קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר הם צועדים, אנחנו מדחיקים מרב מיכאלי הארץ בצה`ל מעריכים כי המראות מיום הנכבה ויום הנכסה לא ישובו, משום שההליכה של פליטים פלסטינים לגדרות לא היתה פעולה ספונטנית של מחאה ודרישה למימוש זכות השיבה, אלא נועדה להסיח את הדעת מהמתרחש בסוריה. כך הצבא אורז את האירועים במונחים המוכרים. כמו בימי האירועים עצמם, אז דיברו בצבא ובתקשורת תחילה על הפתעה במונחי מודיעין ואחר כך על התמודדות במונחי כוחות וירי. כך מסייע הצבא לציבור הישראלי להדחיק. והציבור בישראל מדחיק, מכחיש ומתעלם לגמרי מהדרמה הגדולה של ההליכה וההגעה של פלסטינים לגדרות הגבול של ישראל. אף אחד ואף אחת לא מדברת על זה, לא אז ולא מאז. לא מתווכחים על זה ולא מתלוננים על זה. הציבור הישראלי, המעורה בהתרחשויות החדשותיות, שצופה במהדורות באחוזים גבוהים ורגיל לפטפט על הכותרות בשיחות החולין שלו, פשוט לא מדבר על זה מלה. הדחקה גמורה. במחשבה ראשונה זה מפתיע, במחשבה שנייה זה לגמרי מובן: זה נורא מפחיד. זה מפחיד כי זה מה שהפחידו אותנו ממנו - הנה קמים עלינו לכלותנו, ובאופן ספציפי - לזרוק אותנו לים. ביום הנכבה כתבתי כאן על פיצול האישיות של האזרחיות והאזרחים בישראל. שלומי? `באופן אישי מצוין`. באופן אישי חייב להיות לא פחות ממצוין, כי באופן קולקטיבי אנחנו מ-פ-ח-דים. אבל האמת היא, שגם באופן אישי אנחנו מפחדים. ולכן אנחנו לא מדברים על זה שההליכה ההמונית של פלסטינים לגבול היא קו פרשת מים, שהיא יצרה לפתע אופציה חדשה ומוחשית מאוד. היא גם יצרה עליית מדרגה בהדחקה, כי חוץ מזה שזה נורא מפחיד, אין לנו תשובה לזה. לא תשובה במובן של לירות ברגליים או לזרוק גז מדמיע, תשובה במובן של, מה נענה להם? מה נענה על תביעותיהם, שכל כך מקרוב נראות יותר צודקות? ובעיקר, פתאום הן נראות. ההליכה הזאת לגבול הפכה את המלים `פליטים` ו`גבולות`, שכבר היו לקלישאה, לדבר ממשי ומוחשי מאין כמותו: בשר ודם, אנושי וקרוב. קרוב מאוד. אלוף בן השווה בעמוד זה את מצעדי הפלסטינים ביום הנכבה לספינות המעפילים, שיצרו את התודעה של פליטים חסרי בית המבקשים מקלט בארצם (`הארץ`, 18.5). הפלסטינים מתוסכלים וחסרי אונים. כבר אין טרור, יש היוזמה של הליגה הערבית, יש הסכם בין חמאס לפתח - מה עוד? מתוך התסכול וחוסר האונים הם הולכים לאו`ם, מתוך התסכול וחוסר האונים הם באים אלינו בהמוניהם, עומדים בגבול ושואלים `מה כן?` גם האזרחיות והאזרחים בישראל מתוסכלים וחסרי אונים. לא הכרזה על מדינה פלסטינית, לא הסכם גבולות 67`, לא לחלק את ירושלים - בסדר גמור, אבל מה כן? נתניהו הוא הרי ממש לא הראשון שמסרב לכל הדברים האלה, רחוק מזה. להוציא יצחק רבין, כל מנהיגי ישראל מאז 1967 סירבו להם, אם מפורשות, אם במשאים ומתנים עקרים ואם בהתנתקות. אבל מה לעשות - דווקא במשמרת שלו התחילו הפלסטינים לצעוד לגבולות שהוא קורא להם בני הגנה. הדחקה היא שיטה יעילה המאפשרת לאישיות לתפקד למרות הטראומה, אבל פעמים רבות, בשלב מסוים הדחקה והכחשה עלולות לגרום לאסון. נתניהו חייב להפסיק להדחיק ולהכחיש, ולענות - לא להם, לנו: מה כן? א.ס. קישורים למאמרים האחרונים בנושא בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה ההטעיה של הסכמי אוסלו