פרופסור ליבוביץ, תמיד כשהוא מגיע לשיא הזעם הרטורי שלו על המדינה ועל משרתיה המתחזים לשליטים, על הכסילות ועל הרשע, תמיד נמצא לו בקהל מישהו שנדהם, איזה מאזין חדש שפתאום לא מאמין למשמע אוזניו, ואז באה השאלה: אז מה בכלל נתנה לך מדינת ישראל? ליבוביץ, שכבר איזה חמישים שנה יודע שהשאלה באה, תבוא, כמו שחקן פינג פונג מנוסה הוא דווקא מתרכך, ומנחית: `מה זאת אומרת, נתנה לי המון: תעודת זהות!` מי שלועג לדגלי הלאום ומכנה אותם סמרטוטים מרופטים ורואה בכל שימוש, ולו ברמז, בביטויי קדושה בכל מה שנוגע למדינה וכל צבאה – עבודה זרה וחילול, כמה מלמד לשמוע אותו חוזר שוב ושוב ברצינות: `תעודת זהות!` את זה, נדמה לי, הוא לא אמר מעולם בציניות.
לפני כך וכך שנים הובהל ליבוביץ פתאום לבית החולים בשל עניין שנתברר, לשמחתנו, כמשהו לא רציני. יצא לי איכשהו להיות שם, וכשהוא מגיע לחדר מיון, מן האשנב אני מגיש לפקידת הרישום את תעודת הזהות שלו. היא, הראש כלפי מטה, אומרת `ליבוביץ מה?` הרופא הצעיר שלידה מרים לה עם האצבע את הסנטר ונוזף, `ישעיהו ליבוביץ מותק, מה זה ליבוביץ מה`. והיא מסתכלת עלי, `ואתה מי, מי אתה בשבילו?` ואני כמובן שאין לי מושג מה אני יכול להגיד, אני לא אגיד לה אני הנהג טקסי שהביא אותו, אבל היד שלי עם תעודת הזהות עוד תלויה באוויר בדרך לעיניים שלה, אז אני עם כל הצניעות, ובמידה גדולה של התרגשות ולא בלי דאגה, אני אומר לה את הדבר היחיד שאפשר בלי לשקר: `אני זה המדינה.`
נו, אז תהיה מדינה פלסטינית או לא תהיה? כמובן, חוץ מפוליטיקאים המשועבדים אצלנו לכללי התנגחות והישרדות, אדם נבון לא יכול לשאול עוד את השאלה הזאת ברצינות. צילום הדרכון הפלסטיני הראשון שהופיע בעיתונים השבוע הוא הביטוי הסמלי המובהק למציאות החדשה, ועל כך אפשר להתווכח עוד פחות מאשר על השאלה אם ברחנו מעזה, או שמא לא ברחנו אלא רק `ביצענו ביצוע משימה כמו שאנחנו תמיד מבצעים משימות שעל ביצוע המשימתיות שבהן מופקדים ביצועי צה`ל המבַצע` וגו`. כיוון שאנחנו חיים יותר ויותר באמריקה, צריך לזכור שאנחנו, כמאמר השגור לעייפה, לא יותר מניו ג`רזי. ומהי המדינה הפלסטינית? אנחנו מבחינת הכדורסל, כל הקבוצות יחד, מגליל עליון דרך מכבי-הפועל-ת`א ועד אילת, אנחנו בערך (נניח) הניו ג`רזי נֶטְס. מבחינת הזיהום – ניו ג`רזי היא המדינה המטונפת ביותר בארצות-הברית, ותביעות הנזיקין על הלכלוך הכימי שם בלבד מערערות את קיומו של ענק הביטוח העולמי לוידס. אולי החלק הזה של ניו ג`רזי הוא מה שמייעדים לעזה ואחר כך ליריחו, כולל ה`עיבוי` של יריחו?
המדינה הפלסטינית כמזבלה. מבחינת מה שהשארנו שם כתשתית, זה בערך מה שיש. אין בדיוק כמויות של זיהום תעשייתי כמו בניו ג`רזי, אבל גם אין התשתית המודרנית המדעית והתרבותית שיש שם, ויש סוגים אחרים של הזנחה וחוסר תקווה. הישראלים שמדברים על מדינה פלסטינית כעל אסון שלצערנו אי אפשר כבר להתחמק ממנו, חושבים כנראה, פחות או יותר, לפי המודל הזה. החולמים מפנטזים כל מיני מודלים אחרים. אחרי הכול, אי אפשר לדעת מה יהיה כאשר, ובעוד כך וכך שנים, וכו`, ועל כן: המדינה הפלסטינית כסינגפור? כמונקו? עם קצת מזל מאלוהים, או מאללה, למה לא המדינה הפלסטינית כאבו-דאבי? ועם הרבה מזל רע מאותו מקור, וממקורות אנושיים מטורפים, המדינה הפלסטינית כאיי ביקיני שבאוקיינוס – אתר להתפוצצות נוראה?
אין שום סיבה שאחד מן המודלים האלה אכן יתקיים בעתיד הנראה לעין במציאות. ומה שאכן יהיה בשטח הוא לא משהו שצריך להיות נביא גדול כדי לראותו: המשטרה שלהם תהיה יותר ויותר יעילה, וגם מושחתת, השב`כ שלהם יהיה יותר יעיל ויותר מושחת, מערכת הבריאות שלהם תהיה יותר ויותר מודרנית ופחות ופחות שוויונית, המאבק בין החילוניים והדתיים שלהם יעוות הרבה מן המערכות שלהם, במשפט, בחינוך, היחסים שלהם עם התפוצה בארצות-הברית ובשאר העולם יהיו יחסי תלות חולניים, בכסף ובתרבות וברגש, הפערים בין המנכ`לים ובין העובדים הסוציאלים שלהם יגדלו, הסוחרים בבורסה שלהם ירמו, וכמובן, כמו ערפאת נשיאם, המנהיגים שלהם ישקרו חופשי, קודם את העולם החיצוני, ואח`כ את בני עמם.
כלומר – עם כמה הבדלים בשפה, בדת, בנפח, וכמובן בפיגור של שנים ארוכות, הם יהיו די דומים למשהו שאנחנו מכירים יפה. מסוג אחד של השחתה הם פטורים, וזה יתרון עצום שיש להם עלינו: הם לא עם כובש, אלא עם משתחרר. אבל לעומת היתרון הזה מצפות להם גם לא מעט מכשלות. הם יצטרכו להתגבר על הטראומות הראשונות של ניפוץ החלומות לנוכח המציאות הבנאלית של ניהול מדינה, וייקח להם קצת זמן עד שדור הפלמ`ח שלהם יעבור מן העולם. נראה אותם אחרי כמה הלוויות ממלכתיות וימי זיכרון שנתיים.
אלא שבתוך כל זה אנחנו הישראלים כמובן נוכל לעשות עוד לא מעט טעויות. והטעות המרכזית היא לשאול עוד האם אכן תקום מדינה פלסטינית, ולחפש כל מיני `ראיות` לכוונותיהם אצל עורכי-דין נוסח יואל זינגר, או אצל מומחים לטקסטים מוסלמיים כמו פרופסור משה שרון. אנחנו צריכים להסתכל, ולהגיד: אם אמנם זה המצב, אז שתהיה המדינה הזאת כמה שיותר מוצלחת וכמה שיותר מהר. שאם לא כן, חס וחלילה יקרה לנו מה שקורה לרבים מעשירי ניו ג`רזי ליד הזיהום התעשייתי, ולעשירי לוס אנג`לס ליד הזיהום האנושי: הם רוצים לעזוב. בעולם הרצונות, באמת צדקו מתעתעי הטרנספר: אם לא טרנספר, אז מדינה על אמת.
יכ |
