קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

על הסירוב
yeshgvul
אייל הראובני
02.06.11
www.yeshgvul.org/2011/06/על-הסירוב-אייל-הראובני/




לא הייתי אמור להיות סרבן. כשהתגייסתי, בסוף שנות השבעים, עדין הייתי איש תמים, א-פוליטי במונחים של ימינו. שירתתי - בסדיר ובקבע, עד אמצע 1984 – ביחידת מודיעין עורפית, הרחק ממחוזות הכיבוש. הדילמות המוסריות הכרוכות בכיבוש לא נכחו בעולמי, לא בשיחותיי עם חבריי לפני הגיוס או עם עמיתי לאותה יחידת מודיעין במהלך רוב השירות הצבאי.

אבל כמו אצל רבים מבני גילי, ההתפכחות וההתבגרות הפוליטית קרו במלחמת לבנון הראשונה. הייתי עד להכנות לאותה מלחמת שולל, להרס ולהרג האכזריים במהלכה, וכמובן, ליהירות ולטיפשות הישראלית שניסתה לכפות `סדר חדש` במזרח התיכון. אחרי אותה מלחמה כבר לא הייתה דרך חזרה.

בדרך הקשה והכואבת, עדין כואבת, התחלתי לנסח לעצמי את הגדרותיי לתפקידי כאזרח בחברה מסוכסכת, מקוטבת ומאוימת. השלב הראשון, הקל יחסית, היה להטיל ספק במה שראשי הממשלה ושאר דוברים רשמיים מספרים לנו. להבין שאי אפשר לדכא ולהשפיל אוכלוסיות שכנות, לחמוס בשיטתיות את אדמתם וזכויותיהם רק כי אנחנו חזקים יותר. ההמשך הוא מורכב וקשה יותר – לקבל אחריות, להתנגד ולנסות לשנות.

ההתנגדות היא דבר מתעתע. היא לא מלווה בספר הוראות מחייב ומקובל. כמובן, ניתן ללמוד על התנגדות, כולל על אי-ציות אזרחי, ממקומות מסוכסכים אחרים בעולם – אלבמה, ויטנאם או דרום-אפריקה, מכותבים רבים וחכמים שבנו מסד אינטלקטואלי מרשים לאקט מוסרי זה אך בסופו של דבר זהו תהליך אישי, לעיתים בודד מאד. אתה מכשיר את עצמך.
אקט ההתנגדות מתחיל בבחירות לשוניות הממסגרות את מדיניות הכיבוש הישראלי במונחי כוח, שליטה, דיכוי וניצול. הוא ממשיך בשותפות באירועים פוליטיים – בעיקר הפגנות, גם אלו הלכו והתמעטו עם השנים. הוא מתמצה בקביעה של קווים אדומים – מה מותר, מה נסבל ומתי תעמוד ותאמר: לא עוד, אני מסרב.

אני נדרשתי לאקט זה בקיץ 1998, כאיש מבוגר ובשל פוליטית. גויסתי לשמור על עצירים מנהליים פלסטיניים בכלא מגידו. סירבתי ונשלחתי למאסר של 14 יום (שקוצרו ל-12 יום) בכלא 4. סירוב נוסף, מספר חודשים אחר כך, הפעם לאבטחת התנחלויות, נענה בהעברתי לתפקיד שאינו כרוך בשירות בשטחים עד לשחרורי מהצבא בגיל 44.

המחיר שלי ושל אחרים עבור הסירוב היה והוא עדין צנוע יחסית. ודאי בהשוואה למחיר שפלסטיני נאלץ לשלם על התנגדות לא-אלימה לכיבוש, או המחיר שסרבנים אחרים, למשל בדרום-אפריקה של עידן האפרטהייד, נאלצו לשלם. מערכת הביטחון הישראלית למדה להכיל את תופעת הסירוב. אמנם, זהו עדין אקט חריג, מטריד, אפילו מאתגר, אך כיום כבר קשה לראות בו אקט יוצא דופן או הרואי.

גם עבורנו, אלו שסירבו, אקט הסירוב הפך לאמצעי אחד מתוך רפרטואר שלם של צעדים שלמדנו לאמץ במאבק על ניקיון הדעת, שפיותה ומוסריותה של החברה בה אנו חיים. דווקא אקט זה של התנגדות – האומר, אני לא חלק מכם וממעשיכם.




ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

היום (רביעי) משמרות מחאה ברחבי הארץ: די למעצרים המנהליים! ישוחרר מאהר אל-אח`רס!
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו