קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מהפכת ההמונים וישראל
על צד שמאל -news1
עמוס גבירץ
15.06.11
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-60666-00.html






למאבק העממי נגד הגדר נוספים אמצעי מאבק לא אלימים: בניית המדינה בדרך; פעילות לסנקציות, חרם ומשיכת השקעות; המשטים לעזה; ולאחרונה ניסיונות פליטים לצעוד לכפריהם התגובה הישראלית דומה לסורית - הטלת מורא בעזרת פגיעות בנפש .

מהפכת ההמונים השוטפת את העולם הערבי מזכירה לי במידת מה את סיפור הרפורמציה בנצרות שהתרחשה במאה ה-16. החיבור בין המצאת הדפוס בסוף המאה ה-15 לתרגום התנ`ך לגרמנית והפצתו, איפשרו לרבים נגישות לתכנים שהיו קודם לכן נחלתם הבלעדית של כמרי הכנסייה הקתולית. מהפכת המדע והמידע כיום מאפשרת להמונים לעקוף את הצנזורה, ולקבל מידע אשר נשלט עד-כה בידי השלטונות, והתקשורת - הנשלטת על ידם. ואכן, אנחנו רואים את התופעה המתחוללת בארצות לא דמוקרטיות. בארצות דמוקרטיות, שבהן קיימת אופוזיציה המערערת על עמדות השלטון ועל אמיתותיו, אין צורך במרד המיועד לאפשר זאת.

ממד חשוב נוסף של התופעה הוא איבוד הפחד. שלטון דיקטטורי מבוסס במידה רבה על פחדו של האזרח מפני השליט. ההתקוממויות בעולם הערבי, כמו הפנייה הגוברת למאבק עממי של הפלסטינים נגד שלטון הכיבוש הישראלי, מסמנות אלמנט חשוב של התגברות על הפחד מפני אלימות השלטון. אינני חושב שההתקוממויות יפתרו את בעיות היסוד של אותן מדינות, אך כל שליט בעתיד יידע שכוחו מוגבל, ולכן יצטרך להוכיח לעמו שהוא פועל לטובתו ככל יכולתו.

ויש ממד חשוב נוסף לעניין: בשנים האחרונות מצטייר העולם הערבי והמוסלמי, בעיני הישראלים והמערב, כעולם ודת אלימים במיוחד. והנה, המוני ערבים ומוסלמים יוצאים למאבק עממי, לא אלים בעיקרו, כנגד השלטונות הדיקטטוריים של ארצותיהם, וכנגד הכיבוש הישראלי. בתוניס ובמצרים זה הצליח, אך לא תמיד זה מצליח. באירן הצליח השלטון לדכא את ההמונים שיצאו למחות על זיוף הבחירות האחרונות, אם כי התסיסה נמשכת. איננו יודעים כיצד תסתיים ההתקוממות בסוריה, שם מצליח השלטון להפעיל את הצבא לדיכוי אלים במיוחד. בתימן נראה שההתקוממות הצליחה. בלוב זה נראה יותר כמלחמת שבטים על השלטון במדינה.

השאלה היא איך משפיעה ותשפיע עלינו תופעת ההתקוממות העממית בעולם הערבי. מזה זמן רב הולכת ותופסת השפעה הדרך של מאבק עממי כנגד הכיבוש הישראלי. האינתיפאדה הראשונה, שנתפשה ברובה כמאבק עממי לא אלים, הצליחה כנראה יותר מן האינתיפאדה השנייה, שהיתה הרבה יותר אלימה. המאבק העממי נגד גדר ההפרדה מייצג את המאבק בתוך החברה הפלסטינית סביב השאלה, באיזו דרך צריך להיאבק נגד הכיבוש הישראלי. המהפכות בעולם הערבי מחזקות את אלה הדוגלים במאבק עממי. לאט-לאט נוספים אמצעי מאבק לא אלימים. הבנייה של המדינה בדרך; הפעילות להטלת סנקציות, חרם ומשיכת השקעות; משטי הסיוע לעזה; ולאחרונה ניסיונות של פליטים לצעוד חזרה לכפריהם - כל אלה הם טכניקות של מאבק עממי לא אלים. התגובה הישראלית מאוד דומה לתגובה של השלטון הסורי - הטלת מורא בעזרת פגיעות בנפש.

וכך, בדומה לשלטון הסורי המאבד את הלגיטימיות הבינלאומית שלו בשל ההרג המאסיבי, ישראל הולכת ומאבדת את הלגיטימיות שלה. זה מתחיל ברמה העממית, כאשר כל אירוע הריגת מפגינים פלסטיניים לא אלימים על-ידי חיילים ישראלים, מניע אנשים נוספים במערב להצטרף לחרם על תוצרת ישראלית. ולכך צפויות השלכות גם ברמה המדינית, של התנערות מתמיכה בישראל. לישראל יש מספיק אמצעים לא קטלניים כדי להתמודד עם המאבק הלא אלים כנגד הכיבוש. הרג תשעה אזרחים טורקיים על המרמרה דירדר את היחסים עם טורקיה; מעשי ההרג הבאים ידרדרו את היחסים עם מדינות נוספות.

היום ישראל מאבדת את הלגיטימיות של הכיבוש. אם לא תתעשת, ישראל עלולה לאבד את עצם הלגיטימיות לקיומה.

הכותב הנו פעיל שלום וזכויות אדם



ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב