מאת פידא זיאן -
פורום המשפחות השכולות -
8.5.11
שמי פידא זידאן .. מן הכפר בית ג`אן ,כפר פלסטיני שבגליל העליון .
עד לפני כ60 שנה התאפיין הכפר בעיקר בענבים שלו ובמעיינותיו .
אני הקטנה במשפחתי , אבי כמאל ואמי סלמה ,אחיי הם פואד ,סאלח ויאמן ואחותי שמה נג`וה.
נולדתי ב1989 לכן לא זכיתי לראות את פואד, כי הוא הלך לצבא , ומאז 20-3-1996 ראיתי את סאלח רק 4 פעמים בחלומותיי.
והנה שנים חלפו להן וכפרנו הרם שממוקם על אחת הפסגות בין הרי الزابود والجرمق حيدر جبلة عروس والديدبه מאופיין כיום ומוכר בתור `הכפר הדרוזי שיש בו מס` החללים הכי גבוה מבין כל הכפרים הדרוזים` , וככל שמספר החללים גדול נהיה הכפר מוכר יותר ואף בטוח, יפה ומשגשג.
לא מזמן הבחנתי בסתירות שחיינו אלה.
בית ג`אן הוא כפר שאם תבקרו בו תראו כל מה שתוכלו לראות גם בכפרים ערביים פלסטינים אחרים . אך החללים של בית ג`אן נהרגו בשירות צבא הגנה לישראל . משום מה זה לא משתלב יחד ..לפחות בעיניי.
בהתחלה חשבתי שזו רק התלבטות ושעלי לבחור מי אני ולאן אני משתייכת , לאיזה לאום,לאיזו שפה או באיזה צד אני , כי ככה אני זוכרת שהדברים התנהלו אם בבית הספר ואם בשכונה , האחד מגדיר את עצמו כדרוזי
השני כערבי
האחר דרוזי ערבי ולהפך
או דרוזי ישראלי ... וכולי
למזלי דבר אחד היה ברור לי והוא שמי : פידאא - פואד
כיום אני יודעת שזה שם שמסמל נאמנות למולדת אך בטח לא לזה התכוונו הורי כשנתנו לי אותו.
משפחתנו חברה בפורום המשפחות השכולות למען שלום , ארגון של משפחות ישראליות ופלסטיניות שאיבדו את יקיריהן כתוצאה מהסכסוך. ארגון זה פועל להפסקת ההרג בשני הצדדים , למען פיוס , הידברות ודיאלוג.
הורי הצטרפו לפורם בשנים הראשונות להקמתו ואני דור שני בפורום.
ב2007 נסעתי לברלין מטעם פורום המשפחות, במשלחת שבה ניפגשנו עם צעירים מגרמניה , פולין, ראם -אללה וג`נין. לא חשבתי שבמקום רחוק זה מחכה לי התשובה או השאלה שתוביל אותי לחשיבה וחיפוש אחרי עצמי. אבל זה מה שקרה. מישהו אמר לי:
`אני לא מבין איך אחיך שהוא ערבי יכול להרים נשק על אחיו הערבים ולירות בהם ? `
את אחיי אני מכירה , את שניהם, ובחינוך של הורי אני בטוחה. אחיי חונכו על אהבת חיים וכבוד לזולת, כבוד ואמונה, גורל והשלמה. הם שירתו את מדינת ישראל בנאמנות, עד כדי כך שכשסאלח נפטר עוררה הידיעה על מותו רעש תקשורתי ועיתונאים ישראלים רצו לביתנו לחפש את הכותרת הכי מעוררת רחמים והכי עצובה.
אני זוכרת את אחת השאלות שהופנתה לאבי :
` מה תרצה להגיד למשפחה הלבנונית שבנם פוצץ את עצמו והרג את סאלח?`
ותשובתו של אבא הייתה:
אני רוצה לנחם אותם .. הבן שלהם לא הכיר את סאלח אישית ולא התכוון להרוג את סאלח מבין כולם, זו מלחמה ואנחנו משלמים את המחיר.
אני חושבת שזה לא מה שהעיתונאים ציפו לשמוע , ומקווה שהם לפחות נהנו מהנוף ושאר הדברים שבית ג`אן והגליל בכלל יכולים להציע למבקרים, בחזרתם לבתיהם.
ואני, ברגע ששמעתי את השאלה `אני לא מבין איך אחיך שהוא ערבי יכול להרים נשק על אחיו הערבים ולירות בהם ? ` הרגשתי עצב ממלא אותי ,נלחצתי, נחנקתי ולא יכולתי לענות, בכיתי, נעלבתי , התעצבנתי וכעסתי .ובסוף עניתי שאני בטוחה שאחיי בחיים לא עשו דבר כזה.
אך מהר מדי התעוררה בי אותה שאלה ..איך באמת ?
חזרתי מברלין ... וכמובן אי אפשר שלא להזכיר את העיכובים בשדי התעופה שסיבתם היא שמי היפה . למרבה הצער ,לרוב, המעכבים מבטאים את שמי בדיוק כפי שאני מבטאת אותו .
הבנתי שכדי לדעת אני צריכה לסמוך רק על עצמי , לא על מה שלימדו אותי בבית הספר, שאינני יכולה להסתמך על תכנים ומברים המכוונים על ידי אינטרסים פוליטיים, או על מה ששמעתי בחברה שלי שעצמו לה את עיניה בתנאים נוחים , או מי יודע אולי זו חברתי העוצמת את עיניה ?
אחרי דפדופים , מעברים מספר לספר, קריאת עיתונים ומאגרי מסמכים מ-1948 ועד לתקופתנו,
הצלחתי , לפחות בעיני עצמי לצאת מן התהום ואף לצאת ממנה.
אני ערבייה פלסטינית ,אחיי הם עוד קורבן של מימוש החלום הציוני .
לא הגעתי לכאן כדי להביע דעה פוליטית. הפוליטיקה לא מעסיקה ולא מעניינת אותי .
אני מדברת על האמת שאנשים לא רואים, לא רוצים לראות , האמת שלא נותנים לנו לראותה. אני מדברת על המציאות .
זכותה של כל נפש להרגיש שייכות ואפילו לבחור את שייכותה, ויחד עם זאת לקבל את הערכים של תרבותה ואת תולדותיה כפי שהן ולא להיות ניזונה מלימוד המכוון לשמש ליצירת דור חדש של בורים, שאינם מכירים את המציאות שלהם ולא את מה שקדם לה, וכפופים למציאות כפי שרואים אותה השולטים עליהם .
כבר שנים שאינני משתתפת בימי הזיכרון הנערכים בכפר. אלו טכסים המתוכננים כל כך יפה , שיש בהם זמן לדבר, אחר כך לירות, אחר כך זמן לתפילה, ועוד פעם יריות וגם ישנו זמן שמיועד לבכי. בשנים אלה רק הייתי עולה לקברים של אחיי כדי שהורי לא ירגישו שעוד מישהו חסר (דרך אגב אצל הדרוזים אסור לעלות לקברים אך ביום הזיכרון כן עולים !!! )
על כן גם לכאן התלבטתי אם להגיע או לא וגם באיזה שפה לדבר ערבית , עברית. ?!
לבסוף, למרות הכאב הגדול והכעס שלא קל להתמודד איתו, לא נתתי לגורמים אלו ולא לגורמים חיצוניים להשפיע על אמונתי ואהבתי לחיים, ולשלום בין בני האדם.
אני כאן כדי להעצים את המטרה האנושית של ערב זה .
לזכור כל נפש שהלכה לעולמה כקורבן לאלימות בשלל סוגיה .
להזכיר שיש אנשים שאוהבים את החיים ורוצים לחיות בעולם שקט ,לא רוצים לראות ולשמוע על עוד קורבנות ואלימות ,על עוד כיבוש של אדמות או על עוד כיבוש של רוח האדם .
פרופסור נורית פלד-אלחנן רחוב המתנחלים בהר 5ב רמת מוצא ירושלים 90820
עק |
