1.
כפי שאמר כאן שאול סתר, המתקפה של הכנסת נגד הדיבור על הנכבה לא יכולה היתה אלא להוליד עיסוק אובססיבי בנושא: כל ילד יודע שמה שאסור מצית מייד את הדימיון ומרטיב את החיך. וכפי שהסביר גל כץ, זה נכון במיוחד כשההורים בעצמם לא מפסיקים להפר את האיסור. בדיוק כך עושה בנימין נתניהו, כשהוא חוזר ואומר לאחרונה, אולי יותר מאי-פעם, ש`48` ולא 67` היא הבעיה האמיתית`. אני לא יודע אם הקביעה הזו היתה נכונה מאז ומתמיד. מה שבטוח - אם לחזור לפוסט של שאול – הוא שהאיסורים האחרונים (והפרתם) יצקו אותה בבטון המזויין של החוק.
גל מברך על העובדה שנתניהו אומר את האמת, ומעדיף אותה על פני הדברים העמומים, המתוקים, של דב חנין ושל גדעון לוי. הוא אומר לנו שהדרישה הפוליטית האמיתית של הפלסטינים היא דרישה לזכות השיבה, אך מבהיר שזו מבחינתו יכולה להתקיים רק במדינה דו-לאומית שאיננה נראית באופק. מדינה פלסטינית בשטחים ומדינה דו-לאומית בשטחי ישראל כפי שרוצה חנין, אומר גל, היא סכנה קיומית לאזרחיה היהודים של ישראל. המדינה הדו-לאומית של גל הופכת אפוא נוסחת הרגעה כנגד האפקט שהאמת של ביבי – שהפלסטינים מעוניינים בזכות השיבה - מיועדת ליצור. ראש הממשלה משתמש בה על מנת להפחיד את הציבור הישראלי מפני גל הפליטים שיזרוק אותנו לים, ולמנוע כל התייחסות פוליטית, משפטית ומעל לכל מוסרית, לדרישה לזכות השיבה.
המדינה הדו-לאומית עליה כותב גל, משחזרת ומקצינה כך את מה שעשו הסכמי אוסלו: דחיית הדיון בסוגיית הפליטים לעתיד משיחי בלתי נראה לעין. ואולם, מעבר לדרישותיהם לשיבה, המסר של המפגינים הלא אלימים הניבטים מהכוונות של החיילים בגבול הצפון, הוא שצריך להתייחס לדרישותיהם של הפליטים כאן ועכשיו, מבלי לחכות לבואו של המשיח, ומבלי להמתין שהזמן ייסוב לאחור. את המסר הזה לא אסד שם בפיהם, גם אם יש לו ולדומיו תפקיד באידיאולוגיה של ביבי - האידיאולוגיה שמצטרף אליה גם גל, זו שלדעתי כעת צריך לבקר.
2.
בתהליך התגבשות האמת של 48` קרה אפוא משהו שנתניהו והרשות הפלסטינית (וגם חלקים בשמאל בישראל, ביניהם גל כץ), שותפים בו: זכות השיבה הרגה את הנכבה. התפתחות זו לא היתה הכרחית, ובישראל השלטון הנוכחי הוא היחיד שמרוויח ממנה, כשהוא גורם לשמאלנים כמו גל לאפשר לבעיית הפליטים לחמוק אל ימות המשיח. כך הממשלה והכנסת דואגים ששיח הנכבה יישאר בתחומו של מאבק אלים, שניתן לדבר אותו רק בשפה האתנוצנטרית של `אנחנו` או `הם` (כשהוא בפיו של ביבי), או לכל היותר כחלק קטן מחזון אחרית הימים של המדינה הדו-לאומית, שכפי שכותב גל `בכלל לא עומד על הפרק`. נדמה שהצליחו לשכנע את הציבור ואת גל שלא ניתן אפילו להתאבל על הפגיעה בפלסטינים ב-48`, מבלי לוותר על הבית.
אבל זה לא נכון. אל מול נכבה שבמובנים רבים מעולם לא הפסיקה להתרחש, יש הרבה דברים שאפשר לעשות כאן ועכשיו. כך למשל, כשמסמנים פעילי עמותת `זוכרות` את הכפרים הפלסטינים שנחרבו על המפה, הם מדברים בראש ובראשונה בשם ההיסטוריה - על רקע שנות הכחשה של האסון הפלסטיני כמעט בכל טקסט שנכתב בעברית. במובן זה, העמותה נטועה בתנאים שייצרו `ההיסטוריונים החדשים` בסוף שנות השמונים ובשנות התשעים. כיוון שפעילות זו נובעת ממחקר היסטורי, ההזמנה לפעילות העמותה אינה מחייבת הסכמה מראש לתכנית פוליטית כלשהי, אלא מחוייבות להבנתו של האסון. הבנה כזו יוצרת מקום עבורו בחיים הציבוריים בישראל, ובכך היא מהווה גם פעולה בהווה שאינו נטוע בשום חזון דו-לאומי מרוחק, אלא במציאות הדו-לאומית בה אנו תמיד-כבר חיים. גם כשמדברים פעילי העמותה על השיבה, הם עושים זאת כעניין אוטופי ומעשי בעת ובעונה אחת.
כך, מאפשרת העמותה לשיח הנכבה להופיע ולהתקיים גם בלי תרגום מיידי והכרחי לזכות השיבה ולאיום קיומי על האזרחים היהודים בישראל. כפי שגל אומר, הצעד הקונקרטי הנובע מהיגיון זה, הוא הכאה על חטא. הוא יכול למשל להוביל להתנצלות פומבית על העוול: צעד מצפוני שאינו חלק ממשא ומתן, ואינו מבקש תמורה כלשהי. אינני מסכים עם גל שפוסל הכרה כזו מפני שאיננה נותנת מענה קונקרטי לדרישה פוליטית. להיפך, דווקא העובדה שהיא אינה מספקת מענה מסוג זה היא שמעניקה לשיח הנכבה הישראלי את הכוח המיוחד שלו, אותו מנסה יותר מכל הממשלה למגר באמצעות שיח זכות השיבה - כוח שטמון בו פוטנציאל לשנות את השדה הפוליטי בו תושמע כל דרישה עתידית.
3.
מי שבכל זאת מעוניינת בהיבטים מוחשיים יותר של האסון שהתרחש ב-48`, עשויה למשל לחזור לחוק נכסי נפקדים. זהו חוק מדור הכינון של מדינת ישראל, אשר עומד בניגוד להיגיון הליברלי שלעתים עדיין מבקשת לעצמה מערכת המשפט הישראלית. החוק הכריז בצורה מאוד פשוטה על קרקעות פרטיות שהיו שייכות לחברים בקבוצה אתנית מסוימת כאדמות מדינה מבלי להעניק כל פיצוי לבעלים המקוריים. קשה לדמיין שהחוק, שמכוחו נגזלו קרקעותיהם של הפלסטינים שגורשו או ברחו משטחים שהפכו למדינת ישראל, היה עומד בדרישות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. שופטים ישראלים אומרים את זה, לא אני, למשל בציטוט המובא בסעיף 20 של המכתב הזה שכתבו בעדאלה. ואולם, סעיף שמירת הדינים, שמכוחו הוחל חוק היסוד מיום חקיקתו בלבד, ושמגן מפניו על חוק נכסי נפקדים, מעורר את השאלה אם באמת היתה למדינת ישראל אי פעם זכות קניין ליברלית. (אגב, גם הפגיעה בשוויון הקיימת בחוק השבות מוגנת מפני ביקורת שיפוטית על ידי סעיף זה. פירוש הדבר הוא שזכות ליברלית לשוויון אינה מצריכה את ביטולו של חוק השבות, אך כן את תיקונו כך שגם אזרחי ישראל הפלסטינים יוכלו להנות מהחובות שהוא יוצר למדינה כלפי קרובי משפחה בחו`ל. על כך אולי עוד במקום אחר).
הפחדה באמצעות `זכות השיבה` משמשת כיום להכחשת הצורך בתיקון עוולה זו במסגרת שיח הנכבה, גם בלי קשר לשיבה ולשיח זכות השיבה. כך נוצר מצב שאין במפה הפוליטית שום מפלגה שמבקשת בקשה שנראית טריוויאלית - לפצות את הפלסטינים על קרקעותיהם הגזולות כעניין של עמידה על זכויות ליברליות. קשה לאמוד את ערכן של הקרקעות שניטלו מהפלסטינים או אפילו להגדירן, שכן מלבד חוק נכסי נפקדים היו כמובן דרכים רבות ושונות לגנוב קרקע. אמנם אפשר להגיד שמדובר בהתאבדות כלכלית. אבל האמת היא שאפשר, לו היינו רוצים בכך, לעשות את זה בכל מיני דרכים, כולל למשל פרישת התשלומים על פני כמה עשורים. ברור שגם זה לא עומד על הפרק, אבל העניין כאן הוא אחר – כולם מדברים על זכות השיבה, אבל אף אחד לא מדבר על זה.
מה שברור בכל מקרה הוא שפיצוי בגין אדמות אלו אינו מחייב קליטת מאות אלפי פלסטינים - גם אם הוא יהיה יקר ולא פחות קשה. סוגיית הפיצויים עלתה אמנם במסגרת המשא ומתן. אולם על מנת לאפשר לנכבה להופיע (מעבר להפחדה באמצעות זכות השיבה), ניתן היה למשל להציע פיצוי כביטוי לחובה מוסרית, בלי קשר למשא ומתן ושלא על מנת לקנות בו רווחים. ברור שתהיה לכך התנגדות פלסטינית, לפחות בהתחלה, בדיוק כפי שהיתה התנגדות להסכם השילומים. אך בכל מקרה, גם בכך טמון פוטנציאל לשנות את השדה הפוליטי בו יישמעו טיעונים נוספים.
אז מדוע ההתעלמות הגורפת בפוליטיקה הישראלית מעניין כל כך פשוט ומתבקש? כשמתעלמים מההיבטים הקנייניים של הנכבה בשם הדרישה הקיימת בפי הפליטים לחזור הביתה ממש, מסייעים בניתוק בין סוגיות `פוליטיות` של זהות ומעמד, לסוגיות הלא פחות חשובות של חלוקה מחדש של העושר בישראל ובשטחים. בהקשר הזה, דווקא העמידה על זכויות קניין ליברליות מובילה להתמודדות הקשה מכולן – התמודדות עם הפערים הכלכליים. גל מזהיר מפני הסדר זמני שייתן ביטוי לזכות השיבה במדינה פלסטינית עצמאית, אשר יוביל להגירה כלכלית המונית של פליטים פלסטינים לישראל, אותה הוא משווה לכניסתם של מבקשי המקלט מאפריקה. כיוון שהוא משתתף ברדוקציה השגויה של הנכבה לזכות השיבה, הוא אינו מסוגל לראות שהמענה הראוי לחוסר השוויון הפוטנציאלי שהוא מצביע עליו אינו קשור ישירות לעניין השיבה, אלא להיבט אחר לחלוטין של הנכבה, כלומר לגזל שהיה בה. הפתרון שהוא מציע, מדינה דו-לאומית, כשלעצמו אינו מספיק כדי למנוע את הבעיה שהוא מדבר עליה. אם לא נתמודד עם ההיבטים הישירים יותר בהם קשורה הנכבה לענייני רכוש, סביר להניח שגם אם תהיה כאן המדינה הדו-לאומית שהוא מציע, הגורל של ישראל יהיה דומה לזה של דרום אפריקה אחרי האפרטהייד. כפי שהסביר אשיל מבמבה (בהרצאה המרתקת הזו על פראנץ פאנון), סיום האפרטהייד בגל של פשיעה נבע בין היתר מהעובדה שתפקידו של הקניין לא נחשב כחלק מהותי מן האפרטהייד, וכך נשמר למעשה אפרטהייד קנייני.
4.
קיימת כמובן גם שאלת האזרחות הישראלית. האם זכאים כל הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם לאזרחות ישראלית? גם כאן, לפחות בשלב הראשון, השאלה איננה מה דרישותיהם הפוליטיות של הפלסטינים אלא מה אנחנו (כל האזרחים הישראלים) חושבים שמגיע להם. אני חושב שישנם שיקולים כבדי משקל בעד וגם נגד. לכל הפחות, שאלת האזרחות לא דומה לשאלת הקרקעות: מעולם לא היתה לפליטים אזרחות כזו. מנגד, התנצלות ופיצוי כספי לא ישיבו לפלסטינים את מה שכן היה להם (או להוריהם) – זיקה לפיסת הארץ הזו ולמשפחותיהם שנותרו בה.
תהא אשר תהא הכרעתנו לגבי שאלת האזרחות, דבר אחד ברור: אין לפלסטינים `זכות שיבה` לבתיהם ממש. באלו מהם שניצלו מהריסה השתקענו. גם אם רוצים הפלסטינים ברמת הגולן שנעזוב את הבית, אין שום בסיס מוסרי או משפטי לדרישה כזו – פתרונה של העקירה אינו יכול להיות בעקירה נוספת. אך השאלה לאילו מדרישותיהם הפוליטיות של הפלסטינים ישנו בסיס כזה אינה מעניינת את גל כלל. רשימתו היא אפוא עוד ראייה לכך שמחיקת הנכבה באמצעות זכות השיבה הצליחה. היא השכיחה מאתנו את הזכויות שרכשנו לעצמנו, וגרמה לנו לפחד.
מנגד, כמו שתי הפעולות האחרות שאפשריות כבר עכשיו ושאינן כרוכות במשא ומתן – התנצלות ופיצוי הולם - גם הכרה זו בזיקה האזרחית שהיתה ונלקחה מן הפלסטינים מחזקת את האפשרות לפעולה כאן ועכשיו, עם או בלי קשר לשאלה אם ביום מן הימים תוענק לפליטים הפלסטינים שבסוריה אזרחות ישראלית. כך למשל, ניתן להתנגד להמשך נישולם של פלסטינים מזכויות אזרחיות ומקשרים אפקטיביים למולדתם. וזה בעצם ז`אנר שלם של עמדות שמתייחסות לנכבה באמצעות צו מרכזי אחד: יש להפסיק אותה. במובן הזה יש המשכיות מלאה בין המאבקים בשיח` ג`ראח ובאל-עראקיב.
5.
אז יש לנו לפחות שלוש אפשרויות לפעולה בעקבות הנכבה: התנצלות, פיצוי, הענקת אזרחות ישראלית לפליטים. מדוע נבלעה כל אחת מן האפשרויות הללו בנפרד, תחת הכותרת הכללית `זכות השיבה`? אין לי ספק בכך שגם ההנהגה הפלסטינית והשלטונות שארחו אותה במשך השנים אשמים בכך. במקרים רבים מדי היה נוח לייצר מחדש את פלסטין כתמונת המראה של החזון הדו-לאומי המשיחי: בדיוק כפי שגל רוצה כל כך מדינה דו-לאומית משום שאי-אפשר לדעתו לעשות דבר כדי להביא לכינונה, הסיבה שרצו כל כך לשוב אל הבית, היתה משום שזה בשום פנים ואופן לא היה אפשרי. לכן זה גם לא יכול היה להתרגם לדרישות פוליטיות אפשריות - שמטבען היו חושפות אי-שוויונות בתוך החברה הפלסטינית עצמה ומאיימות על בעלי השררה – כיצד למשל יחולקו המשאבים, אם אכן ישולמו?
פלסטין היתה לגן-עדן אבוד של בתי-אבן בצל בוסתנים, ושיח השיבה שהתפתח היה שיח שיבה לבית שלי ממש, או לגרסה האידיאלית שלו שנותרה אך ורק בדימיון. נוסטלגיה זו אפשרה אינסטרומנטליזציה של הפליטים עצמם שנותרו חסרי-מדינה במשך שנים כה רבות בשם אי-ויתור על זכות השיבה. אך החיים חסרי המעמד לא העניקו לפליטים זכויות שלא היו שומרים עליהן אחרת. להיפך. על אף שהביאה כמה מן השירים היפים ביותר לעולם, מחירו של שיח השיבה הזה היה מבחינתם עצום. כשצמרת אש`ף עברה לראמאללה והתפיחה כרס מכספי הסיוע שבא עם תהליך אוסלו, הפליטים במחנות בלבנון ובסוריה נותרו חסרי כל.
כפי שגל כץ אומר בצדק, שותפו האמיתי של שיח השיבה הנוסטלגי הזה בישראל הוא בנימין נתניהו, אשר רתם את הנוסטלגיה של עצי התאנה והתפוזים העצובים להפחדת הציבור הישראלי. סדר היום שהכותרת `זכות השיבה` מייצרת כיום בישראל, הוא סדר יום כוחני, שהמפגינים הלא חמושים בגבול הצפון הם אויביו המרים ביותר. זו מסתדרת כאמור גם עם עמדתו של גל, שמבקש למחוק את האיום שבה מבלי להתייחס אליו, באמצעות חזון אחרית ימים של מדינה דו-לאומית. אבל כל עוד אין מדינה דו-לאומית אסור להיכנע לסדר יום זה, ופשוט להתעלם מהמציאות הדו-לאומית ומהאסון שהפליטים מדברים בשמו. צריך להפריד בין השאלות השונות שהאסון הזה מעורר, ולהתייחס לכל אחת מהן בנפרד. יותר מכל, חשוב לא לענות עליהן רק כחלק ממשא ומתן, וגם לא רק כחלק מתכנית פוליטית משיחית (אם כי חלקן עשויות לסייע להורדה של תכנית כזו אל העולם), אלא להסתכל במראה ולשאול מה מכתיב צו המצפון. אין צורך עקרוני לענות על כולן באותה התשובה.
ד נ |
