קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

ביבי ואנשי היו-יו
gush-shalom
אורי אבנרי
26.05.11
http://zope.gush-shalom.org/index_he.html




זה נראה די מגעיל.

הנה הם היו, חברי בתי-המחוקקים של מעצמת-העל היחידה בעולם, קופצים למעלה ולמטה כמו יו-יו, מוחאים כפיים כל כמה דקות, וגם כל כמה שניות, לכזבים ולעיוותים המופרכים ביותר של בנימין נתניהו.

זה היה גרוע מהפרלמנט הסורי בשעת נאום של בשאר אסד. מי שלא מוחא שם כף, יכול למצוא את עצמו למחרת-היום בכלא. גרוע אף מן הסובייט העליון של סטלין. שם, מי שלא הראה התלהבות מספקת, היה עלול לשלם בחייו.

המחוקקים האמריקאיים פחדו ממשהו שהוא גרוע ממות. כל מי שנשאר יושב ואינו מוחא כף בהתלהבות עלול היה להיתפס בעין המצלמה – וזאת הייתה התאבדות פוליטית. די היה בכך שחבר-קונגרס אחד יקום וימחא כף, כדי שכל האחרים ינהגו כמוהו. מי היה מעז שלא?
המראה של מאות הפרלמנטרים האלה קופצים ומוחאים כפיים, שוב ושוב ושוב ושוב, כשהמנהיג מניף את זרועותיו ברב-חסד, מזכיר משטרים אחרים. אלא שהפעם זה לא היה הרודן המקומי שעורר את גילויי ההערצה, אלא מנהיג זר.

הדבר המדכא ביותר היה שלא היה אף חבר-קונגרס אחד – רפובליקאי או דמוקרטי – שהעז להתנגד. כשהייתי נער בן 9 בגרמניה, העזתי שלא להרים את זרועי בהצדעה הנאצית כאשר כל שאר תלמידי בית-הספר שרו את ההמנון ההיטלראי. האם בכל וושינגטון די-סי אין אדם אחד שיש לו אומץ-לב פשוט זה? האם זאת באמת וושינגטון IOT – שטח כבוש ישראלי – כפי שטוענים האנטישמים?

לפני שנים ביקרתי באולם הסנאט והוצגתי בפני הסנטורים המובילים באותה עת. הזדעזעתי עד היסוד. גדלתי בהערצה עמוקה לסנאט של ארצות-הברית, ארצם של ג`פרסון ולינקולן. והנה פגשתי חבורה של נאדות נפוחים, רבים מהם טמבלים שלא היה להם מושג על מה הם נואמים. אמרו לי שהעוזרים שלהם הם העושים את העבודה האמיתית.
אז מה אמר המנהיג הדגול למוסד נשגב זה?

זה היה נאום מצוין, שבו נעשה שימוש בכל הטריקים והשטיקים של איש-מקצוע: ההפסקה הדרמטית, האצבע המורמת, הבדיחות הקטנות, המשפטים שחזרו על עצמם לשם הדגשה. לא נואם גדול, לא וינסטון צ`רצ`יל, אך די טוב בשביל הקהל הזה וההזדמנות הזאת.
אך את המסר ניתן לסכם במילה אחת: `לא!`

אחרי תבוסתם הנוראה במלחמת ששת-הימים התכנסו מנהיגי העולם הערבי בחרטום ואימצו את `שלושת הלאווים` המפורסמים: לא הכרה בישראל, לא משא-ומתן עם ישראל, לא שלום עם ישראל. זאת הייתה מתנה נהדרת למנהיגי ישראל. הם יכלו להמשיך באין מפריע בביסוס הכיבוש ובהקמת התנחלויות.

עכשיו יש לנתניהו חרטום משלו. לא שיבה לגבולות 1967. לא בירה פלסטינית במזרח ירושלים. לא שיבה, גם לא במספר סמלי, של פליטים. לא נסיגת צה`ל מנהר הירדן, כך שהצבא הישראלי יקיף את המדינה הפלסטינית שתקום מכל העברים. לא משא-ומתן עם ממשלה פלסטינית. שתהיה `נתמכת` על-ידי חמאס, אף שחמאס לא יהיה מיוצג בה. וכן הלאה – לא ולא ולא.

המטרה הברורה היא להבטיח ששום מנהיג פלסטינים לא יוכל אף לחלום על פתיחת משא-ומתן, אפילו אם יהיה מוכן להכיר – דבר שאינו עולה על הדעת – בישראל כ`מדינת-הלאום של העם היהודי` – שזה כולל, אגב, את עשרות הסנטורים וחברי-הקונגרס היהודים, שהיו הראשונים לקפוץ למעלה ולמטה, למעלה ולמטה, כמו בובות.

מנוי וגמור עם נתניהו ושותפיו למנוע בכל האמצעים ובכל מחיר את הקמתה של מדינה פלסטינית. זה חורג הרבה מעבר למדיניות הממשלה הנוכחית – המטרה הזאת מושרשת עמוק בהלכה ובמעשה של התנועה הציונית. מייסדי התנועה קבעו את התוואי, דויד בן-גוריון התנהל על פיו במלחמת תש`ח (בעזרתו האדיבה של המלך עבדאללה), נתניהו תורם את חלקו.
אי-הקמת המדינה הפלסטינית פירושה שלא יהיה שלום, לא עכשיו, לא מחר, לא אי-פעם. כל השאר הוא קשקוש. כל המליצות החסודות על אושר לילדינו, שגשוג לפלסטינים, שלום עם כל העולם הערבי, עתיד מזהיר לכולם, הם בדיוק זאת: קשקוש. לפחות כמה מן הנוכחים ידעו זאת, למרות כל הקפיצות.

נתניהו ירק בפני ברק אובמה. הרפובליקאים בקהל בוודאי נהנו מזה, ואולי גם כמה מן הדמוקרטים.
אפשר להניח שאובמה לא נהנה. אז מה יעשה עכשיו?

הבדיחה היהודית מספרת על הבריון הרעב, שנכנס לפונדק ודרש שיתנו לו אוכל. אם לא, איים, הוא יעשה מה שעשה האבא שלו. בעל הפונדק הנפחד הביא לו ארוחה, ובסוף שאל: `אבל מה עשה האבא שלך?` בעודו בולע את שארית האוכל ענה האיש: `הוא הלך לישון רעב.`

קרוב לוודאי שכך יעשה גם אובמה. הוא יעמיד פנים שהרוק על לחיו הוא גשם. הבטחתו למנוע החלטה של עצרת האו`ם להכיר במדינת פלסטין השאירה אותו ללא תחמושת. נתניהו אינו פוחד משום דבר אחר.

נראה שמישהו בוושינגטון מפריח את הרעיון שאובמה יבוא לירושלים וינאם בפני הכנסת. זאת יכולה הייתה להיות פעולת-תגמול: אובמה ידבר אל הציבור הישראלי מעל לראשו של נתניהו, כפי שנתניהו דיבר אל הציבור האמריקאי מעל לראשו של אובמה.
זה יכול להיות אירוע מרגש. כח`כ לשעבר, אהיה מוזמן אליו. אבל לא הייתי מייעץ לו לעשות זאת. הצעתי זאת לפני שנה. אינני מציע זאת עכשיו.

התקדים הבולט הוא נאומו ההיסטורי של אנואר סאדאת בכנסת. אך אין מקום להשוואה. מצריים וישראל היו אז עדיין במצב של מלחמה. אין תקדים לביקור בבירת האויב בשעת מלחמה, ועל אחת כמה וכמה ארבע שנים בלבד אחרי קרב עקוב-מדם. המעשה זיעזע את ישראל, שבר במכה אחת את התפיסות המושרשות ופתח את הראש לקליטת תפיסות אחרות. איש מאיתנו לא ישכח אי-פעם את הרגע שבו נפתחה דלת המטוס והנה הוא עמד שם, האיש יפה-התואר ושופע החגיגיות, מנהיג האויב.

כעבור זמן, כשראיינתי את סאדאת בביתו, סיפרתי לו: `אני גר ברחוב ראשי בתל-אביב. כאשר יצאת מן המטוס, העפתי מבט ברחוב. שום דבר לא זז שם, מלבד חתול אחד, וגם הוא חיפש, מן הסתם, מכשיר טלוויזיה.`

ביקור של אובמה יהיה שונה מאוד. הוא יתקבל, כמובן, בנימוס – אם כי בלי הקפיצות הכפייתיות ומחיאות-הכפיים הסוערות. ח`כים מן הימין הקיצוני בוודאי יקראו לו קריאות-ביניים. וזה יהיה הכל.

ביקורו של סאדאת היה מעשה כביר בפני עצמו. לא כך ביקור של אובמה. הוא לא יזעזע את דעת-הקהל הישראלית, אלא אם יביא עימו תוכנית-פעולה מוחשית – תוכנית-שלום מפורטת, עם לוח-זמנים נוקשה, מגובה על-ידי החלטה נחושה לבצע אותה, יהיה המחיר הפוליטי כפי שיהיה. זה לא יקרה.

עוד נאום יפה לא יחולל שום נס. אחרי מבול הנאומים של השבוע, זה פשוט נמאס. נאומים יכולים להיות חשובים אם הם מלווים פעולות, אך אין הם תחליף לפעולות. נאומיו של צ`רצ`יל עזרו לשנות את ההיסטוריה – אבל רק מפני שהם שיקפו מעשים היסטוריים. בלי הקרב על בריטניה, הנחיתה בנורמנדיה והניצחון באל-עלאמיין, הנאומים האלה היו הופכים לבדיחה.

עכשיו, כשכל הדרכים לשלום חסומות, נותרה רק שיטת-פעולה אחת: החלטה של עצרת האו`ם להכיר במדינת פלסטין, ופעולת-המונים בלתי-אלימה של העם הפלסטיני נגד הכיבוש. לכוחות-השלום הישראליים יהיה חלק בה, מפני שגורל ישראל תלוי בשלום, בדיוק כמו גורל פלסטין.

בוודאי, ארצות-הברית תנסה לחבל, הקונגרס יקפוץ למעלה ולמטה. אך האביב הישראלי-פלסטיני בוא יבוא.




ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב