קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - נושאים קשורים עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר להילחם בפשיזם באגרוף מאת דורית ארגו העוקץ 3.6.2011 http://www.haokets.org/2011/06/03/%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%97%d7%9d-%d7%91%d7%a4%d7%a9%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%92%d7%a8%d7%95%d7%a3/ ביום שישי האחרון, 27 במאי, התקיים בשכונת ראס אל-עמוד אחד ממפגני אי-הציות האזרחי המרשימים ביותר של תנועת סולידריות. בבליל התגובות, שהביעו הלם וחוסר אונים לנוכח עומק השנאה של המתנחלים והאלימות הקשה של משרתיהם מכוחות הביטחון, נשמעו גם צקצוקי לשון מהכיוון הליברלי. ביקורת שבסיסה אתיקה, הגורסת שגם אם המתנחלים הם יריבינו הפוליטיים יש לכבדם. ברמה הפרקטית, המשמעות היא לא לחסום פיזית כניסה להתנחלות אלא לעמוד מולה עם שלטים. טענה נוספת שעלתה, היא שציות לכללי המשחק המקובלים בדמוקרטיה ליברלית והימנעות מעימות ישיר, מהוות המשך ישיר למסורת אי-האלימות של גנדי ולותר קינג. הטיעון הזה נפסד בכמה רמות. ראשית ברמת הדיוק ההיסטורי, מאבקם של ההודים נגד הקולוניאליזם הבריטי או מאבקם של השחורים בארצות הברית לא היה דומה במאום למחאה של בורגנים לבנים שמחזיקים שלטים. ברמה העקרונית השוואה זו שגויה כי היא מפספסת את האתגר שעומד בפנינו בתקופה הזאת. כפעילים ישראלים איננו נתונים לשלטון של כיבוש ודיכוי. אומנם אנחנו עומדים בסולידריות מלאה עם שותפינו הפלסטינים, שבאופן מעורר השראה בחרו להמשיך במאבקם את המסורת של ההתנגדות לא-אלימה, אולם הבחירה בדרך הזאת היא שלהם, לא שלנו. לעומת זאת, יש מאבק שהוא שלנו במובהק: מאבק על דמותה של החברה שלנו, המאבק נגד הפשיזם. לכן כשבוחרים רפרטים היסטוריים ראוי להשוות את עצמנו לא לתנועות למאבק בקולוניאליזם, אלא לתנועות התנגדות לפשיזם. מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית הזאת מצטיירת תמונה ברורה: מול הפשיזם עומדים לא עם שלט ביד – אלא עם אגרוף קפוץ. חמישה ימים לאחר ההפגנה בראס אל-עמוד התקיימה ברחובות מזרח העיר צעדת שנאה וגזענות. הצועדים שרו את רפרטואר הסיסמאות והשירים המוכר מאצטדיוני הכדורגל: `מוות לערבים`, `מוחמד מת`, `שיישרף לכם הכפר` ועוד – אלא שלראשונה נשמעו שירי שטנה אלו מול מסגדים ובסמטאות הרובע המוסלמי, תחת הגנת המשטרה ובחסות מדינת ישראל. העירייה פרסמה את האירוע, חברי כנסת צעדו, ראש הממשלה בירך. הפשיזם הישראלי הוא תנועה עממית השואפת לקנות אחיזה בשטח, בלבבות ההמונים ובמוסדות השלטון. כבר היום ניתן להצביע על שיתופי פעולה בין גורמים פשיסטיים לפוליטיקאים בעלי תדמית ליברלית במוצהר, כמו ניר ברקת או גדעון סער. תהליך זה, אם יעמיק, יהפוך את הלך הרוח הליברלי שמאפיין חלקים גדולים מהשמאל הישראלי, ללא-רלוונטי לחלוטין. נדמה שעוד לא הגענו לשיא הסערה הפשיסטית, אך אתמול ביום ירושלים חשתי בצילה המאיים יותר מאי פעם. סוחר זקן מהרובע המוסלמי היה בין הפלסטינים הבודדים שהעזו להסתובב ברחוב. הוא לקח אותי לראות כתובת נאצה שרוססה על שערי חנותו הנעולים. כתובת שנדמה כי נלקחה מבית מדרשו של גבלס, על ערבי בן-מוות שריחו מסריח וזקנו מלא פרעושים. ב-1922 נערך המצעד הפשיסטי הראשון על רומא. במשך יומיים השתוללו החולצות החומות של מוסוליני ברומא, אחרי שמלך איטליה והממסד השמרני אפשרו את כניסתם. תשעה פעילי שמאל נרצחו, משרדים וחנויות נופצו, מהגרים הותקפו והוכו. על מנת שהמצעד הפשיסטי בירושלים 2011 לא יבשר קטסטרופות דומות לאלו של המצעד האיטלקי יש צורך במאבק, לא במחאה. הסיכוי היחיד שלנו כעת הוא להפנים שהסיסמה `No Pasaran` – או בגרסתה המקומית `הפשיזם לא יעבור` – לא יכולה להישאר רק ברמת הסיסמה, אלא חייבת להיות מתורגמת לפרקטיקת פעולה בשטח, כפי שקרה גם בראס אל-עמוד. הפוסט פורסם במסגרת שיתוף הפעולה בין העוקץ לסולידריות שייח` ג`ראח יכ קישורים למאמרים האחרונים בנושא מחר (שישי) משמרת מחאה על הקטל הנמשך של עובדי הבניין‎ עצרו את האש – לא למתקפה על עזה! הפגנת חרום הערב (ד`) מול משרד הביטחון ‎‎ קפלן פינת השלום: הערב וובינר מהצד השמאלי של הפגנות השבת