כאשר חזרתי מחברון לירושלים, הבטתי החוצה מהחלון, וכל מה שיכולתי לראות זה קילומטרים על קילומטרים של דגלי כחול לבן. אלפי הצועדים במצעד יום ירושלים היו כמו משתתפיה של אורגיית להט לאומני לציון 44 שנים לכיבוש מזרח ירושלים. הייתי המום מהאחידות המפחידה של המצעד: נדמה היה כי ים הדגלים הישראלים נועד לטשטש את ההבדלים בין זקנים ולצעירים, מעסיקים ועובדים, נשים וגברים, מתנחלים ואזרחי ישראל בגבולות 1948. לאור האירועים של הימים האחרונים, חשתי בנימה פוליטית ברורה מאחורי הקריאות והצעקות של הקהל האקסטטי. בעקבות הנאום הסרבני של נתניהו בקונגרס האמריקאי, התרשמתי כי הצועדים במורד רחוב סולטן סולימן ביקשו לחזק את דבריו של ראש הממשלה כי כל ירושלים תישאר `שלהם` לנצח. לאמיתו של דבר, נדמה היה כי מפגן הניצחון הנוסטלגי הזה נועד לכסות על תחושת חולשה וחשש גדול מפני עתיד שבו תסתיים הבלעדיות `שלהם` על כל מה שבין הירדן לים, והם יאלצו לחלוק אותו עם האחר.
לאחר שבשבוע וחצי האחרון הייתי עד ממקור ראשון לזוועות כיבוש העם הפלסטיני, אני וחבריי רתחנו מזעם על החוצפה של הצועדים הישראלים הקולניים במזרח ירושלים, המנופפים בדגליהם לאות כיבוש. בשל עומסי תנועה נאלצנו לצעוד את שארית הדרך למלון, ובה בעת התעורר בנו הצורך לערוך צעדה מאולתרת משלנו. הכאפיות שעטינו על כתפינו ודגלי פלסטין הקטנים שלנו גררו מצד הצועדים יריקות, השלכת פחיות, ושנאה טהורה. שוטרים מיד נגשו אלינו, ודרשו ממני להוריד את הדגל הפלסטיני בגודל 8 על 13 ס`מ. נדהמתי לראות כיצד הניסיון לתת קול לאחר, ה`ערבי`, הפלסטיני, באמצעות דגל קטן במזרח ירושלים עוררה פחד וזעם כה גדולים.
לאחר שחזרנו למלון, אני וחבריי החלטנו לשוב למצעד כדי לצפות בו, הפעם ללא הדגלים הפלסטינים הקטנים שלנו. כדי להימנע מהתגרות כלשהי, פשוט עמדנו על המדרכה עם הכאפיות על כתפינו ועשינו סימני שלום בידינו לעבר הצועדים, אשר הלכו בצדו השני של הרחוב כאשר גדר גבוהה מפרידה בינינו. התגובה הראשונית של הצועדים היתה שילוב של הלם וחוסר אמון. אני עצמי בחרתי לחבוש, יחד עם הכאפייה, גם כיפה עם דגל פלסטיני קטן. הכיפה על ראשי תרמה, אני מעריך, יותר מכל דבר אחר למבוכה שאחזה בצועדים, ובמיוחד הצעירים שבהם. מבחינתם, יהדות וסמליה הגשמיים, ובכלל זה כיפה, הם חלק בלתי נפרד מזרם הלאומנות האתני-דתי שקשור למדינת ישראל. מעולם לא עלה על דעתם שאדם יהודי מסוגל, בשם המוסר היהודי, לעמוד לצדו של העם הפלסטיני המדוכא ולתמוך במאבק השחרור שלו. אני חש שדיסוננס קוגניטיבי זה ברמתו החברתית הוא שגרם למשטרה לעצור אותי.
בעת שעמדנו על המדרכה ונופפנו בסמלי שלום, פלסטינים רבים מכל הגילאים הצטרפו אלינו. לאחר שהצטרפו אלינו כ-20 או 30 אנשים, העברנו לידיהם את המנהיגות של מה שהפכה להפגנה של פעילים פלסטינים, ואנחנו הצטרפנו אליהם בשמחה במחיאות כפיים וריקוד לשיריהם. ההפגנה היתה שלווה לחלוטין – רק שירה, שריקות ומחיאות כפיים. למעשה, למורת רוחם של משתתפי צעדת ירושלים, לא פעם רקדנו למוסיקה שלהם עצמם. פלסטינים רבים, שהיו מרותקים לעובדה שאני חובש כיפה, ניגשו אלי ואמרו, `אנחנו אוהבים אותך`. לרגע אחד, יכלו הפלסטינים להתאסף ולמחות באופן חופשי ברחובותיהם, בדרישה שקטה ושלווה לקבל את זכויותיהם הבסיסיות. עד מהרה למדנו על בשרנו כמה הרגע הזה היה קצר.
לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, המשטרה הסתערה עלינו. שוטרים רכובים על סוסים התקרבו לשפת המדרכה, וכמעט פגעו בכמה מהמפגינים. באותו רגע, הדחף שלי לברוח עמד בסתירה לידיעה כי יש לי זכות מלאה לעמוד על המדרכה ולנופף בסמל השלום, וכי אם אברח, מי יישאר לעמוד לצד הפלסטינים? כעבור מספר דקות, קצין משטרה רץ לעברי, תפס אותי, וגרר אותי לצד השני של הרחוב. הוא נתן לי אגרוף בפרצוף, תפס אותי באחיזת חנק, וביחד עם ארבעה שוטרים נוספים הצמיד אותי בכוח לקרקע. בסופו של דבר אזקו אותי ולקחו אותי לניידת; הרפיתי את השרירים וסירבתי ללכת בכוחות עצמי כסוג של מחאה לא אלימה. לכל אורך המקרה, הדבר היחיד שיכולתי לשמוע את השוטרים אומרים היה רצף של קללות כמו `מזדיין`, `חתיכת חרא` וכו`. דבריהם רק אישרו את תחושתי כי בחור בן 19 עם כיפה וכאפייה שעומד לצד הפלסטינים מעורר בהם זעם ופחד.
א.ס. |
