת על הוודאות שמדינה פלסטינית תקום בקרוב, והיא תזכה להכרה מאסיבית של רוב מדינות העולם כבר לקראת סוף שנת 2011. משקיפים נבונים בישראל מקבלים אותה כדבר מובן מאליו. יש הרואים בה אסון לאומי, ומוכנים להתבצר בבונקר צבאי וגרעיני לשנים רבות מאוד. אחרים חושבים על המעמד הבינוני הישראלי, שבידוד בינלאומי ימיט עליו אסון כלכלי ותרבותי, ומחפשים מוצא בדרכים דיפלומטיות. כמעט שאין קול במדינה, מלבד השמאל וחלקים אמיצים במגזר הליברלי של החברה הישראלית, שמקבל את התהליך באזור בברכה ומחפש נתיב חדש למשא ומתן מוצלח. גם בקרב המתונים שורר חשש כבד מפני עימות אלים וממושך עם המתנחלים, שיזכו לתמיכה רבה גם בתוך הקו הירוק. זוהי גם הסיבה לפסימיות הרבה שקיימת בכל מקום ובקרב כל חלקי החברה שלנו. אין לנו אומץ להתעמת עם עוכרי השלום. במרכז הלאומני מבקשים להשמיץ דווקא את השמאל שמחפש דרך לחיים טובים לא רק לעצמו אלא לכל הישראלים. לכן עוסקים רבים מבין ח`כי קדימה במאבק עד חורמה נגד אזרחי ישראל הערבים. בהעדר מנהיגות מצד ציפי לבני המהוהה, תופס פרס הנצחי את מקומה. כדאי ששוחרי השלום שלנו, שנִפתים להאמין לתעתועי `מרכז פרס לשלום`, יבינו שהמנהיג שלהם הוא שמרן ביטחוניסטי, ששם את כל יהבו על הנשק הגרעיני שמסכן את עתידנו. אם לבני הייתה אכן קיימת, היינו מעדיפים אותה על פניו של פרס.
האם ניתן לארגן בישראל מערכה הסברתית רבת משתתפים, כדי לתמוך באחדות פלסטינית שתלך בדרך המשא ומתן? התשובה לכך תלויה בכולנו. ברור שלא נוכל לארגן את השורות נגד הימין והמתנחלים בלי הציבור הערבי. רק נכונות גדולה בקרב הציבור הציוני המתון להתארגן יחד עם אזרחים ערבים נגד האגף הפשיסטי בציונות, תביא אולי למפנה מדיני ופוליטי.
* התפרסם ב`כל העיר`.
יכ
|
